אחד המניעים והתחושות החזקות ביותר שאנו חווים בדרך כלל היא תחושה שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו להסתירה; להסתירה עמוק כל כך עד שאפילו את שמה אנו הוגים בלחש: תשוקה. כמה מכם אמרו בקול רם "אני משתוקק", ולאו דווקא לפרטנר מיני. נכון שהמלה לא "יושבת" טוב על הלשון, אך אם היינו משתמשים בה היינו מתרגלים. תשוקה יכולה להיות כל דבר. התשוקה תמיד תתחבא מאחורי ניסוח אחר. כשאנחנו כבר לא ילדים אך עדיין אוספים בולים אנו יכולים להגיד. "אני נורא רוצה את הבול הזה" אנחנו כמעט אף פעם לא נגיד" אני משתוקק לבול הזה" משתוקק עד טירוף שיהיה שלי. אני משתוקק לוואן גוך הזה במכירה שאני מוכן לשלם בשבילו מיליונים (אם יש לי) למדנו שתשוקה אנו חייבים להסתיר. שלא כמו תאווה.
מעניין לחשוב מה הרחיק כל כך את הצורך התשוקתי החשוב הזה ודחק אותו לירכתי מוחנו, לתחתית שפתנו. לנסות להעלים את כל מה שקשור אליה, לתשוקה. אני משתוקק להגיד "אני משתוקק" ואומר בא לי לכתוב על תחושה מוסווה. מתי החלו בני האדם לבלבל ולהתבייש בכלל, בתאוותם ותשוקתם בפרט.
העברית כשפה סיבכה קצת מונחים שהם ברורים יותר בשפות אחרות. תשוקה ותאווה. ההבדל בין תשוקה לתאווה הוא לא ממש ברור בעברית. desire איננו שווה ל lust או passion. לאקאן המציא, או הפך למעשה למלה מרכזית בתורתו את המלה "איווי" מתוך רצון לסמל משהו שמתאווים אליו מעבר ליכולת קבלתו וסיפוקו. לכן קשה לדון במושג הלאקניאני "איווי" בעברית איווי, איווי קרוב מדי בצליל שלו לתאווה שמסמלת תאווה מינית. ובעקיפין הוספנו לתאווה את מה שאנחנו משתוקקים אליו. בעוד שלאקאן השתמש במלה איווי יותר לכיוון עצמאי של תשוקה. צורך. הדוחף הלאה והבלתי ניתן לסיפוק לכל מה שאין. אנחנו מבלבלים לעתים קרובות בין תשוקה ובין תאווה. תאווה יכולה להיות רגעית. תשוקה היא רגש מפעיל לאורך זמן, למעשה לכל החיים. גם אחרי שהשגת את מושא התשוקה. אתה ממשיך להשתוקק.. אתה יכול להתאוות לשוקולד. לאכול פיסה ולהרגיע.
לאקאן שידע להגדיר דברים מסובכים במשפטים קצרים אמר על תשוקה " היחס אל העדר" כלומר היחס אל החסר, האין החשוב ביותר. על משפט זה בנויה חלק גדול מהתיאוריה של. "היחס של היש אל העדרו. היש משתוקק אל האין. ה"אין" עכשיו ו ה"אין" שלא היה אף פעם.
דוגמת השוקולד היא דוגמה טובה. קודם התאווית לשוקולד, אכלת קוביה והתאווה באה על סיפוקה. כעת, אתה יכול להרגיש תשוקה לשוקולד, אתה יכול לקנות חפיסה לאכול את כולה, ולהרגיש בחילה משוקולד וראה פלא, התשוקה, האיווי שזאת המלה האמיתית לעניין זה לא פג. הוא התחלף ואתה עומד ניצב מול איווי אחר, חסר שעוד אינך יודע מהו. הוא כבר איננו שוקולד אבל עוד אינך יודע מה האיווי הבא המתעורר. הבור בבטן לא התמלא, אתה רק עוד לא יודע באיזה טעם לנסות למלא אותו עכשיו. האיווי הוא הצורך עצמו, להיות בעל איווי. זה מה שלא מספק. מה שמשאיר את הבור בבטן. זו התחושה שהמלה געגוע רחוק ובלתי נתפס מנסה להגדיר. הבור שהוא הבדידות, שהוא הצורך בקשר אינטנסיבי ממלא, מה שנקרא לחיות אחד מהמעיים של השני. קשר שיכסה את הצורך הבלתי ניתן לסיפוק, געגוע למשהו שאולי היה ונעלם, אבל ממשיך להפעיל את זכרו המעורפל של הצורך בתוכי וגורם להמשיך להשתוקקות של החסר ולשחזר את אותו אבדן כשעוד היה. ואולי לא היה אף פעם באופן ממשי, אלא התקיים רק בצורך הפנימי שלנו. אהבת הורה שלא קיבלנו היכולה להפוך לאיווי מרכזי, גם אם לא היה אף פעם. כך שלא תמיד הגעגוע הוא אל משהוא מוכר, שיכול להיות מוגדר במלים, שהיה ואיננו. לרוב היא אל משהו שנטוע עמוק בתוכנו שמעולם לא קיבלנו, ולא שוקולד, לא פיקאסו אורגינלי ולא מכונית פאר חדשה לא תרגיע את האיווי. אם נחליף לרגע את המלה איווי במלה צורך ונגיד, יש לי צורך בחברה, אני לא רוצה להיות לבד. אתה יוצא ופוגש אנשים ונמצא בחברה והנה הצורך לא ממש התמלא. זאת לא בדידות ולא ריקנות. זה האיווי שזז למקום אחר מהמקום אותו ניסית למלא. ולכן אני משתדל תמיד להיזהר בלשוני כשאני מדבר על בדידות, שהיא דבר אחד, ולהיות לבד שזה דבר שונה. אני יכול להיות בודד במסיבה ולא להרגיש בודד כשאני לבד בבית. במועדונים, הרעש, הביט, המבטים, כולם גורמים לנו לשכוח לרגע, אך אם רק לשניה נדמה לנו שלא מסתכלים עלינו אנחנו שוב בודדים בתוך ההמון והרעש והאורות. המבט של האחר יוצר אותנו לרגע. מרגיע את האיווי. מכניס אותנו למשחק להיות האיווי של האחר. והתאווה היא לעתים קרובות התאווה של האחר אלי, אלא שזה נושא אחר.
כן, נכון, הקשר הראשוני של המלה הוא למין. התאווה למין. ממש מבהילה ומפחידה. להגיד אני חרמן זה בסדר, חינני. אין לזה את העומק המפחיד. להגיד, בא לי עליו נשמע נחמד. להגיד אני מתאווה אליו משאיר אותך יותר עירום מעירום. זה מגלה אותך בתאוותך הגלויה ביותר לכל עומק רובדיך בתוספת תוכן שכל אחד משליך עליה מתאוותו שלו,. התאווה, גלויה בוטה, מונחת לפנינו כמו גופה בסרט מתח. תכף היא תקום ותבצע איזה מעשה מפחיד עד אימה. ותגלה אותך, הרוצח.
מחוללי השפה האנושית, לפחות בעברית ניסו להפריד בין מה שזיהו אצל החיות כתאווה, פרועה, בלתי נשלטת, שכדי להרגיע ולספקה באים בלי צורך להתחבא. אצל החיות הכל מתרחש בנוכחות האחרים. בכל הנוגע לתאווה, היהדות בדרכה מצאה לה פתרון לבושה ולהסתרה, שנאמר, "ילבש שחורים ויסע לעיר אחרת ויעשה מעשיו" ועכשיו כל הדתיים לובשים שחורים כדי שאף אחד בעיר לא ידע מי זה בעל התשוקה הזרה שבא לעירנו. הכל התחיל בבושה, בניתוק מהחיתיות, מניסיון להכיל ציווי מוסרי על צורך קיומי עמוק. אצל האדם נולדה בושה. נולד צורך להסתיר. וככל שמסתירים יותר מסבכים יותר את הצורך המוסתר. עד כדי בלבול. תאווה הפכה למלה גסה. מתארת אנשים גסים. לעולם יכתבו תאוותן כמלת גנאי. למזלנו תשוקה לא מסתדרת כל כך עם ההטיות. אתה לא יכול להגיד תשוקתן. וכעת ישנו בלבול משולש. מכיוון שהתאווה והבושה והתשוקה הולידו את הרומנטיקה, כהצדקה להרגיש בתחושות אלו, ולתת אישור איזה שהוא אחר למלא אחר התאווה והתשוקה האסורה. כך נולדה לא רק מלה חדשה, אלא תחושה חדשה, שהאופי האנושי עודו ממשיך ומנסה לפתח אותה, לשייך אותה אליו ולא תמיד בהצלחה. ההצלחות הגדולות בשדה הרומנטי הן כאשר מושא תאוותך מתחבר באופן לא מודע לאיזה זיכרון של איווי, תשוקה סמויה שגם אתה לא מודע אליה.
תאווה יכולה להתחבר לרגשות נפשיים אחרים ואז, מתקיים משהו שיכול להיות אלים ראו את מקרי האונס, משחקי הסאדו מאזו וכל שעשועי המין הנוספים. התשוקה, שאותה קשה יותר לזהות באנשים, אלא בבור שבעין, במבט הרעב, בעין הריקה, המתה. הבושה מהתאווה והתשוקה. עדיין באים בטענות נגד המשתוקקים. ומכיוון שאהבה, רומנטית, היא מלת עידון למלים עם משמעות גסה כולנו רוצים להרגיש רומנטיים ולא חייתיים ובעיקר מעודנים עד קצה קצות ציפורנינו, כי העידון, הוא נושא אחר הקשור לתשוקה ותאווה, ולא זה המקום לדון בה.. והרי אנו עומדים בושים ונכלמים ותאוותנו בידינו. והכי גרוע, חצי תאוותנו בידינו, אוי לבושה. תחשבו על אוסף המקומות שהמלה תאווה מופיעה בה ותבינו למה בורחים מלהודות בה. אז נעשינו רומנטיים להפליא. כולנו רומנטיים עד שענייני הגוף הטבעיים הפכו לנשלטים על ידי הבלבול הסמנטי.
באמנות, בעיקר הציור תמיד מאפיינים את התאוותן עם שפתיים נפוחות עיניים בולטות. תאווה מצוירת תמיד כמגונה בצורה זו או אחרת. לתשוקה אין לנו כמעט דימוי חיצוני, אומנותי. המבהיר לנו מה מסתתר מתחת למלה, כמו בתאווה. היהודים למשל תמיד תוארו כתאוותנים ולא כבעלי תשוקה. צריך לדעת להבדיל. לראות קריקטורות אנטישמיות ולהבין את הקשר בין תאווה לממון למשל. תאווה ומין.
מה יסביר לנו במדויק את ההבדל בין תאווה לתשוקה. האם הצורך המספק. אם אתה מתאווה לאדם מסוים, קיימת יחסי מין התאווה פגה עד שתתעורר מחדש בהתאם לפיזיונומיה אישית. אצל אחד מהר אצל השני לאט יותר. להגיד אני משתוקק לאדם מסוים מכיל בתוכו תוכן הרבה יותר עמוק. תשוקה היא הכללה של כוליות האדם אני משתוקק לדבר אתו, לחוש במגע שלו, להיות קרוב אליו. שיהיה מה שלא היה לי מעולם ותמיד תמיד התגעגעתי שיהיה לי למעשה אני אומר, שימלא אותי, ועוד יותר בדיוק, שיתן תשובה לאיווי שלי.
תשוקה היא אוסף ועושר של תחושות מצומצמות למלה האחת. והתשוקה היא כנראה זו שלאקאן היה משתמש בה אילו היה מדבר עברית ולא צרפתית. תשוקה הרבה יותר קשה לספק. תאווה גדולה ככל שתהיה היא בעלת אפשרות סיפוק. הרבה אנשים ניסו, במלים שונות להסביר תשוקה. את העומק. את הצורך. את הסיבה. את המהות. הקרבה והבלבול יצרו את מונח האהבה. שהכוללת תשוקה, לאדם, לאופיו, לחכמתו, למראהו. בשל געגוע לא מודע אולי לאיזה ותאווה לרצוננו לבצע בו אקט פיזי מיני, שלא קשור בהכרח לאף אחת מהתכונות האנושיות האחרות הכלולות בתשוקה. תשוקה היא זאת המביאה בתהליך אחר לקנאה, הבור שהתרוקן מחדש. האיום על התרוקנות ממה שהיה נדמה שהתמלא. הריקנות שאין לעמוד בה. תשוקה יכולה לעורר תאווה. כחלק ממהותה. תשוקה יכולה לשנות את עצמה למלה אספנות. ואז היא יכולה להפך לאספנות קומפולסיבית. לכסף, לעוד כסף. אנשים עם אלפי דיסקים שאינם שומעים אותם לעולם. בעלי אוספים לדברים מוזרים. האוסף הענק של אוספי אמנות מפורסמים. אנשים בעלי תשוקות גדולות שהפכו את הצורך למלא את האיווי לעידון חיצוני מסוים. מעודן יותר לאסוף בולים, תמונות, מציתים. אך, עדיין לא נפתר הקשר הפנימי בין תשוקה לתאווה. אני יכול לרצוח מתשוקה את זה שהוציא לי את ה - פיקאסו מתחת לידיים. אני לא ממש רוצח אף אחד מתאווה.
הבושה בתאווה, בחייתיות שישנה בבני האדם גרמה לצורך לשנות את המונחים עליהם מדברים. לקלף את המלים המרדדות למשהו שהוא לא יותר עמוק מעובי העור. מילדות מלמדים אותנו שתשוקה היא אסורה. מכל התחושות הנפשיות והגופניות כל מה שיכול להתפרש כתשוקה נאסר עלינו בדרך המפחידה ביותר. ועושה את אותו רגש למשהו שיש צורך להעלים אותו מיד ולהחליף אותו במשהו אחר, פחות תשוקתי. מלמדים ילדים לא לקנא בצעצועים של הילד האחר, לא להשתוקק להיות בעל אותם מוצרים. לא להשתוקק למה שאין לי ויש לאחר. זאת מסורת האדם, ההפרדות מבעל החיים. לבעל חיים יש תאווה מחזורית, המביאה תוצאה לאוויר העולם. האדם הוא יצור מתאווה להנאתו בלבד. תשוקה יכולה להיות כואבת. היא תמיד כרוכה בחסר שאין למלא אותו. וגרוע מכך, האדם הוא תאוותן תשוקתו מבוטאת בדרכים שונות ומשונות. לעתים בישירות חייתית לעתים בעידון ובמסווה. אך את התשוקה חייבים להסתיר. הרבה נספחים נוספו לאותה תשוקה עירומה. החל מתשוקה לאישה יפה, לבול נדיר, לארוחה של שף מדהים. ואנחנו תמיד משתמשים במלים חלופיות. אנחנו ממעטים להודות בתשוקה.. איזה ערך מוסרי עליון אונס אותנו להסתיר תשוקות. מה הפחד מפני הודאה בתשוקה. אנחנו מכירים בעובדת התאווה, התאווה המינית ואפילו נתנו לה צמד מלים מכובדות לדבר עליה, "תאוות בשרים" אך עדיין אלו מלות גנאי לרוב. העידון של התשוקה הוא כמו המכסה על בורות ביוב ברחוב. אנחנו יודעים מה יש מתחתם, אך הסגר מעדן את הריח ומעלים אותו לרגע.
הבושה מפני הדבר עצמו סכסך עלינו את השפה ואת ההתייחסות אל הדברים עצמם. אנחנו לא שמחים בתאוות שלנו ולא גאים בתשוקות. התאווה מבישה יותר מהתשוקה. למרות שכמעט מבלי דעת אנו מיחסים לאנשים תאוות ותשוקות. התשוקה יכולה להפחיד בעומק שלה. במקום בו היא מכאיבה לנו בתוך תוכנו העמוק ביותר.
אנשים יפים תאוותנים בעיננו יותר מאנשים ממוצעים או מכוערים. אנחנו מיחסים להם את מה שאנחנו מרגישים כלפיהם. הם מעוררים אותנו ואנחנו מיחסים להם את התאווה. משהו תת הכרתי אומר לנו שלכאורה היופי מושך יתר ולכן בעל היופי תאוותו יותר גדולה ואולי גם מהנה יותר מינית. כי כיפה הוא גם בעל ניסיון גדול יותר..
אנחנו גם יודעים שזה לא נכון. אנשים מממוצעים יכולים להיות בעלי תאוות גדולות. לא הצלחנו לשים קו גבול בין תאווה לתשוקה.. עכשיו צריך להוסיף לדיון את הנושא המדעי החדש, גנטיקה, ולבלבל עוד יותר בין בחירה גנטית תשוקה ותאווה.
050-3331-331