כמה היה נפלא אילו...

לכל אדם רגעים מביכים בחייו, רגעים שהיה רוצה למחוק מזיכרונו, ועוד יותר? מזכרונם של אלו שראו או שמעו. אם הייתה זו פליטת פה מביכה (והיו הרבה כאלו שאפילו נשמעו ברמקול או בתקשורת)...

כשל, מעידה של רגע (והיו הרבה מאוד כאלו רגעים!)

אמירה שלא במקומה (כמה אמירות כאלו כבר שחכנו?)

בכל מאודנו רוצים היינו שיישכחו וימחו מלב, ומקווים אנו שאכן כן הוא.

אך, מעניין:

כשאנו רואים אחר שכשל, שמעד, שנהג שלא כשורה? וכה נבוך הוא, כה אומלל הוא. האם הסטנו מבטינו, השתדלנו שלא לראות בשעת קלקלתו?

(אולי חיכינו לרגע שבו יוסר צו איסור הפרסום, והמהדרין גלשו לאתרי החדשות בחו"ל כדי להתענג על הפרסום העסיסי והמורחב??!)

האם עשינו עימו מה שרוצים אנו שיעשו עימנו?

האם הסחנו את האירוע מליבינו?

האם הרחקנו הדחקנו והשתדלנו שלא לזכור?

על אחת כמה וכמה שלא לספר לאחרים ולדווח בליווי פרטים עסיסיים?

האם רצינו ועשינו מעשה שלא להגדיל את מעגל היודעים והלועגים?

והחשוב מכול:

האם הקפדנו שלא להזכיר זאת בפניו, ואפילו ברמז?

והרי זו עבירה מן התורה בפרשתינו: "ולא תונו (תצערו) איש את עמיתו" (ויקרא כה יז)

וכך כתב בספר החינוך (מצווה שלח) ? כלומר, שלא נאמר לישראל (ליהודי) דברים שיכאיבוהו ויצערוהו!

וכתב עוד בספר "החינוך", שיש להיזהר שלא יהא נשמע מדבריו אפילו רמז שיכאיב ללב הזולת, "כי התורה הקפידה הרבה באונאת (צער) דברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה בני אדם יקפידו עליהם יותר מעל הממון!

הבה נחשוב:

כמה נפלא היה, אילו חיים היינו בחברה סלחנית, שאיננה אוצרת בזיכרונותיה חולשות ורגעים מביכים ונותנת אפשרות למחותם, לפתוח דף חדש ולהשתקם!

אם כל אחד יקבל על עצמו לא לדוש בחולשות הזולת, בחסרונותיו ומעידותיו, הלא היינו כולנו מרוויחים, הלא כן? ומדוע לא יתחילו כל אחד לנהוג כן בפני עצמו, עד שיעשה הדבר למוסכמה כללית!

זאת ועוד:

הן היינו חפצים כל כך, שגם במרום ישכחו לנו רגעים מביכים שאנו חפצים לשכוח אותם. וכל מי שינהג כך כלפי הזולת? מובטח לו שינהגו כך במרום כלפיו, מידה כנגד מידה (סוטה ח' ע"ב) היש לך רווח גדול מזה?!!