שלום אליעד.. השעה עכשיו 8 וחצי בבוקר קמתי שטוף זיעה לפני חצי שעה היייתי בהתקף פראנומלי וישר חיפשתי משהו על ההתקף.. לרגע כבר חשבתי שהשתגעתי. הראש לא מניח לזה התת מודע נהייה למודעות, שלטתי בעצמי בחלום, שמעתי הרחתי דיברתי חשבתי הכל היה מציאותי יותר מהמציאות עצמה. התחושה הגדולה היתה פחד כל דבר היה מלווה בפחד ואי הבנה מה קורה. הזכרת את השאלה האם יש זמן עבר הווה עתיד.. היו רדגעם שהיו קפיצות בחלום לנקודות שכבר חלמתי בהן והכל נשאר מדוייק ובמקום הסתכלתי על האנשים שאת כולם אני מכיר והם ענו לי ישנת רבע שעה.. או "הוו סוף סוף התעוררת חחח" וכשאני חושב אני מאמין שאני כבר ער ובגלל שהמקום היה מדוייק לחלום אני מחפש ארועים זהים בין ה"חלום" שהחברים אמרו לי לחלום שאני כבר חולם ומוצא את הכל זהה ואז קורה דבר מפחיד יותר החלום ממשיך כאילו הוא המציאות אחרי שכבר זיהיתי את האלמנטים שחוזרים בו הוא ממשיך להתקיים באופן מציאותי.. עוד חברים באים לשבת איתי ועם השאר השיחות זורמות הם מידי פעם זורקים הערה.. וכשאני אומר "זה לא אמיתי " הם משיבים" הכל אמיתי תנשום תטעם.. ואני נושם וטועם ואני מרגיש הכל.. נכנסתי לפחד שאולי הייתי בקומה בחדר והתעוררתי הרבה שנים אחר כך אומנם הגיל נשאר. בהמשך החלום ראיתי את הבית שבו אני גר כרגע ואת מי שגר סביבי.. ואני רואה מישהו מוציא סמים ומאמין שאולי זו הסיבה.. וכשאני שואל על זה הם עונים שבגללי המשטרה מנהלת את המקום ובדיוק באותו רגע יש סירנות בחוץ ואני שומע אותן חזקות רועשות ומהדלת הפתוחה אור אדום כחול מסנוור אותי, החברה התחילו לקום ולצאת מהדירה לכיוון הכביש שמעולם לא היה גדול ומפחיד ועליו ניידת סקודה כהה של ישראל ושוטרים במדים ייצוגיים עם אלות מסתובבים ושואלים על סמים.. ששאלתי איך זה קרה החברים ענו שהיה ריב בין שני דיירים ואני לא הייתי שם כדי לעצור.. האחד הזמין משטרה למקום ובכך פתח את הצוהר למשטרה לשלוט במקום.. שעל פי תחושה לעולם נאסר עליהם להכנס לפה (עכשיו כשאני כותב את זה זה מזכיר קטע מתוך סינסיטי עיר החטאים). בהמשך אנחנוו מגלים שהוכן עבורנו משחק בסגנון "שוטרים וגנבים" שאנחנו כדיירי הקיבוץ משחקים נגד האולפן שבא מחו"ל וכל אחד מנסה לצוד את השני בנקודה מסויימת בתוך המשחק שני חברים שלי עקפו אותי בהרבה ואז אני מרגיש (בכוח דחיפה מהכתף, מסתובב וחוטף אגרוף לאף, אני שם יד ורואה דם וכואב לי האף אני מרים אתץ הראש ורואה אותו, נער מהאולפן מחייך אליי כאילו ניצח אותי והפך אותי לאסיר שלו, ומיד אחר כך הגיעו שני החברים אזקו אותו כפכפו אותו והוא נשאר מחייך כאילו הוא כבר העביר את המסר ע"י האגרוף. כשחזרנו איתו לחדרים הם היו שונים ממה שאנו גרים במציאות, זה מזכיר מגורי חיילים חדרים גדולים צמודים אחד לשני. בחדר אחד שאנחנו נכנסים אליו רואים מכר שמשחק עם אולפניסטית על המיטה בגסות והיא משיבה במבטים מגרים כאילו שהיא רוצה אותו (בצכלס במציאות זה גם קורה שאולפניסטיות באות לבקר אצלנו במגורים בקיבוץ..). בחדר אחר יש ישיבה על סמים ויש גיטרה שמנגנת דאב סטפ - טרנס וכולם רוקדים ומקשקשים.. פה התעוררתי שוב לנקודה שבה נאמר לי שישנתי ובנקודה הזו אני באותו חדר שבו הם עישנו והגיטרה ניגנה.. ואני מחפש אותם.. הגיטרה מונחת לידי על המיטה.. הסמים חלקם על מדף וחלקם על השולחן ו3 אנשים מחליפים מבטים ושואלים אם הכל בסדר.. אמרתי שלא.. הם ענוט שזה ברור שלא, ושישנתי 15 דקות.. אני יוצא החוצה ולא מזהה תחילה את המקום אני רואה מבנה עצום מולי שנראה כמו החדר אוכל של הקיבוץ רק שהוא מוגן עי שערים וניידות ובינינו חוצה כביש שחור רחב כמו נהר ומלא אנשים בלבוש של שרום ת"א מעלים כהם חליות עור. מביטים בשוטרים עם ארס בעינניים ובמבט משוכנע שלא ייפגעו ושהם צודקים וחפותם מפשע היא וודאית למרות שאיני יודע במה כולם פושעים. לא ייתכן שהפחד בחלום והפשע הם הסמים בלבד יש עוד משהו שלא מספרים עליו.. אני ממשיך את הסיבוב בין המגורים ופוגש בכמה מכרים מהקיבוץ. מארגנים מסיבה אבל דורשים שאצא מהחדר ואחד קם ויוצא מהחדר כדי לסגור את הדלת של הדירה בפניי. בנקודה הזו אני מתעורר בדירה הראשונה שגרתי בה אחרי הצבא מחוץ לבית של ההורים. המיטה על הריצה טני שומע הליכות וריצה מחוץ לדלת ואני מרגיש שמשהו פוגע במיטה ומתאמץ שלא לחשוב, לשמוע ולהרגיש אותו. אני קם בבהלה ורואה 3 בנות בתחתונים וחזיות שחורות אדומות נועצות בי מבט מבוהל ושניים בורחות, קראתי לשלישית בקול מתחנן שלא תלך, שאני לא מבין מה קורה. היא דיברה עברית והבינה.. היא נראתה רגועה בהרבה כשהבינה שזה אני. היא הדליקה סיגריה מגולגלת ושאלה למה אני פה למה אני בחדר.. לא דעתי אבל הה קר מאוד. הבתטי על ידי והעור היה מלא נקודות קטנות. היא נעלמה יצאתי גם החוצה אני פוגש בחבר קרוב שנראה כאילו שינה את אופיו הוא לא אותו החבר שהיה לי הוא אומנם נשאר החבר אבל ארשת פניו היתה קשה מלוכלכת מלחיצה כאילו הוא יודע משהו שמתרחש ולא פוצה את פיו לומר. בהבנה לא ברורה שנינו מתקדמים לעבר אנדרתה במרכז מדרחוב שלא קשור בשום צורה למציאות אבל הכי קשור למציאות שאני חולם.. יושבים שם דיירים וחברים שלי הם עם הפנים לכיווני אבל לא מביטים עליי אם כי על מורד המדרחוב. כשהגעתי ושישבתי איתם כולנו מתחילים לרדת במדרחוב הזה אבל הוא לא רק שביל הוא מדרגות מעוקלות. גדרות של חצרות פרטיים. כלבים מכוערים ופצועים נובחים. ילדות. קטנות רצות בידיים פצועות כאילו בקשו לאכול את הששר ואני מרגיש ש דוחפים אותי עד הסוף בכוח לקצת המדרחוב.. שם, איך לא, חיכו שוטרים ובקפיצה לא ברור אני באוטו עם שני חברים: " יש עלינו סמים "אחד אומר " ונביא אותם לשוטרים, הם לא יעשו לנו כלום. אני לא מבין למה ולא זזתי לא חשבתי לברוח, גם לא יכולתי זה החולם שלי.. הגענו אל השוטרים שוטר שמן בתוך הניידת מחייך חיוך עם שיניים חדות של כלב בזמן שהשני יוצא לקראתנו לפני שהוא מגיע דלת נפתחת מהאוטו ועוד אנשים שמכירים את החברים שלי מחליפים מידע על כמויות סמים איזה סוג ומה השוטרים לא יודעחים. כולנו יוצאים מהאוטו כשהשוטר נוגע במכסה המנוע... אני שותק הם מדברים אני לא מבין מה הם אומרים אבל הוא לא מוריד את המבט ממני ומהיד שלי, פתאום אני רואה שהיא אוחזת בטלופן נייד, לא שלי אני מחפש בו מידע בזמן ששואלים אותי מאיפה הוא בקרע, אני לא עונה ומרגיש שרוח מתקרבת אני מרים את ראשי הניידת הפעילה סירנות ונוסעת בדהרה לכיוון ימנן בזמן שהחברים רצים לצד הנגדי בין הסמטאות מתוך הבהלה אני רץ גם לא יודע לאן עם מי למה ריצה בלי מוצא. אני מתיישב בבקתה בה יש בחורה בת 34 ששומרת לי על הדברים, אני מזהה שהם שלי. שאלתי אותה איך ידעה שהם שלי, היא ענתה כי היית פה כל הזמן.. לרגע לא הבנתי איך יכול להיות.. מעולם לא ראיתי אותה או את הבקתה הזו.. והסיגריות, הטלפון, הכובע הם שלי, גם במציאות עם אותם כתמים בצדדים וריח הישן. אין לי מושג מי היא ולמה הם אצלה אבל לקחתי אותם כשהדלת שוב נפתחת אנשים לא מוכרים נכנסים וזיעה קרה שוטפת אותי איתם.. פנים חיוורות אנשים מתים הולכים סביבי.. האם זה בית קברות? האם המתים מכירים אותי? מה קר להם? הם לא חבריי ולא שכנים שלי מי הם הבגדים נראים עדכניים הם לא מבוגרים ממני בהרבה, מבטם נוקב וחד אליי.. עד הנקודה בה הם עוברים אותים לקצה החדר בפחד היסטרי אני יוצא לאט מהמקום כשאני שומע את האישה צורחת לעברי קולות של סבל ונסיון לספר לי דבר מה, שכבר לא שמעתי.

במדרגות אחרי הדלת היו כתמים של דם.. מכה בראש ונפלתי עליהם.. קמתי לקול צעקות של המרכז משמרת שלי במפעל בו אני עובד במציאות.. המפעל נראה שונה אך התחושה אמיתי מאין כמוהה שאלוי נפלתי האמצע משמרת "תתעורר, קום ותסדר את הארגז שנפל " אני מביט מאחוריי המכונה הכלים הכל קיים, כאן ומולי אני מרים את הלקים ואוסף אותם לארגז שומע את הנפילות שלהם אחד אחד לתוכו.. ואומר "אני חולם זה לא הגיוני עבדתי לפני שעות ובכלל בחוץ חושך מביט לחלון שנראה כמו בחדר שלי האמיתי ויש אור יום.. אני מתבלבל וממשיך לאסוף, המרכז משמרת בא לעזור ואומר.. אם לא היית לוקח את הדבר הזה לפני המשמרת זה לא היה קורה.. והולך, ואני חושב "מה לקחתי.. אני הרי לא מעשן סמים.. רק סיגריות מגולגלות.. הייתי בפאב אתמול (במציאות ועכשיו נזכר בזה בחלום) שתיתי בירה ווינשטאפן שמעולם לא טעמתי ואהבתי. אבל לא ייתכן שזה הסיבה שאני במקום הזה. אולי שמו לי משהו בבירה? אולי הטבק של הסיגריה.. אולי במסיב שאחרי הפאב מישהו שם לי משהו.. אבל לא לקחתי כלום במסיבה אני נהגתי.. עישנתי רק סיגריה שם.. אני קם מהרצפה ומסדר את הארגז "אני יכול לברוח מפה ?" איך אני עובד? אני לא רוצה להיות בעבודה עכשיו... אני פוגש חבר לעבודה.. "אייל מה איתך?" מוזר שהוא קרא בשמי.. הוא נשמע דואג. (היום יום חמישי 12\4 אני מסיע אותו לת"א יחד עם עוד 2 טרמפיסטים מהקיבוץ) שאלתי אותו בחלום "לא נסענו לת"א?, לא הוא ענה לקחת את זה ולא התעוררת הרבה מאוד זמן אני לוקח את הטלפון מביט בשעה ובתאריך שעה: 18:14:00 תאריך DD||MM\1997 לא הגיוני אני מכיר אותו חודשיים ב2012 וענכשיו 1997? ואני מרגיש שזו המציאות.. ואני לא מבין.. הוא אומר "תתערר אייל " אתה לא ילד יותר מחייך והולך.. אני מתחיל ללכת לכיוון היציאה שאני מכיר מהמפעל.. הולך ליד הכלוב סורגים ומהרהר על מה קרה לי בכל השנים האלה? מה כבר לקחתי.. למה לא שמח פה ומתי אבין על מה הם מדברים מה הוא האירוע.. (במציאות אני גר במעגן מיכאל אני במבח שחתום על חוזה עבודה בפלאסון ל שנה וחצי אני כבר שנה בקיבוץ כשהגעתי לפה הכרתי את יונתן התחברנו מהר והוא נהייה לחברי הטוב ב10 החודשים האחרונים אומנם התרחקנו מאז שסיים את החוזה שלו ועזב הוא גר באזור נהרייה ואני יודע שהוא מכיר טוב את העולם התחתון של האזור, זה מעולם לא הפריע לי) בזמן שאני הולך ליד הכלוב סורגים אני רואה את יונתן בפנים לובש מסכת אנונימוס לבוש מעיל עור עבה כמו במציאות שהיה לו ושרשר יוצא מהג'ינס.. אני ויונתן לא דיברנו הרבה זמן התחושה הראשונה שלי היתה שהוא מאיים על מישהו בטלפון ושהוא בקרוב יצא משם להטיח לי בפנים את המציאות שלו.. שאותה אני מכיר במציאות האמיתית. לא סיימתי לחשוב על זה והוא מולי בלי המסכה, מטיף ומקלל ואומר בסוף " זה רגע גדול אייל" היום אי מתחיל את זה.. חבל שלא בחרת להישאר איתי.. עלק חבר " צלצול טלפון הוא עונה, מגיע מאחורי טנדר גדול והוא עולה עליו בפנים יש רעולי פנים.. הוא מהנהן לשלילה כאילו אני טועה והוא מצטער על ההחלטה שלי ונוסע, "ההחלטה שלי"... נשמעת מציאותית בהרבה מהמציאות המדומה הזו... אני יודע על מה הוא מדבר.. על שלא לבקר אותו בביתו שבאזור נהרייה.. אבל לא מתקשר לי אל האירוע של החלום ההליכה שלי היתה לכיוון צפון מזרח ובעודי הולך השתנתה לדרום מערב.. לכיוון הדירה שלי.. הדרך נראית כמו הדרך בחלום המציאותי שלי כביש כהה ורחב ניידות חונות עם סירנות אין אף עץ בדרך כמו שאני רגיל בקיבוץ.. לפתע אנשים שגרים בקיבוץ שוודאי ראיתי בחדר אוכל.. באים לכיווני במבט אלים וקללות על איך העזתי, על שלא מנעתי את הכניסה של המשטרה לקבוץ.. כאילו כל הקיבוץ נגוע במכת המשטרה. איש אחר יורק עליי ואני מרגיש את הרטיבות של הרוק על צווארי ממשיך להתקדם לכיוון הדירה מוצא את האנדרטה עם כמה חברים יושבים עליה.. מפטפטים על אולפני סטיות ועל הסקס של אחד מהם. אני מתיישב תופס את ראשי ואומר.. אני אמור לקום לת"א בקרוב זה לא יכול להיות. הבחור שעובד איתי אמר שהיינו צריכים לנסוע לת"א, אני צריך לקום.. אני חייב. לקחתי את הטלפון שלי וחייגתי לעצמי.. מאוד מציאותי אני שומע את הצלצול שלי ממקום אחר.. "הנה זהו הוא באמת שם.. אני יושן איך אני קם? החברים מסתכלים עליי במבט מצטער, כאילו השתגעתי כבר.. ואומרים "ווואי אייל אתה במצב חמור לך לפסיכולוג... אתה פה כבר הרבה זמן. איך אתה עדיין חושב על זה "ואני חושב לעצמי שאני באמת הרבה זמן בקיבוץ 11 חודשים.. לעומתם הם פחות ממני. אני נזכר בשעה שראיתי במפעל 18:14:00 לא הגיוני אור בחוץ מסתכל על השעון חצות. בנקודה הזו אני מתעורר שוב בחדר בו ראיתי את אחד החברים שוכב עם אולפני סטית בחדרו הפעם כמה אנשים יושבים אצלו בחדר הוא יושב על כיסא רחב ואולפני סטית בתחתון בלבד עם אגן גדול חטוב וסקסי מענטזת עליו בזמן שאני ועוד שניים יושבים מולו ואני לא מבין מה הולך. מביט בהם והם אומרים.. וואו לא שמנו לב שאתה פה.. ואחד מעביר לי סיגריה, הריח שלה היה של ג'ויינט סירבתי והוא צחק "ילד.. עוד מפחד מהמשטרה?" האמת שלא פחדתי ממנה לא חשבתי עליה כלל, בתת מודע כבר ידעתי שכל זה לא אמיתי שמשהו מסודר כאן מידיי.. כולם פה יודעים הכל וממשיכים להתקיים גם ביודעם את הסוף. שעל פי תחושה שוב, לא טוב. אני ממלמל לעצמי תקום אייל תקום פתח את העיניים. זה לא אמיתי.. בזמן שהם אומרים "תפסיק עם השטויות סתום ת'פה": ואני בלחץ כבר. "פתח! פתח! אתה במיטה בחדר במעגן.. פתח!!!

... נרדמתי אתמול סביב04:00 עכשיו 08:00 סך הכל 4 שעות קמתי ערני כאילו 12 שעות חלפו, החלום התפרס על מספר ימים בלי קשר או רצף היה תמיד טראנס ברקע כל החברים ומי שאני מכיר היו קשוחים ואפלים יותר לא רעים אבל הם היו בטוחים בעצמם ידעו מי נגדם בחלום. כל מי שאני מכיר ועובד איתו היה בחלום, כולם כביכול כבולים אבל שומרים על אורך חיים רגיל.. יודעים שיש סוף לזה (לדעתי הם ידעו שאקום בסוף ובכך הם ייפסקו) יש פשר לחלום הזה.. ייתכן שאפשרי לחלום במימד ספקטוראלי אחר? אני יודע שהבסיס לחלום הוא מציאותי מאין כמוהו. האנשים האירועים שסביבו הכל גם קשור אליי.. הסביבה המשתנה תמיד היתה מוכרת.. רחובות ומקומות שנמצאים בקיבוץ. מלבד זאת עכשיו אחרי שפרקתי את החלום הזה. נתתי לעצמי שתי מתנות: ראשית סיפור קצר שכתבתי והוא מוצלח. שנית את היכולת לקרוא ולנתח את המצבים ולהשוות בין המציאות לחולם ולתת פשר לדברים. היות שאיני מעשן סמים הפסקתי ממזמן לאחר ניסיון די ארוך אני לא מוצא סיבה לכך שאני פושע ושעל המשטרה יש סטטוס של רוע ומדיניות פוליטית רדיקלית כמו בחלום, החברים בהחלט נתנו את התחושה שזה אמיתי וחי, אני לרגע לא מכנה את זה סיוט כיוון שמסיוטים אני מקיץ בין רגע ומבין. הפעם זה היה שונה התערורתי חלום בתוך חלום..