טראומה היא נזק שנגרם לאדם בגוף ו/או בנפש, אשר בעקבותיו נשבר עולמו לרסיסים.

בטראומה עומד הנפגע חסר ישע לנוכח כוח החזק ממנו וחווה אימה, אובדן וחוסר שליטה.

ממחקרים בארץ, ידוע שלפחות אחד מכל עשרה אנשים עבר טראומה בחייו, בפועל ניתן למצוא רבים יותר. (ככלל מדינת ישראל הנאבקת על קיומה מיום היוולדה, נושאת בצילה מציאות טראומטית).

במצב טראומה התגובות הגופניות והנפשיות מכוונות למצב הסכנה. מערכת העצבים עוברת למצב של דריכות ומחוללת שינוים בתפיסות הנורמטיביות, כך נעלמת תחושת רעב, עייפות והגוף והנפש מגויסים למצב של לחימה או מנוסה מהסכנה. אך הללו בעת הטראומה מתגלים כלא יעילים. אי אפשר להילחם או לנוס ולכן מערכת ההגנה העצמית נעשית הלומה ומבולבלת.

האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים עמוקים ומתמידים בעירור הגוף, ברגש, בהכרה ובזיכרון.

בעקבות האירועים הטראומטיים הקורבן מטיל ספק בעצמו ובזולת, הרגשת האמון הבסיסית שלו מתנפצת העולם נראה לו כמזויף ולא יציב. ובעקבותיו פועלים בתוכו שני כוחות סותרים - הרצון להכחיש ולהעלים את מה שקרה מול הצורך לזעוק ולהכריז עליהם בקול רם. לרוב, מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. מתוך תחושת הסתירה הזו מוחבאת הטראומה כסוד שמנסים להחזיקו לעיתים למשך שנים ארוכות, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בסימפטומים. ישנם קשיים לווסת את הכעס. הוא מטלטל בין התפרצויות זעם לא נשלטות, חוסר סבלנות לתוקפנות כלשהי.

חומרת הנזק הנפשי בעקבות פגיעת טראומה תלויה במאפייני הפגיעה והאדם; ככל שהפגיעה היתה ממושכת יותר ותכופה יותר, ככל שקורבן היה צעיר יותר, האם המתעלל היה בן משפחה, או המעשים נעשו יותר מאדם אחד, ככל שהסביבה לא תמכה או לא היתה מודעת לקורבן, כך גובר הסיכון שאצל האדם תתפתח הפרעה פוסט טראומטית וההשלכות לטווח הארוך תהינה חמורות יותר.

סימפטומים המופיעים מתוך אירוע פוסט טראומטי חד פעמי עשויים לחלוף לאחר פרק זמן של כמה חודשים, במידה והן נמשכות במלוא עוצמתם מעבר לזמן זה ניתן לזהות זאת הפרעה פוסט טראומטית.

ניתן למצוא סימפטומים המופיעים בהפרעה פוסט טראומטית כמשותפים להפרעות וקשיים שונים אצל האדם ולכן אין להסיק רק על סמך הסימפטומים הללו על עדותה של חוויה טראומטית אלא יש לשאול ולבדוק לעומק עם האדם את מהות חוויותיו.

הסובלים מהפרעת לחץ פוסט טראומטית נמצאים יותר כמתקשים להירדם, רגישים לרעשים, מתעוררים בלילות יותר מבני אדם רגילים. גופם דרוך תמיד לקראת סכנה. הם מגלים בהלה, ערנות יתר, דריכות, בדידות, הסתגרות, התנתקות, עלולים לפתח מצבי סיכון להתמכרויות ולאובדנות.

נמצא, שהאירועים הטראומטיים יוצרים התניה חוזרת של מערכת העצבים, שבה אפילו הסביבה הרגילה עלולה להיתפס כמסוכנת. שכן לעולם אין הנפגעים יכולים להיות סמוכים ובטוחים עוד שלא ייתקלו בתזכורת כלשהי של הטראומה.

רופאים, אנשי צוות טיפוליים - המטפלים בסימפטומים, פעמים רבות מדלגים על השאלה על סיבתם האמיתית של הסימפטומים ואינם שואלים האם עברתם מציאות טראומטית? ואי לכך טיפולם עלול שלא להועיל ואולי אף להזיק.

חשוב לזהות את ההפרעה הפוסט טראומטית ולטפל בה מוקדם ככל שינתן ע"י מטפלים בטראומה, שכן העדר זיהוי וטיפול לא מתאים, עלול להשאיר את הקורבן רדוף זיכרונות ומוגבל מפני חוסר הישע והפחד. הטיפול הנכון ישקם את הזהות העצמית שנפגעה ויעזור לאדם לכוון את חייו אל עבר העתיד, הטיפול עשוי גם ליצור משמעות חדשה של צמיחה לאחר החוויה הטראומטית. אך לעולם יישארו חוויות הטראומה בחייו והוא לא ישוב להיות כשהיה.

הורים לילדים אינם יכולים להימנע מהמחשבה השואלת "מה אוכל לעשות כדי למנוע מילדיי לחוות חוויות טראומה", והאמת היא שלא ניתן לשמור את הילדים כבמעבדה כדי שלא יקרה להם שום פגע וכל אחד עלול להיפגע. אך מחקרים מצאו שדרכי חינוך מסוימות עשויות להגביר את חוסנו של הילד מפני מצבי משבר ואף לעזור לו להתגבר עליהם במידה והוא חווה אותם. נמצא שילדים בעלי מיומנויות תקשורתיות גבוהות, רמה גבוהה של חברתיות, סגנון התמודדות פעיל ושקול ופיתוח תפיסה איתנה של יכולתם להשפיע על גורלם - כבעלי מוקד שליטה פנימי, מפתחים בילדים עמידות לעמידה בלחצים ובמשבר.

הורה המשמש דוגמה אישית, מעודד, משתף ומתייעץ עם ילדו, מסייע לילדו להתפתח לכיוון אחראי ועצמאי ונמנע מפינוק יתר עשוי ביתר שאת לסגל ליילדו חוסן נפשי להתמודדות עם מצבי טראומה. וההיפך; פינוק יתר, גדילה בתוך אווירה שיפוטית וביקורתית, הגברת חולשה בפני תשומת לב יתרה אותה מבקש הילד. מעודדת חשיפה של הילד לאי התמודדות של הילד בפני מצבי לחץ ומשבר.

* הכותבת לומדת במסלול התמחות פסיכותרפיה ממוקדת טראומה.