היפומאניה היא הפרעת מצב רוח המתבטאת בדרגה מתונה של מאניה. ללוקים בהפרעה יש מרץ רב באופן יחסי, מצב רוח מרומם ופעילות מוגברת.

התופעה תוארה לראשונה ב - 1878 על ידי ג'ולס פלרט, והמונח "היפומאניה" נטבע מספר שנים לאחר מכן, ב - 1881, על ידי עמנואל מנדל; עם זאת, תיאור מדויק יותר ומחקר מקיף על ההפרעה החלו רק כמאה שנים מאוחר יותר.

אצל הלוקים בהפרעה ניכרות תחושות של הרגשה טובה ושל חיוניות. גובר הצורך בקשרים חברתיים, ויש נטייה לדברנות יתר, לידידותיות ולהסתפקות בשעות שינה מועטות מהרגיל. לעתים גדלה האנרגיה המינית. היכולת לעבוד אינה נפגעת בדרך כלל, ויחסי האנוש מאופיינים בחביבות ובהתרוממות רוח, אם כי לעתים גם ברגזנות ובעצבנות.

ההיפומניה פוגמת לעתים ביכולות הריכוז, הקשב והעבודה. היא עלולה להקשות על הלוקים בה לנוח ולנצל כהלכה את שעות הפנאי. במהלך היפומאניה עשויים להתגלות תחומי עניין חדשים ונטייה קלה לבזבוז כספים. ההפרעה עשויה לחלוף מעצמה או בסיוע טיפול תרופתי, או לבוא כשלב מקדים למאניה בהפרעה דו - קוטבית. ההפרעה יכולה גם להוות תסמין בהפרעות אחרות, כגון ציקלותימיה והפרעה סכיזואפקטיבית.

בספרה מציגה קיי רדפילד ג'יימיסון מחקר שלפיו כ - 15 אחוזים מהאנשים המאובחנים כלוקים בהפרעה דו - קוטבית מעולם לא חוו דיכאון, ולמעשה הם במצב קבוע של היפומאניה.

רבים מהלוקים בהפרעה לא מעוניינים לפנות לאבחון וטיפול, מכיוון שהם חשים חיוניים ונמרצים ולא חשים שקיימת בעיה. זאת למרות שההפרעה מאופיינת במצבי רוח והתנהגויות שאינם נשלטים ואינם מותאמים למציאות, ובנוסף קיים סיכון גבוה להחמרה בהפרעה והפיכתה למאניה.

ניתן לאבחן היפומאניה אצל פסיכיאטרים, המבצעים אבחנה מבדלת (קובעים האם זו היפומאניה או הפרעה אחרת). הטיפול בהפרעה הוא לרוב באמצעות תרופות מייצבות מצב - רוח, כגון ליתיום. כדי למנוע מהתקף היפומאני להפוך להתקף מאניה, נדרש לעתים טיפול בתרופות אנטי - פסיכוטיות לא - טיפוסיות, כגון אולנזאפין. במקביל לטיפולים התרופתיים נדרש טיפול פסיכולוגי, כדי לסייע בהבנת הגורמים להפרעה ומציאת דרכי התמודדות עימה.