מחשבה יקרה, בשביל מה את כאן?

שאלתי את עצמי "מהי המחשבה ומהו תפקידה? ". אחת התשובות הייתה "מי רוצה לדעת", נשאיר את התשובה הזאת ללא פירוש מצידי.

תשובה אחרת הייתה שהמחשבה היא העולם, היא כל הקיים, הכל מחשבה, יש רק מחשבה. מחשבה אינה רק אותו תחום מצומצם של הקיום שלו אנו נוהגים לקרוא מחשבה, אלא היא כל תחום החוויה האפשרית, כל תדריי החוויה.

אבל זה לא הסוף, יש לזה עוד עומק גדול לחקור לתוכו, כי אני מחפש את התשובה לסוד האיזון המושלם של כל חלקיי מה שאנחנו. מהו מקומו הנכון של כל חלק בנו? זה באמת מרתק... אותו מנגנון שלו אנחנו נוהגים לקרוא "המחשבה" הוא למעשה מנגנון שהתפתח לצורך תפישת המציאות. יש לו פונקציה מאוד ברורה, הוא חלק מן האורגניזם שאנחנו, כמו כל איבר בגוף, יש לו תפקיד בהישרדות. הוא נועד לשם תפקוד טוב יותר בתוך העולם, הוא נועד לשרת תפקוד בתוך העולם. ישנו תפקוד בריא של המחשבה שתומך באורגניזם, וישנו תפקוד שאינו תומך.

אני חושב שהתפקוד הלא בריא של המחשבה דומה מאוד למצב בו מערכת החיסון של הגוף תוקפת את הגוף, למחלה אוטו - אימיונית. במקרה כזה אנו מגיבים לעולם כאילו אנו במתקפה, ואז אנו שרויים בתפקוד הישרדותי. המחשבה מייצרת תרחישים אפשריים, מנסה לצפות את העתיד כדיי לתפקד בתוכו טוב יותר, אבל למעשה מייצרת אוייבים שאינם קיימים ונמצאת בתפקוד שלא תואם את המציאות - כמו דון קישוט ותחנות הרוח.

אבל ישנה האפשרות לנוח כאותו אלמנט בסיסי ובלתי משתנה בנו המודע לשינויי התמידי, לנוח כאותו אלמנט מבלי להגיב למחשבה, לדמיונות האוייבים, לספקולציות ולתחזיות התרחישים. ישנה האפשרות לפעול מתוך מקום אחר שאינו מחשבה, מתוך חוכמה לא מובנת וספונטאנית. זה אפשרי לחלוטין... אבל אז השאלה היא: מהו תפקיד המחשבה בתוך כל זה? מהו תפקידה הנכון והתומך? ואני משוכנע שיש לה אחד כזה, משום ששום דבר אינו נוצר ללא מטרה וללא ייעוד שיתמוך בשלם.. אין שום דבר בגוף שהוא מיותר, גם אם לא מצאנו את תפקידו עדיין.

לדעתי, למחשבה יש חשיבות עצומה, וטועים בגדול אלה שאימצו את הקיצוניות אשר תופסת את המחשבה כמיותרת. אחת התחושת שלי, אם להשתמש בדימויי של מוזיקה, היא שהמחשבה משמשת מעין תיבת תהודה, המשכיות. היא מוסיפה עבר ועתיד לחווית הרגע הזה. המחשבה היא נפח או מימד נוסף של המציאות, היא מוסיפה נפח למציאות. למעשה, היא החוויה האנושית.

המחשבה היא היכולת לשקף את המציאות, והיא השיקופים עצמם. היא לא המציאות אלא השיקופים. היא כמו מראה: אני לא רואה את עצמי אבל אני יכול להביט במראה ולקבל תמונה של עצמי. התמונה היא לא אני אלא דמותי, אבל בלעדיה לא הייתי מודע לעצמי אלא פשוט הייתי.

ואני חושב שיש רק דבר אחד נפלא יותר מאשר פשוט להיות, וזה פשוט להיות ולהיות מודע לזה. ואני יכול להיות מודע לזה רק דרך מראת המחשבה. זה קצת מזכיר לי את התחושה שלמוזיקה יש ערך רק אם מישהו מקשיב לה, רק אם יש קהל ורק אם הוא מקשיב, אפילו אם אני הוא הקהל. והעולם הזה כולו הוא מוזיקה והוא חסר ערך אם אין מי שיקשיב לו... ומצד שני, המקשיב הינו חסר ערך אם אין לו מוזיקה להקשיב לה. והם נותנים ערך האחד לשני... כל כך יפה... כל הערך והמשמעות קיימים בדואליות ולא בהעדרה! כל עניין הנון דואליות (העדר השניות, העדר הנפרדות) הזה הוא קישקוש אחד גדול. כי העדר הדואליות הייתה חסרת ערך אילולה היה מי שיקשיב לה. ולכן, תפקידה של המחשבה הוא להוות את המקשיב הדואלי של ההוויה הלא דואלית. הערך קיים בעצם העובדה שברגע זה אני מסוגל לחשוב על כל זה, להיות מודע לכל זה לשקף את כל זה. לשקף את עצמי לעצמי, לשקף את זה להוויה.

לדעתי, טועים אלא הבורחים מן המחשבה, המנסים להיפטר ממנה כאילו הייתה איזו מחלה לא רצוייה, טועים אלה שאינם יודעים להעריך את תהילתה ויופייה של המחשבה. טועים אלה המחפשים להיפטר מן הדואליות, אלה המנסים "לחזור למצב הראשוני" של העדר נפרדות. טועים ובגדול. טועים משום שאינם רואים, שאין שום צורך לשנות דבר, שאין צורך להיפטר מדבר, שהכל חשוב ובעל ערך כאשר מבינים אותו ואת מקומו הראויי בתוך השלם. האושר הגדול שלי הוא למצוא את מקומו הנכון של כל אלמנט בקיום, למצוא שלכל אלמנט יש בכלל מקום נכון, לגלות את החוכמה האינסופית מאחוריי קיומם, היווצרותם והתפתחום של כל הדברים, לגלות שהכל טוב בבסיסו ובייעודו, למצוא את ייעודו הטוב של כל דבר ולאפשר לו להגשים אותו ולפרוח כפי שיועד לפרוח.

ואם יש לי איזה תובנה לחלוק איתכם מן השיעור המופלא הזה, זוהי התודה, זוהי הוכרת התודה לאינטיליגנציה העצומה שבקיום המחשבה. אותה המחשבה, שבלעדיה לא היה מי שיאמר: "תודה".