בניגוד למה שהתכוון שייקספיר, אני לא מתכוונת אם לחיות או לחדול. אני מתכוונת למשהו אחר, אבל לא פחות בסיסי וחשוב - האם להיות אני או לא להיות אני. האם אני יכולה להרשות לעצמי להיות אותנטית, לחשוף את מה שקורה בתוכי פנימה, את מה שאני מרגישה וחושבת? את החולשות שלי? גם אני בן - אדם, אבל כשאני יושבת בכיסא בתור פסיכולוגית, אני לא בטוחה ש"מותר" לי.

פעמים רבות אני מתלבטת בשאלה זו תוך כדי טיפול וגם בין הפגישות.

לפני מספר שנים קראתי את ספרו של אושו, "מעבר לגבולות השכל". בספר זה הוא טוען כי הפסיכולוגיה הקונבנציונלית דומה לעגבניות שמטפלות בעגבניות. במילים אחרות, לדבריו אין לפסיכולוגים שום יתרון כיוון שגם הם, בדומה לכל בני האדם, בעלי אגו, שבדרך כלל שולט בהם ומכתיב את צעדיהם, ולכן אין באפשרותם לעזור באמת לאנשים אחרים המחפשים מזור לסבלם.

הספר השפיע עליי מאוד והרגשתי שהוא אכן צודק. יש לי אגו. אני לא "מוארת" (למרות שמאוד הייתי רוצה להיות). למה אני חושבת שאני יכולה לעזור לאחרים?

ממרחק הזמן השפעת הספר נחלשה והיום אני סבורה כי פסיכולוגים כן יכולים לעזור לאנשים, למרות חולשותיהם האנושיות. יש לבדוק כל מקרה לגופו וכל פסיכולוג הוא אינדיבידואל. כל אדם צריך לבדוק איך הוא מרגיש עם הפסיכולוג, האם הוא סומך עליו, האם הוא מרגיש שיש לו למי לפנות, שהפסיכולוג יבין אותו, יכבד אותו ויגלה כלפיו אמפתיה? אלה נקודות משמעותיות מאוד שיש לקחתן בחשבון. כמו כן, בדרך כלל מטרת הטיפול אינה להגיע להארה, אלא לפתור קשיים בהתמודדות היומיומית.

ואכן, כשאנשים מגיעים אליי לטיפול, הם מחפשים מישהו שיוכל לעזור להם בהתמודדות עם קשייהם. לרוב אני מרגישה שעליי לשדר להם ביטחון, להציג את הידע והמומחיות שלי, לומר שאני יודעת איך מטפלים בבעיה שלהם. זה מתנגש לי עם היכולת להיות אני. כי לעתים, יש להודות, הנושא שמביאים אליי המטופלים הוא נושא שאני בעצמי מתמודדת עמו.

למשל, אני עובדת עם נשים שאוכלות אכילה רגשית. לחלקן יש עודף משקל ולחלקן לא. חלק מהעניין שלי בתחום נובע מכך שאכלתי בעבר בצורה זו ולצערי אני עדיין מוצאת את עצמי אוכלת כך לא פעם. איני יכולה לומר שאני מרוצה מהגוף שלי ושאני מקבלת את עצמי, אז איך אני מצפה מהמטופלים שלי שיגידו זאת?! זה יוצר בי קונפליקט.

בעבר שקלתי ללמוד את שיטת "חופש מאוכל" של ד"ר אופירה שאול (מומלצת בחום!) לכל מי שמתמודדת עם אכילה רגשית. את אופירה הכרתי לפני שנים רבות ועברתי אצלה מספר סדנאות. אני מאמינה לחלוטין בדרך שלה אך לצערי לא הצלחתי ליישם בחיי דרך זו לאורך זמן. לא הלכתי ללמוד את הקורס למרות אמונתי בשיטה, כיוון שחשתי שלא אוכל להעביר אותו כשאני בעצמי לא הצלחתי ליישם אותו. גם אם איני חייבת להיות דוגמה מושלמת של מי שחיה את מה שהיא מטיפה לו, הרי שאני כן חייבת לשמש דוגמה חיובית ברמה כלשהי. וחשתי שאני עדיין לא שם.

מה דעתכם? אשמח לשמוע.