על קמצא ובר - קמצא חרבה ירושלים

מספרת הגמ' במסכת גיטין נ"ה ע"ב:

על קמצא ובר - קמצא חרבה ירושלים.

היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר - קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר - קמצא השנוא.

מצא בעל הבית את בר - קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!

השיב בר - קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.

- אתן לך דמי חצי סעודתך.

- לא

- אתן לך דמי כל סעודתך.

- לא

נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.

אמר בר - קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.

ואכן, אמר וכך עשה. בר - קמצא הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. ומשם היתה קצרה הדרך לחורבן הבית שהומט על ישראל.

מיד לאחר קריאת הסיפור, נשאלת השאלה, מדוע לא מוזכר שמו של בעל הבית? הרי אין ספק שחז"ל לא 'השמיטו' אותו במקרה.

ייתכן וחכמינו לא ציינו את שמו כדי לומר לנו שהאדם הזה פשוט יכול להיות כל אחד!

אני, אתה ואת, כל אחד ואחד מאיתנו.

הגמרא לא מתארת כאן סיפור פרה - היסטורי שנשלף ממרתפי המוזיאונים. מדובר במציאות שעלולה להיות אקטואלית עד כדי כאב, כאן ועכשיו. לא משהו שרק קרה, אלא שממשיך לקרות כל הזמן, ובגללו עדיין אין לנו בית מקדש אלפיים שנה אחרי.

האם שנאת חינם זה דבר שעבר זמנו?

האם אהבות ושנאות, סכסוכים ומניפולציות חלפו מן העולם?

האם אוזנינו לא שומעות מדי יום מילים שלא צריכות להיאמר ופינו לא משגר חיצים שבשוגג (או במזיד) ננעצים בליבו של מישהו אחר?

האם לא קורה שאנו שותקים ומעדיפים לעצום עיניים במקום בו צריך לקום ולעשות מעשה? שאנו מעדיפים 'לבטוח בה'' ולגלגל אחריות כלפי מעלה, בזמן שתפקידנו להשתדל ולעשות מעשים?

מצוי מאוד להיכשל בגאווה, אבל האם לא קורה גם שנכשלים בענווה שאינה במקומה?

פתגם ידוע אומר: מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם. זה ודאי נכון.

אך הגמרא שמספרת לנו על קמצא ובר - קמצא מלמדת אותנו דבר חשוב נוסף - צריך עוד הרבה אנשים מסביב שיניחו לזה לקרות.

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב", אמרו חז"ל. אך אולי דווקא היום הזה, יום החורבן, עשוי להיות זמן של חשבון נפש והתחלה חדשה. קודם כל, כל אחד בעצמו ובמעגלים הקרובים אליו, וכולנו יחד במהלך כללי שיוביל את כולנו לחדש ימינו כקדם ולראות בבניין בית המקדש, במהרה בימינו.