"כל ימי נזרו קדש הוא לה'" (במדבר ו, ח)

אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים. האם נוהג הוא כראוי, לדעת התורה?

האם נכונה היא תווית ה"קדוש", שהצמידו הבריות למסתגף המקצועי?

האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא זה המואס בהנאות העולם, המתרחק מחברת בני אדם, ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?

לכאורה, התשובה היא - כן. לכאורה, כך משמע מפרשת השבוע שלנו.

וכה נאמר בפרשת הנזיר:

"איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר... מיין ושכר יזיר... שכר לא ישתה... כל ימי נזרו קדש הוא לה' " (במדבר ו, ב - ח).

המשפט האחרון במובאה הוא המוליך למסקנה, שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש, והבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' הראויה והרצויה.

חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים - לכאורה - גם בהערתו הבלשנית של הפרשן הנודע רבי אברהם אבן עזרא, המצביע על המילה "נזיר" כנגזרת מן המילה "נזר", שמשמעותה - כתר. שכן "כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חופשי מן התאוות".

והנה נראה, שגם התלמוד מעלה אדם זה על נס:

"אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד.

פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם [כלומר יופיו הגופני, שהבחין בו לפתע, עורר בו יצרים רדומים ומחשבות גאווה].

אמרתי לו [ליצרי] : רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה [נוסח שבועה מקובל באותם ימים], שאגלחך לשמים. "

לשמע סיפורו של הצעיר התרגש שמעון הצדיק ואמר:

"מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל" (נדרים דף ט, ב).

לפניכם, איפוא, אישור תלמודי לערכו הרם של האדם המסתגף, האומר "לא" להנאות החיים.

אבל, אם כך הוא, אם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, אם פרישותו הינה דוגמא לדרך החיים הנכונה - מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, הוא הקרבן, שמקריב האדם שנכשל בחטא כלשהו?

הלא כך נאמר בכתוב:

"ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (שם, יא).

מהו החטא, המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?

מסתבר, ש"מעשה קדושה" זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.

חטא גדול הוא, אם כן, להתרחק מצוף ההנאות, שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה התירה לו. חוטא הוא, אם כן הנזיר - גיבור פרשתנו.

ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל, ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת, בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח, שבייאושן מאֶפְשרוּת החינוך העצמי בתוככי החיים, במסגרת החברה, המשפחה, הקהילה, העם והמדינה - בחרו בהתנתקות מקשרים אלו. הן כלאו את עצמן מאחורי כותלי מנזרים, או התבודדו על פסגות הימליה למיניהן, כדי להפריח לבד מנטרות אישיות.

ואילו אצלנו, הושמה לראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת הקוצים של החוטא. אנו אומרים "כן" לחיים כמות שהם, כי "אין הקב"ה רוצה" - אם נצטט את דברי אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש -

"שיענה האדם את גופו. שלא ציוונו בכל התורה אלא יום אחד, שהוא יום כיפור, שנענה את גופנו לטובתנו לכפר על נפשותינו, וציווה, שנאכל ונשתה קודם לו. "

כי החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.

אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה.

האם לא ראינו בתחילת דברינו, שהתורה העניקה לנזיר את התואר "קדוש"? האם לא נשק שמעון הצדיק לנזיר הצעיר, שעלה כנזיר מדרום הארץ?

מבוכתנו אף תגדל, כשהעיון בדף הבא בתלמוד (נדרים דף י, א), יבהיר לנו. ששמעון הצדיק עצמו טוען, שהנזיר חוטא הוא. מדוע, אפוא, התרגש מן הנזיר הצעיר?

כלומר, מה פשר יחס דו ערכי זה של הפרשה לנזיר?

כך הגענו אל תורת הגמילה המקראית. ממנה עולה, לדעת פרשנים מסוימים, שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת. דמות האדם הרצוי, בעיני התורה, הוא האדם החי והנהנה מחייו, בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו, הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים, בלא להיגרר אחר תאוות הלב סתם, בלא להתמכר ליצר כלשהו. כלומר, האדם השלם הוא האדם, שהכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו.

הצעיר מן הדרום, לדוגמא, חש לפתע, שיופיו הגופני גבר על שכלו ועומד להכשילו. הוא הרגיש, כאמור, בהתעוררות יצרי הנעורים (פחז עלי יצרי), העלולים למשוך אותו אל התמכרות בלתי מבוקרת לתשוקות הגוף. כלומר, ברבדים הנסתרים שבנפשו, בתת - מודע, רבצה הנטייה לחטא.

החלטת הנזירות, שהחליט באותו רגע, הצביעה על אומץ לב וכוחות נפשיים גדולים. היה לו העוז לשים סכר מעשי, שמנע מאשד היצרים הגועשים לפרוץ כל מחסום. בהסתגפות שגזר על עצמו, עשה את הצעד הנכון בכיוון האיזון היהודי, הוא הקדושה. על כן קדוש הוא מעשהו.

אבל, גם ברגע התרוממות רוחו על הצלחתו לכבוש את יצרו, עליו לזכור את הסיבה, שכפתה עליו את ההסתגפות, את ההתנזרות מיין וכו'. הוא החטא, שלא סולק כליל מלבו פנימה. על כן, מביא קרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש" (שם), מאשר חטא בנפש.

אם נעביר את האמור בפרשה זו אל פסים של חיינו, נבחין במסלול זהה.

כוסית וויסקי או יין משובח טובים לאדם ולבריאותו. אולם, השיכור, המתמכר לטיפה המרה, טובע בחטאו במצוקת תאוותו. החש בנטייה להתמכרות זו זקוק באופן דחוף לגמילה: להימנע אפילו מן הכוסית היומית הקטנה, עד שירגיש, כי שולט הוא בתאוות השתייה. הנטייה לשכרות היא החטא. הכוח להתמודד עמה הוא הקדושה.

ועל כן, נאמר בפרשה על הנזיר, אחרי ימי הנזירות, כך:

"ואחר ישתה הנזיר יין" (שם, כ).

הלא אם כבר חלפו ימי הנזירות, ומותר הוא בשתייה, מדוע ממשיך הכתוב לקור אלו "נזיר"?

כי ימי הנזירות השיבוהו אל האיזון הנפשי. מעתה, שולט הוא מחדש בכוחותיו. מעתה, גם אם ישתה יין במידה הקצובה והבריאה, נותר הוא "נזיר". "נזיר" מלשון "נזר". מלך על עצמו, שכוס יין החיים הטובים בידיו.