הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD-10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית" ; מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית (באנגלית: Mental disorder או Psychiatric Disorder), ובחלק מהמקרים - מחלת נפש או "מחלה נפשית" (באנגלית: Mental Illness) היא ליקוי בריאותי בתחום ההתנהגות וההרגשה הנפשית המתבטאת בדפוס התנהגותי או חשיבתי, שונה מהנורמה והגורם למצוקה משמעותית או לפגיעה משמעותית בתפקוד. בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה משמש המונח בסיווג התנהגויות על ציר בין נורמאליות לבין אבנורמליות לצורך איבחון וטיפול.

קשת רחבה של התנהגויות סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סוטות מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארצות - הברית הוא הגרסה הרביעית של ה DSM של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. בשנת 2013, הוצאה לאור גרסה חדשה של סיווג זה - dsm 5.

ההפרעות הנפשיות יכולות להיות בדרגות חומרה שונות: קלות, בינוניות, חמורות, זמניות או כרוניות. בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית, לרוב כשמתלווים תסמינים פסיכוטיים. בישראל המונח "חולה נפש" ו"מחלת נפש" מופיע בחוקי המדינה. המונחים המשפטיים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" צרים במובנם ומתייחסים למצב פסיכוטי בחוק הטיפול בחולי נפש, האחרון בשנת 1991, ובחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם). מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000. המושגים "טירוף הדעת", "בלתי שפוי בדעתו", המתייחסים למצבים פסיכוטיים או פגיעות נפשיות חמורות אחרות, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.

תוכן עניינים:

1 ההגדרה

2 היסטוריה 2.1 העת העתיקה

2.2 השקפות ימי הביניים

2.3 תקופת הרנאסנס

2.4 המאה ה - 19 וה - 20

3 הגורמים למחלה הנפשית

4 השפעת ההפרעה הנפשית על סביבת הפרט

5 הטיפול במחלה הנפשית

6 משך הטיפול בהפרעה הנפשית

7 יתרונות הטיפול במחלה

8 חסרונות הטיפול במחלה

9 השפעת הטיפול על אורח חייו של הפרט ועל סביבתו

10 אבחון וסיווג ההפרעות 10.1 סכיזופרניה ופסיכוזות אחרות

10.2 הפרעות אפקטיביות

10.3 נוירוזות

10.4 הפרעות אישיות

10.5 בעיות בתפקוד המיני

10.6 הפרעות שליטה ואימפולסיביות

10.7 הפרעות שמאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בהתבגרות

10.8 הפרעות נפשיות עקב שינויים מוחיים גסים וסיבות רפואיות

10.9 הפרעות קשורות לשימוש בסמים

ההגדרה:

רבים מהפסיכואנליטיקאים שעסקו בתחום הבריאות והחולי הנפשיים הדגישו את הקשר לסביבה ולשלב ההתפתחותי ("העיקרון האפיגנטי"). ביניהם מוכר במיוחד אריק אריקסון אשר תיאר נורמליות כיכולת לבצע תהליכים הסתגלותיים מסוימים בכל שלבי החיים. פסיכואנליטיקאים רבים, ובראשם פרויד טענו שבריאות נפשית היא מונח תאורטי, שלא ניתן להשיגו בפועל. פרויד תיאר נורמליות כ"פיקציה שעברה אידאליזציה". בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמליות מושלמת משום ש"האדם הנורמלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומש סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.

גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה - DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.

ה - dsm 5 מגדיר את ההפרעה הנפשית כתסמונת המתאפיינת על ידי הפרעה משמעותית מבחינה קלינית בקוגניציה, הוויסות הרגשי או ההתנהגות של אדם, המשקפת דיספונקציה (הפרה) בתהליכים הפסיכולוגיים, הביולוגיים או ההתפתחותיים שעליהם מושתת התפקוד הנפשי. ההפרעות הנפשיות מתלוות בדרך כלל במצוקה משמעותית או בפגיעה משמעותית בכושר החברתי, התעסוקתי או בתחומי פעילות אחרים.

המחלות יכולות להופיע בחומרה משתנה ובזמנים שונים כגון ההפרעה יכולה להיות כרונית, זמנית וכו'. התחושות אותם חווה האדם הלוקה במחלה מובעות בצורה קיצונית והן אף משפיעות באופן אשר מקשה על תפקודו במהלך היום.

אין נחשבות להפרעות נפשיות תגובות צפויות או מוסכמות תרבותית למצב דחק שכיח או לאבדן כמו מוות של אדם אהוב. גם התנהגות חריגה מבחינה חברתית (פוליטית, דתית או מינית) וסכסוכים שהם בבסיסם בין הפרט ובין לחברה, אינם נחשבות להפרעות נפשיות, פרט לחריגות או סכסוך הנובעים מדיספונקציה של הפרט כפי הוזכרה בהגדרה של ההפרעות הנפשיות.

היסטוריה:

העת העתיקה:

בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו - אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.

שיטת הטיפול העיקרית בדיבוקי שדים הייתה גירוש שדים, באמצעות טכניקות מגוונות שכללו כישוף, תפילות, השמעת קולות, הלקאה ושימוש בשיקויים שונים, כגון משלשלים שנרקחו מצואת כבשים ומיין, כדי שהגוף יהפוך למקום לא נעים, עד שהרוח הרעה תסתלק מתוכו.

מגרשי השדים היו לרוב רופאי אליל - שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פריקלס (429-461 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפוקרטס שלל את חלקם של אלוהויות ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתו כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות: "אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אל" היפוקרטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתלוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריות כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקרטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מינית, התעמלות והקזת דם בעת הצורך. עם זאת היפוקרטס היה במקרים רבים רחוק מאוד מהאמת - הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) - הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.

כמה רופאים יוונים ורומים המשיכו בעבודתו של היפוקרטס, ובתקופה זו הועסקו חולי הנפש דרך קבע בשלל פעילויות מרגיעות לנפש. אחד הרופאים היוונים רבי ההשפעה היה גאלנוס (200-130 לספירה) אשר חילק את הסיבות להפרעות פסיכולוגיות לקטגוריות פיזיות ונפשיות. עם הסיבות שמנה להפרעות נפשיות היו: צריכת אלכוהול מופרזת, הלם, פחד, גיל ההתבגרות, שינויים במחזור החודשי, תהפוכות כלכליות ואהבה נכזבת.

בימי הביניים התפתחויות אלה בהבנת מחלות הנפש נזנחו. תרומותיהם של היפוקרטס ושל הרופאים היוונים והרומים שפעלו אחריו אבדו עד מהרה בתהומות האמנות הטפלות העממיות, וחלק מהרופאים של רומי חזרו לצורה כלשהי של אמונה בשדים וברוחות כגורם המונח ביסוד ההתנהגות החריגה.

השקפות ימי הביניים:

בתקופת ימי הביניים באירופה (1500-500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה, שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות שנראו כמקרים של היסטריה ונקראו "טירוף המונים"; קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת - אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה. המנזרים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים קדושים, שמנים ומשחות מקודשים, נשימה או רוק של הכמרים וכו'.

באירופה של המאה החמש - עשרה והשש עשרה התקיים ציד מכשפות רחב היקף, שבמסגרתו הואשמו בני אדם רבים (בעיקר נשים) בסטייה מהאמונה הנוצרית ונענשו על כך. אחוזי דיבוק נחשבו למי שכרתו ברית עם השטן, שנחתמה בדם בתוך ספר שהשטן הגיש להם לחתימה, ברית שהעניקה להם כוחות על טבעיים.

תקופת הרנאסנס:

בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השווייצרי פרצלסוס (1490-1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים. במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים שסבלה מהיסטריה, היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלא הן "כמו חולות".

החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם. מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד. בשנת 1793 שינה זאת פיליפ פינל, כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושיחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.

המאה ה - 19 וה - 20:

בתחילת המאה ה - 19 החלו לקשר את מחלות הנפש לפגיעות ראש. מדעי המוח המשיכו להתפתח בצורה ניכרת במהלך המאה ה - 20 ואפשרו הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין המוח להיבטים רגשיים שונים.

שנים אלו בישרו את צמיחת המחקר המדעי, ההתקדמיות הבולטות ביותר הן אלה שחלו בחקר הגורמים הביולוגים והאנטומים שביסוד ההפרעות הגופניות והנפשיות גם יחד. בין התגליות המשמעותיות נמצא הגורם והטיפול למחלת עגבת המוח.

אמיל קרפלין היה הפסיכיאטר המדעי הראשון שסיווג הפרעות נפשיות על פי תסמונות ולא על פי תסמינים, בספרו "ספר לימוד בפסיכאטרייה" שראה אור בשנת 1883 הדגיש את חשיבות הפתלוגיה של המוח בהפרעות נפש. בשנת 1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של DSM (DSM I), המבוססת על גישתו של קרפלין, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.

הגורמים למחלה הנפשית:

הגורם הפיזיולוגי: גורם זה נובע מזיהומים שונים בגוף, חוסר בוויטמינים וכדומה, לדוגמה: הזיהום בגוף עלול לערער את התפקוד התקין בגוף ולפגוע במערכת העצבים ואף לגרום לפסיכוזות.

הגורם הפסיכולוגי: אנשים שונים בהסתגלותם והתמודדותם עם בעיות במהלך חייהם. כתוצאה מכך, נפש האדם עשויה לפנות למנגנוני הגנה שיוצרות בעיה בתפקוד הפרט וכך בעצם גורמות למחלות נפשיות.

הגורם החברתי: הסביבה בה האדם גדל משפיעה רבות על התעוררות המחלות הנפשיות, לדוגמה: כאשר החברה סביב הפרט אינה תומכת בדימוי הגוף הדבר עלול לגרום להפרעות אכילה.

השפעת ההפרעה הנפשית על סביבת הפרט:

ההפרעה נפשית בעיקר משפיעה באופן בולט על בני משפחתו של החולה, הם חשים בעומס מכיוון שהם מרגישים כי הם האחראים על תפקודו ושלומו. בנוסף, סטיגמת החברה לגבי מחלות נפשיות מוסיפה לעומס של בני המשפחה מכיוון שהיא עלולה לגרום לריחוק התמיכה החברתית, ובושה מצד המשפחה. הסטיגמה כלפי החולים במחלה פוגעת ומזיקה ואף גורמת לחולי הנפש לחיות ללא זכויות ויחסים בין אישיים תקינים. השלכותיה של אותה סטיגמה כלפי החולים מביאות לאפליה בתעסוקה, בנישואין, בדיור ומקטין את סיכוייהם להשתקם ולהשתלב מחדש בחברה. כל זה משפיע על איכות חייהם, תחושת הרווחה והערכה העצמית של אותם חולים. עם זאת, הביקורת מצד החברה מוסיפה לעומס מכיוון שהחברה בעצם עלולה לעורר את המחשבה כי בני המשפחה הם האשמים בהפרעה, למשל: הם יחושו אשמים שלא שמו לב לסימנים מקדימים של המחלה ולא החלו בטיפול מידי.

הטיפול במחלה הנפשית:

כאשר אדם לוקה בהפרעה נפשית הוא יכול לפנות לרופא משפחה או ישירות למרפאה לבריאות הנפש על מנת לקבל טיפול הולם. מטרות הטיפול העיקריות הן: לקבוע את סוג ההפרעה ולזהות מה גרם לתחילתה ולבצע טיפול הנועד לצמצם או להעלים לחלוטין את מקור הבעיה. בשנות ה - 60 פותחה שיטת טיפול בפסיכותרפיה על ידי אהרון בק הנקראת "טיפול קוגניטיבי התנהגותי". בטיפול זה בעצם משנים מחשבות והתנהגויות לקויות. בכל סוג טיפול כזה, הטיפול מבוסס על הבנה של דפוס התנהגותו האישית של כל חולה בהתאם לגיל, תרבות, הכנסה, השכלה וכו'. המטפל פועל בדרכים שונות על מנת ליצור שינוי בחשיבתו של המטופל וכך לשינוי התנהגותי תמידי. ישנם מספר עקרונות המשותפים לכלל הטיפולים והם: בניית הטיפול בו יפעלו המטפל והמטופל, ברית בין המטפל והמטופל, שיתוף פעולה, מטרה אליה צריכים להגיע בסוף התהליך, מתמקד בהווה, חינוך המטופל להיעשות המטפל של עצמו, בדרך כלל מוגבל בזמן, הפגישות מובנות. לעתים, הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי משולב עם טיפול תרופתי. ההחלטה אם להתחיל באחד מהטיפולים או בשילוב תלויה במספר גורמים: ההבחנה של ההפרעה, מידת החומרה של המחלה, התמדה בטיפול, סיכונים אפשריים וכו'. דרך טיפול נוספת היא אשפוז במוסד פסיכיאטרי, אך זאת במידה שהמטופל אינו יכול לשהות בבית או בבית קרוביו מכיוון שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה. כלומר, סימפטומים של ההפרעה חמורים אצלו במידה רבה.

משך הטיפול בהפרעה הנפשית:

ההחלטה לגבי משך זמן הטיפול נקבע על ידי המטפל והמטופל. אורך של טיפול ממוצע נע בין חצי שנה לשנה וחצי ואילו טיפולים קצרי מועד כוללים ארבעה עד שישה מפגשים. ישנה אופציה שהטיפולים קצרי המועד יהיו חסרי תועלת מכיוון שההפרעה הנפשית מתפתחת במשך תקופה ארוכה אך עם זאת, במידה שהטיפול ממוקד ייתכן ויהיו שינויים משמעותיים שיעזרו למטופל בהמשך. יש חשיבות רבה לשמירה על פגישות שבועיות מכיוון שזה יוצר אמון בין המטפל למטופל ומאפשר סביבה בטוחה למטופל.

יתרונות הטיפול במחלה:

טיפול קוגניטיבי התנהגותי: בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות.

טיפול תרופתי: הטיפול התרופתי מאפשר להרגיע את ההיבטיים הפיזיולוגיים של ההפרעה הנפשית. המטופל מציב את עצמו בתפקיד המרפא ובעצם הרצון שלו להעלים את המחלה מאפשר לשיפור במצבו.

חסרונות הטיפול במחלה:

טיפול התנהגותי קוגניטיבי: טיפול התנהגותי קוגניטיבי עלול לא להועיל לאנשים שסובלים מבעיות נפשיות מורכבות או למשל לאנשים הסובלים מקשיי למידה. עם זאת ישנם אנשים שטוענים כי הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בהווה וביצירת שינוי במחשבתו של האדם ללא התייחסות לגורמים שהובילו לבעיה, למשל: ילדות קשה. נוסף על כך הטיפול מתמקד באדם ולא מטפל בבעיות רחבות יותר בסביבת האדם שעלולות להשפיע על איכות חייו, למשל, בעיות במשפחה.

טיפול תרופתי: טיפול תרופתי עלול להביא לתופעות לוואי, כגון: הירדמות, רגישות לעור, פרקינסוניזם, אקטיזיה שכיחים, ירידה בחשק המיני, ולשפיכה לאחור, עייפות וטשטוש, דפיקות לב, בחילה, חולשה, יכולות להחמיר תסמינים של הפרעה, יובש בפה, הרגשה לא נעימה בקיבה, אי שקט ורעב, חרדה, הקאות, הפרעה בשינה, עלייה במשקל, תופעות רבות במערכת העיכול, חוסר תיאבון והזעה, עצירות, כאבי ראש, פרכוסים, חוסר מנוחה ואגיטציה עד עצבנות, פסיכוזה, כאבי שרירים, חלומות מטרידים, התמכרות, בעיה בהליכה הפרעה בראייה, פריחה ופגיעה בכדוריות הדם, ייתכן ויגרם מומים לעובר. תופעות הלוואי חולפות לאחר 4 עד 6 שבועות ולכן יש להיאזר בסבלנות ולבדוק האם התרופה מתאימה לטיפול. חיסרון נוסף הוא שהתרופות אינן מרפאות ומעלימות את המחלה אלא רק מדכאות את תסמיניה.

השפעת הטיפול על אורח חייו של הפרט ועל סביבתו:

הטיפול הנפשי הוא טיפול בו האדם עובר תהליך פנימי ולכן הוא משפיע בצורה ברורה על האדם ועל סביבתו. הטיפול גורם להפחתת הסימפטומים של ההפרעה וכך ולמניעת החמרות חוזרות ועל ידי כך להקלה בסבל הנפשי של המטופל. הטיפול משפיע על המשפחה, על המצב הכלכלי של המטופל, על מערכות יחסים (ייתכן לטובה וייתכן לרעה), על קשרים חברתיים, על החלטות מקצועיות וכו'.

אבחון וסיווג ההפרעות:

קיימות שתי שיטות סיווג עיקריות של הפרעות נפשיות, ששתיהן נוצרו בעיקר כדי לשרת צרכים פרקטיים - השיטה האמריקאית מתוארת ב - dsm 5, והשיטה האירופאית, המתוארת ב - ICD10, ומהווה חלק משיטה כללית לסיווג כל המחלות. ההבדלים בין השתיים מעטים.

ב - DSM עד מהדורת DSM IV, כל חולה קיבל אבחנות בחמישה צירים שונים. הציר הראשון עוסק בהפרעה הנפשית העיקרית, כגון הפרעה פסיכוטית (למשל סכיזופרניה), הפרעה במצב הרוח (למשל הפרעה דו קוטבית או דיכאון מג'ורי), הפרעת חרדה, וכדומה. בציר השני יצויין אם יש לחולה הפרעת אישיות או אם הוא סובל מפיגור שכלי. הציר השלישי עוסק בהפרעות גופניות או מוחיות ("אורגניות") עם ביטוי נפשי - התנהגותי, הציר הרביעי מציין מצבי דחק או סטרס (לחצים) פסיכוסוציאליים וסביבתיים היכולים להשפיע על פריצתה ועל מהלכה של הפרעה נפשית (כמו בעיות בתמיכה משפחתית וחברתית, בעיות בלימודים, בעיות תעסוקה, בעיות עם החוק, וכדומה). הציר החמישי מתאר את רמת התפקוד.

הסיווגים העיקריים של הפרעות נפשיות הם:

סכיזופרניה ופסיכוזות אחרות:

הפרעות פסיכוטיות הן הפרעות היכולות לפגוע בשיפוט המציאות.

ההפרעות הסכיזופרניות: סכיזופרניה רזידואלית (צורה כרונית עם שארית סימפטומים של ההפרעה)

סכיזופרניה הבפרנית - לא מאורגנת

סכיזופרניה קטטונית (עצורה או רוגשת)

סכיזופרניה פרנואידית (מאופיין בעיקר במחשבות שווא של רדיפה / קנאה / שגעון גדלות)

הפרעה סכיזו - אפקטיבית (דיכאון, מאניה או הפרעה דו - קוטבית, המשולבים עם שני תסמיני סכיזופרניה)

פרנויה - (מחשבות שווא פארנואידיות, ללא הזיות)

פסיכוזה פרנואידית (מחשבות שווא של רדיפה והזיות שמיעה - ללא פגיעה תפקודית ממושכת)

תסמונות ספציפיות המתוארות בקרב הסובלים מהפרעות פסיכוטיות:

פרנויה קבוצתית (אמונה קבוצתית של אנשים במערכת זהה של מחשבות רדיפה)

תסמונת דה קלרמבו (תסמונת המאהב הדמיוני, מחשבות שוא ארוטומניות)

תסמונת קפגרא (אמונת - שוא שאדם קרוב הוחלף באחר - כפיל זר)

תסמונת על שם פרגולי (זיהוי - שוא של אנשים שונים כ"תחפושות" של אותו אדם מוכר)

פסיכוזת מהגרים

תסמונת ירושלים

הפרעות אפקטיביות:

הפרעות הקשורות למצב רוח.

דיכאון - ירידת מצב רוח ואובדן הנאה מתמשכים, מתונים עד קיצוניים דיסתימיה - צורה מתונה של דיכאון קליני עם מעט פגיעה בתפקוד

מאניה - עלייה קיצונית במצב הרוח ובמרץ ותחושת כל - יכולת (מחשבות גדלות) היפומאניה - מצב מרומם מתון מתמשך

הפרעה דו - קוטבית (מאניה - דיפרסיה) - תנודות בין מאניה לדיכאון ציקלותימיה - צורה מתונה של הפרעה דו - קוטבית, עם גלים היפומאניים ודיכאוניים קלים

נוירוזות:

נוירוזות הן תסמונות נפשיות בהן האדם שומר על התובנה הבסיסית, על השיפוט ועל בוחן מציאות, אך התפקוד בהן לקוי.

הפרעות חרדה: הפרעת חרדה מוכללת - דאגנות מטרידה עם מתח גופני

הפרעה טורדנית - כפייתית - מחשבות פולשניות וביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות אלו

חרדת בריאות - חרדה מופרזת בנוגע לבריאות האדם, הכוללת מחשבות טורדניות וביצוע פעולות כפייתיות

חרדה חברתית - חרדה מופרזת בזמן חשיפה למצבים חברתיים נורמטיביים או הימנעות מהם, הגורמת למצוקה ניכרת או פגיעה בתפקוד

פוביה ספציפית - פחדים ממצבים מסוימים והימנעות ממושכת מהם

הפרעת פאניקה עם אגורפוביה - התקפים של תחושות חנק, לחץ בחזה ותסמינים גופניים אחרים, עם מחשבות חרדה, המלווים פחד ממקומות בהם האדם חושש להילכד ולא לקבל עזרה

הפרעת פאניקה ללא אגורפוביה

אגורפוביה ללא היסטוריה של הפרעת פאניקה

הפרעת דחק חריפה

הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)

הפרעת חרדה בשל מצב רפואי כללי

הפרעת חרדה בשל שימוש בחומרים

הפרעות סומטופורמיות הפרעת סומטיזציה - הפרעת גופניות לא מכוונות, הקשורות למערכת העצבים האוטונומית, ללא ממצאים פתולוגים בבדיקות קליניות ומעבדתיות; בעבר נחשב לחלק ממצבי ההיסטריה

הפרעה קונברסיבית - הפרעת המרה - הפרעות גופניות מוטוריות או תחושתיות, לא מכוונות, ללא ממצאים נוירולוגיים או מעבדתיים היכולים להסביר אותם; בעבר נחשב צורה של היסטריה

הפרעת כאב - כאב פסיכוגני

הפרעת גוף דיסמורפית ("דיסמורפופוביה") - אמונה שחלק מהגוף פגום

היפוכונדריה - דאגה יתרה לבריאות גופנית, פחד רב ממחלה מסוימת

נברסתניה (Neurasthenia) - עייפות יתר וחולשה גופנית ללא הסבר בפתולוגיה גופנית - (מופיע ב - ICD10 אך הוסר מ - dsm 5-TR)

הפרעה סומטופורמית לא מובחנת

הפרעות ניתוק (הפרעות דיסוציאטיביות) - הפרעות במצבי התודעה, הדחקת זכרונות, מצבים "כמו בחלום"; בעבר נחשבו חלק ממצבי היסטריה אמנזיה דיסוציאטיבית (פסיכוגנית)

הפרעת זהות דיסוציאטיבית

הפרעת דה - פרסונליזציה

פוגה דיסוציאטיבית

הפרעות הסתגלות הפרעת הסתגלות עם חרדה

הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני

הפרעת הסתגלות עם חרדה ומצב רוח דיכאוני

הפרעת הסתגלות עם הפרעת התנהגות

הפרעת הסתגלות עם הפרעה ברגשות ובהתנהגות

הפרעות אכילה אנורקסיה - דיכוי תיאבון

בולימיה - בולמוסי אכילה וניסיון לרזות באמצעות הקאות יזומות או תרופות וחוקנים

הפרעת אכילה לא מובחנת

הפרעות מדומות תסמונת מינכהאוזן

הפרעות אישיות:

הפרעות אישיוּת נחשבות לפי תאוריות פסיכודינמיות (פסיכאנליטיות) מצב ביניים בין פסיכוזה לבין נוירוזה, שמאופיין בנוקשות אופי ניכרת וחוסר יכולת להסתגל למציאות או רגישות קיצונית למצבי לחץ

הפרעת אישיות גבולית (BPD) - עם ביטויים פאן - נוירוטיים (מכל הנוירוזות), קשר מסובך עם הזולת, נטייה לאימפולסיביות, להתפרצויות זעם

הפרעת אישיות פרנואידית (חשדנות כלפי הזולת)

הפרעת אישיות סכיזואידית (נסיגה ממגעים עם הזולת)

הפרעת אישיות סכיזוטיפלית (מוזרות במאפייני אישיות)

הפרעת אישיות נרקיסיסטית (החשבה עצמית מופרזת, פגיעות רבה בדימוי העצמי)

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית או דיסוציאלית - (נטייה להתנהגות אנטי חברתית, הפוגעת בזולת)

הפרעת אישיות תלותית (כניעה לזולת ואי תפקוד עצמאי) סינדרום סטוקהולם

הפרעת אישיות היסטריונית (התנהגות אקסטרוורטית דרמטית, פרובוקטיבית, פתיינית)

הפרעת אישיות פאסיבית - אגרסיבית (אי ביטוי ישיר של כעס)

הפרעת אישיות נמנעת (רגישות מופרזת לדחיה, ביישנות ניכרת)

הפרעת אישיות אורגנית - במחלות ובפגיעות מוחיות

הפרעת אימפולסיביות

בעיות בתפקוד המיני:

הפרעות תפקוד עכבה ברצון למין - קרירות מינית

סלידה ופחד ממין

עכבה בגירוי - אין - אונות

עכבה באורגזמה

שפיכה מוקדמת

וגיניזמוס (התכווצות לא רצונית של הנרתיק בעת מגע מיני)

הפרעות במיניות סדיזם (גירוי מיני מגרימת סבל וכאב לזולת)

מזוכיזם (גירוי מיני מהשפלה וכאב)

פטישיזם (גירוי מיני מקשר אל חפצים של המין הנגדי)

מציצנות או "וואייריזם" (גירוי מיני מהצצה)

אקסהיביציוניזם (גירוי מיני הכרוך בחשיפה פתאומית ולא צפויה)

טרוליזם (גירוי מיני מקיום יחסי מין מול אחרים)

גילוי עריות (יחסי מין בין קרובי משפחה)

נימפומניה (קיום יחסים מרובים ללא כל בקרה ומעצור)

הפרעות בקבוצות בחירה פדופיליה (גירוי מיני מקשר עם ילדים)

זואופיליה (גירוי מיני מקשר עם חיות)

גרונטופיליה (גירוי מיני מקשר עם זקנים)

נקרופיליה (גירוי מיני מקשר עם מתים)

קופרופיליה (גירוי מיני מעשיית צרכים של הפרטנר המיני)

אורופיליה (גירוי משתיית והרחת שתן של הפרטנר)

דנדרופיליה (גירויי מקיום יחסי מין עם עצים והטבע)

הפרעות שליטה ואימפולסיביות:

הימור פתולוגי (דחף לא נשלט להימורים)

קלפטומניה (דחף לא נשלט לגנוב מרכוש הזולת)

פירומניה (דחף לא נשלט להצתות)

טריכוטילומניה (דחף לא נשלט לתלישת שער)

טוראטומניה (דחף לא נשלט להריגת חרקים)

הפרעות שמאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בהתבגרות:

הפרעות אלו הן הפרעות התפתחותיות, או הפרעות אחרות שבדרך כלל מאובחנות לראשונה בגיל הינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות.

פיגור שכלי

לקות למידה לקות במתמטיקה

לקות קריאה

לקות כתיבה

דיספרקסיה (לקות בהתפתחות התנועתית)

הפרעת תקשורת הפרעת שפה

הפרעת דיבור פונולוגית

הפרעת שפה מעורבת

גמגום

PDD (תסמונות הקשת האוטיסטית) אוטיזם קלאסי

תסמונת אספרגר

הפרעת ילדות דיסאינטגרטיבית (CDD, "תסמונת הלר")

תסמונת רט

PDD-NOS -הפרעות התפתחותיות אחרות

הפרעות קשב והתנהגות הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות

הפרעת התנהגות

הפרעת התרסה התנגדות

הפרעות אכילה והאכלה בינקות ובילדות המוקדמת הפרעת האכלה

הפרעת פיקה (תיאבון אבנורמלי לחומרים שאינם מזון)

הפרעת העלאת גירה (העלאת מזון שנבלע ולעיסתו מחדש)

הפרעת טיקים הפרעת טיק קולי או מוטורי כרוני

תסמונת טורט

הפרעת הפרשה אנקופרסיס - הכתמה תפקודית (בריחת צואה)

אנורסיס - הרטבה תפקודית (בריחת שתן)

הפרעות ינקות, ילדות והתבגרות אחרות אילמות סלקטיבית (חוסר דיבור במצבים ספציפיים)

חרדת פרידה

הפרעת התקשרות תגובתית (הפרעה בהתקשרות הראשונית)

הפרעת תנועה חזרתית

הפרעות נפשיות עקב שינויים מוחיים גסים וסיבות רפואיות:

חלקן נחשבות הפרעות מוחיות אורגניות

שיטיון (דמנציה) (בעקבות מחלת אלצהיימר, מחלת קרויצפלד - יעקב, פגיעת ראש, מחלת הנטינגטון, איידס, מחלת פרקינסון, מחלת פיק ועוד)

דליריום (מצב בלבולי)

אמנזיה (פגיעה בזיכרון)

הפרעות קשורות לשימוש בסמים:

התמכרות לסמים - (אלכוהול, אמפטמינים, קפאין, קנאביס, קוקאין, הלוצינוגן, שאיפת ממסים נדיפים, ניקוטין, אופיאטים, פנציקלידין, חומרים סדטיביים, היפנוטיים או אנקסיוליטיים, התמכרות למספר סמים בו זמנית, והתמכרות לסמים אחרים)

שימוש לרעה בסמים - לא כולל התמכרות ותסמיני גמילה ונסיגה, אלא בעיות שנילוות לשימוש בסמים הנ"ל

הרעלה כתוצאה משימוש בחומרים הנ"ל

תסמונת גמילה