הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=96884
זה עם הפנים אלינו / רונית מטלון

זהו עוד אחד מהספרים שמופיעים בהוצאה המחודשת של עם עובד וידיעות. עוד ספר שמקומו על המדף צריך להיות מובטח מחדש.

ב1995 כשהתפרסם לראשונה היה בספר חידוש, מסוג אותם דברים שאי אפשר לחזור עליהם לעתים קרובות. חידוש לא בכתיבה או בסיפור אלא בדרך בה הוצג הספר. בראש כל פרק הודפס תצלום ממשי מאוסף תצלומי המשפחה של מטלון, התצלום, פענוחו וביאורו, וכל מה שסובב אותו הפך להיות פרק בעלילת הספר. סוג של ביוגרפיה מאוששת במסמך. ראייה למציאות שהייתה.

בתצלום הראשון נראים כמה אנשים, כולם דווקא עם הגב אלינו. איש אחד לבן וכמה שחורים. עוד רגע נבין מה ואיכן מראה צולמה התמונה.

"זה הדוד שלי, לא ממש במרכז, קצת ימינה, עם הכתפיים המכונסות כלפי החזה והמותניים השמנמנים, זה עם הגב למצלמה, הגב העיקרי, העטוי לבן, המדבר. הגבים האחרים שם הם לא מדברים. הם תפוסים בתוך שגרת העשייה של הגוף, שגרה שכופה על הגופות האלה מן אלם".

ניתוח התמונה נמשך הלאה. המקום, מחסן דגים, וריח הדגים המסריחים. יש מקריות באלו שצולמו וישנו מבט האדון באלה העובדים. הדוד שלי, מגדירה אותו המספרת. ויש עוד דמות שאיננה נראית, אך ראתה. אחייניתו של מיסיה סיקוראל, שבאה מתל אביב דרך פריז.

עוד לא התחיל הספר וכבר יש לנו תיאור של קולוניזאציה. אלא שהספר ילך למקומות אחרים בעיקר. וכבר מהפסקה הזו אפשר להבחין בצורת הכתיבה של מטלון. כתיבה מודעת מאוד. מורכבת ממובאות ממקורות שונים. התמונה, המשמעות, ההסתמכות על מה שיודע וחש הקורא. ואם נשאלה השאלה איך מבוקר צילום, מחוץ לנראה לעין המידי, מטלון מפרקת אותו לגורמים ומראה לנו מה אפשר להבין מתצלום פשוט, לא אמנותי במיוחד, איזו אינפורמציה הוא מכיל ומה אפשר להסיק ממנו שיותר מהנראה לעין במבט חטוף על צילום משפחתי לא ממש מעניין או חשוב.

היא מגיעה לאפריקה. אנחנו מתקרבים. ביקורת דרכונים בשדה התעופה, שטרות כסף מוחבאים בין דפי הדרכון כדי להקל את המעבר. צריך לשמן את המכונה, מסביר לה מר רישאר, עוזרו הראשי של דודה.

מסיה סיקוראל. הדוד אלרגי למנגו ואיננו יכול בלעדיו. מכוסה תמיד פריחות. אנאלפבית. רישאר כותב בשבילו את התכתובת העסקית. לפעמים גם אשתו, מרי אנז'. למשפחתו בישראל הוא שולח מדי פעם תצלום, בלי מכתב לוואי. הוא אנאלפבית אומרת אמה, ואנו מגיעים למעבר אל המספרת בגוף ראשון.

נונה פורטונה, הסבתא העיוורת מסתכלת בתצלומים. לנכדה היא קוראת סת אל בנת, גבירת הבנות. עוד רמז, מוצא משפחתי של דוברי ערבית.

תגידי לדוד שלך שהפרצוף שלו על הלב שלי כל הזמן, פוקדת הסבתא על נכדתה ערב הנסיעה. תגידי לו שהוא, כשכואב לו משהו, אני אומרת איי. אומרת הסבתא ומצטלבת כיאה לבת טובים שלמדה בבית ספר לנערות קתוליות בקהיר.

אפריקה. הכל כמו איזה פצע ישן. אדמה שרופה. דודה סיקוראל, הדודן ארואן. משלחת קבלת פנים. היא הגיעה.

היא נשלחה לאפריקה כדי שדודה יסדר לה את הראש. הוא אב המשפחה הפטריארכאלית. אם לא תאכל מהחזיר לפחות תאכל מהמרק. אומרות לה הנשים בבית.

דוד סיקוראל הביא את אבא שלה הביתה. חברי נפש. סיקוראל רצה לעשות כסף באפריקה, לברוח מהמחלה הציונית. זה שיהיה האב רצה לגלות את ממלכת היהלומים ממלכת הגורילות וממלכת השבטים הננסיים. בזמנים שונים הם ברחו לאפריקה ונפגשו שם.

דוד אחר הביא את, הכניס, את המחלה הציונית הביתה. יש רק שתי אפשרויות במצרים, להיות קומוניסט או ציוני. ומה עם להיות סתם בן אדם שאל סיקוראל ומצא דרך אחרת אחרת. בלב היבשת השחורה. עשר פעמים פשט רגל בניסיון להתעשר בה. ועשר פעמים קם.

ואם לילדה המספרת את הסיפור קוראים אסתר, זה אומר שאי אפשר לקרוא לה גם רונית? כי אם קוראים לה אסתר, של מי התמונות. של מי הדוד והאב וכל האחרים. למי שייכים הסיפורים המשפחתיים. האם מרחיק עדות או רומז שכל זה לא היה. אבל יש הוכחות למציאות. היה.

היא לומדת לא להתייחס ל"בוי" העומד מולה באוכל. כל צד צריך להתבצר בתוך הזהות שלו, מסבירה דודתה. להפתעתה היא מגלה שהביאו אותה כדי שתתחתן עם ארואן.

קמרון היא רק חלק מהסיפור. סיפורה של משפחה העובר מקהיר של המלך פארוק שהתאהב בצעירה יהודייה, ליילה, ענייה וחסרת כל. דרך ישראל ונדודים באפריקה. המשפחה, הדמויות הללו. אני מניח שמכל משפחה אפשר היה להפיק סיפור. צריך רק את האוזן, העין ויכולת הכתיבה. כל מה שיש לה למטלון. בתוך כל משפחה מתהלכים סיפורים צבעוניים, ילדים שומעים וזוכרים. מזרחי לא מבחינה גזענית, אלא מפני שלחלק גדול מהמשפחות האירופיות הסיפור נקטע במקום אחר. מה גם שמטבעות הלשון המשמשות את הסיפור המזרחי עשירות וצבעוניות יותר.

קהיר ואלכסנדרה היו ערים תרבותיות קוסמופוליטיות. התרבות המערבית נועדה לבני המיעוטים. הלבנטיניות במיטבה, או במרעה, הכל לפי נקודת ההשקפה. בנות טובים יהודיות אלו שלא למדו אצל הנזירות, למדו באליאנס ודיברו צרפתית. התרבות הייתה מעורבת. ערבית אנגלו - צרפתית. אסור היה להן לרקוד עם מוסלמים בנשפים. יהודיות נעשות פילגשים למוסלמים, לא נשים. הבדלי מעמדות. הכתבת דרכי התנהגות מקומית. כל אלו באים לידי ביטוי בכתיבתה של מטלון.

כמה שנים לפני מטלון עלה גל של סופרים חדשים שסיפרו את סיפורי משפחתם המזרחית, שם תפקידה של האם הגדולה היה לקצוץ כוסברה רוב הזמן. מטלון מתרחקת מההווי הזה.

אין דין אחד לצורת החיים בעיראק ומצרים שהיו נתונות להשפעה אנגלו - צרפתית חזקה כדין תרבותם של עולי ארצות ההרים של הקוקאז וכורדיסטאן למשל.

סבא מת בקהיר. דוד חולה מלריה באפריקה. הכל בסיפורים. לפני הזמן. תכתבי על סבא שלך אומר לה הדוד כשהוא רואה אותה כותבת יומן. זה יהיה קצת כמו מצבה.

את הפרשנות הראשונית לתמונות עשתה כשהייתה צריכה לשבת עם נונה פורטונה ולתאר לה מחדש כל תמונה. מי נמצא בה. מה לובשים ואיך נראים.

את הרכילות הפנים משפחתית, זו שלא מספרים לאסתר מספר לה הבוי. המשפחה וכל הסובב אותה לא מבינה איך אסתר יכולה לדבר עם הבוי השחור. הוא צריך לעבוד, תגיד הדודה, בגלל שהוא שחור תענה אסתר. הוא זה שמספר לה שלארואן הייתה אישה שברחה לצרפת.

הדוד התחתן עם האלמנה הצעירה וקיבל בנדוניה גם את ארואן, הבן המוכן כבר. למשפחה בישראל לא הודיע, לא שלח תמונה אלא אחרי חמש שנים. לא צריך לכתוב הוא אומר לאשתו. רואים שזו חתונה. מה רואים שם, תרנגולות? לדודתה יש אינטליגנציה של תשבצים, היא חושבת לעצמה.

אחר כך מגיעים פרקים שהתמונות חסרות. מטלון מתארת אותן ודרכם את אנשי המשפחה. את כל הכבשים. האפורות והשחורות. כל דיר והכבשים שלו.

הלבנים באפריקה נעשים לבנים יותר. מודעים ללבניותם, השחורים מתפצלים. החלק הגלוי לעין זה הנמצא בסיג ושיח עם הלבנים, והחלק הסודי, בעל המשמעות הפנימית השמור להם רק למען עצמם. לכן הם נראים נכלוליים, רבי משמעות. הגלוי והנסתר. והלבנים אינם מבינים. הם צריכים להתרגל לזמן האפריקני, שאפילו המחר הלבנטיני לא מכין אותם להתמודד עם הזמן השחור.

הדודה מרי אנז' לא מבינה ואינה יכולה לסבול שלנערה המגהצת קוראים גם מרי אנז'. מי נתן לה את השם. היא תקרא לה מדלן. למה לא לשנות? גם היא לא נולדה בשם מרי אנז' אלא שינתה את שמה כשהייתה בת שלוש עשרה.

את תאור החיים במצרים של ימי פארוק הצעיר משאירה מטלון בידי ז'קלין כהנוב. היא מביאה פרק מספרה המתאר את החיים ההם, וז'קלין משמשת פה לכל הנערות הצעירות בעיקר היהודיות אך גם בנות מיעוטים אחרים בקהיר. מאוחר יותר תביא מטלון עוד פרק של כהנוב. על היהודים המצרים, שומרי מסורת אך חסרי דת. שאלות של זהות הקשורה למקום.

והסיור עובר מדמות לדמות. ממקום למקום. שנים רבות שעוברות. משפחה אחת שמתפוררת. בהתחלה המרחקים המפרידים, אך מתחת נשארים הזרמים, עד שגם הם מתייבשים. שנים של דיאלקטיקה חברתית שכססה את הלבה. היסטוריה. ובסוף צעירת המשפחה, באה מאמריקה לחפש שורשים. שורשים זה דבר חם באמריקה. סיפורים. איך הם היו. איך חיו. זרה, גם אם היא נצר למשפחה, איך תבין באמריקה את מצרים. הזקנה לא מבינה. אנשים חיים, אוהבים, לא אוהבים, עוזבים, מתים, מה מיוחד בזה.

נכון שליבת הספר הוא ביקורה של אסתר באפריקה וחיי המשפחה שם, אך גם אם לא הזכרתי בבהירות, הרי ישנה גם המשפחה בארץ. ישנם זיכרונות ממצרים. וכולם מעניינים, לעתים משעשעים. חינוכן של בנות הטובים של משפחות המיעוטים. התרבות הפנימית של המשפחות. כל מה שלמטלון נראה חשוב להעלות מן האוב. כל עקרונות הכבוד הלבנטיניים הקשורים לנשים צעירות.

יכולתה של מטלון להשקיף מאחורי הזמן אל צורות החיים וההתבטאויות הישנים מעוררת חום לב והתפעלות.

מטלון מצליחה כל כך ליצור את הטיפוסים השונים, משפחה שגם אם אתה יודע שהייתה מעצבנת אותך היית רוצה להיות חלק ממנה, לפחות קרוב משקיף.

אני מנסה להיזכר אם קראתי בעבר ספר בעל יכולת תיאורית שכזאת. מטלון היא קוסמת של שפה. לא שהיא מעלה זיקוקי דינור, אך מעולם לא נתקלתי בצבעוניות כזו במלים. ואני מתכוון לצבע של ממש. כל כך הרבה ירוקים שונים. אפורים שונים זה מזה. הצבעוניות השונה הלוהטת של החום האפריקאי. ואם שפה ותאור, רמה יפה משפט פשוט בן חמש מלים "החשכה מתרחשת לאט, מבלי משים. "

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן