הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=856917
השריפה בכרמל - מסר לחנוכה ובעצם... לכל הימים

באנו חושך לגרש? ארוע השריפה הגדולה של המדינה, המתרחש בכרמל, מאוד ויזואלי, נראה לעין כל: בכל העיתונים ועל כל מרקעי הטלויזיה, נראות להבות אש. לא ניתן לפספס. משהו בלב של כל אחד מאיתנו נשרף לנוכח ההפסד העצום שנגרם לכולנו. למתבוננים במציאות דרך עיניים חוקרות, עבור אלו שחיים את הרעיון לפיו המציאות החיצונית משקפת את זו הפנימית, ברצוני להציע מסר אפשרי העוסק בשריפה ובחג האורים. כי מציאות שמשתקפת ברמה הלאומית - עשויה להאיר - להעיר כל אחד מאיתנו.

השריפה הגדולה שידעה המדינה, דווקא בחנוכה?

בזמן שכולנו מדליקים נרות ושרים באנו חושך לגרש, נדלקת הלהבה הגדולה ביותר ומכלה את הפינה הכי ירוקה שלנו. הדבר הכי חי, הכי טבעי שיש לנו כמעט - ברמה הלאומית. את חג החנוכה רובנו חוגגים דרך אכילת סופגניות והדלקת חנוכיות מקוריות שעשו ילדי הגן. אך מעבר לרמה הבסיסית הזו, חנוכה הוא חג שעוסק בגירוש החושך מפני האור... שבפנים. חנוכה הם 8 ימים של תזכורת למלחמת האור בחושך.

מטרת החג להזכיר לנו את העניין הזה שחומק מהעין אולי כיוון שהוא בלתי נראה לעין. שלא כמו להבות חיצוניות, להבה פנימית בלתי נראית: קיים אור בכל אחד מאיתנו "כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן!" משפט שמגלם בתוכו כמעט את כל 'התורה' כולה.. ככל שנוכל לרכז ברעיון זה יותר תשומת לב, כך ילך האור ויגדל. לכן החנוכיה מוארת יותר ויותר בכל יום נוסף של החג הזה. הטכס הזה, שמרכז סביבו הרבה משפחתיות ושמחה, בא לעזור לנו לייצר אחדות, להאסף יקירים ואהובים יחד לשיר ולשמוח אחד בשני. אך גם כדי להזכיר לנו להפנות את תשומת הלב כל אחד לתוך עצמו, לאותה להבה פנימית שבו, ולמשיך / או להתחיל, בעבודת ההארה של עצמנו. "כל עוד הנר דולק.. אפשר עוד לשנות". יותר אור פחות חושך.. מבפנים.

מאוד מרגש לראות איך מדינות שכנות נרתמות לסייע לנו בצרה. מאוד מרגש להפוך שוב לאבוקה אחת גדולה ומאוחדת לנוכח צרה משותפת. אחדות, זו בהחלט תחושה שיכולה רק לעזור. לעזור בתהליך הפיכתנו לאור.

אלא שאחדות זו מושגת במקרה זה, שלא כדרך הטבע. הטבע מקריב עצמו, עולה באש כמו סנה בוער, כדי שנסתכל עמוק פנימה. ונמצא את הדרך לכלול יותר כבוד, קבלה, סובלנות ואמון אחד כלפי השני.

כשאנו מתפקדים כקבוצה אחת עירנית ואחראית אנו אור איתן (ומסוגלים ליצור ניסים כמו נצחונות מזהירים שהושגו כאן בעבר, נצחונות כמו 6 הימים, שכמו בקרבות המכבים, היה נצחון של מעטים מול רבים). אך כשרב הניתוק והפירוד על האיחוד, בעיקר כיוון שאנו עסוקים בלטרפד אחד את אורו של השני (למשל באמצעות ביקורת ומניפולציות פוליטיות) הפגיעה בשלם קריטית.

זה כיף גדול להשתעשע יחד עם ילדי הגן, באותה רמת מסרים שהם יכולים להבין, ולקיים טקסים קטנים שמעבירים את סמלי החג הלאה ברוב הדר. אך עבורנו כקהל בוגר, לא ניתן יותר להתעלם מהעיקר. האחריות על כתפנו, לפתח את החברה סביבנו לכזו שטוב יותר להיות בה עבור ילדנו. לכל אחד מאיתנו עולם פנימי של משמעויות, אמונות, רגשות, הממתין לשינוי אמיתי. זו האחריות שלנו לעשותו. מתי? עכשיו. למה זה דחוף כל כך? כי עכשיו האדמה בוערת.

בעולם החיצוני מסתובב 'מצית'. מישהו / משהו, שמבעיר בך בתורו אש המכלה את כוחותיך (וכשהכל בוער מבפנים, זה מתוך מה? קנאה? שנאה? כעס? אשמה?). החיצוניות שמוצגת על המרקעים, רק משקפת נאמנה את מה שמתרחש בנו בפנים. אחים שריפה שריפה!

כשהאור שלנו ינבע מתוך עיניים ופנים מאירות, הוא יראה למרחקים. את החלק הגבוה בנו שבאמת יכול להאיר למרחקים כדאי אם כך, לפתח יותר. החושך מורכב מתחושות שתורמות לנפרדות כמו כעסים, קוצר רוח, ביקורת ושיפוט. האור הוא אותן תחושות שמקרבות לב אחד לאחר.

מישהו שם בצמרת, דאג שמתכוני הסופגניות יעברו מדור לדור, וחיפף במסר העיקרי שהחג הזה בא להאיר? אותו חלק שאי אפשר ללמד בגן, התוכן האמיתי שמחכה לנו כשנגדל.. עד מתי ימשיך עוד לחכות?

'מופע הכרמל' אולי בא כדי להראות לנו.. מה קורה כשבני אדם מבטאים את הכעס שלהם כלפי חוץ באופן בלתי נשלט, בלי גבולות, בלי התחשבות בכלל. הכל נשרף סביבנו. כעס שורף. כדאי להיזהר ממנו כמו מאש. כולם יוצאים ממנו נפסדים. לאף אחד לא יעזור שנעניש את האשם. מערכת בתי המשפט, מערכת הענישה והאכיפה, כל בתי הכלא שנקים לא יכולים למנוע את הנזק. ענישה רבותי, בשלב הזה כבר לא אפקטיבית. ענישה אולי תיתן צידוק לכעס של כולנו.. אבל לא תעזור לנו לקחת אחריות. האם אכפת לנו מה היה שם קודם, שייצר כזה כעס? האם אנו טובים בלהקשיב? האם אנשים סביבנו מרגישים שיש אצלינו מקום לבטא את מצוקתם? למה אנו מתכוונים בשאלה: "מה שלומך, הכל טוב?" וכשאנו כועסים, על מה הכעס? תקלת התקשורת הגדולה של כל הזמנים.. בנר ראשון של חנוכה.. חברת סלקום מושבתת ליום שלם. מה אנו יכולים לעשות במקום לכעוס, להוציא שם רע, לשפוט? אולי לבדוק מה בתקשורת שאנו מנהלים תקול? האם אנו בוגרים כדי לקחת אחריות על החושך בתוכנו?

"באנו חושך לגרש" זוהי קריאה חד משמעית לוודא שזה מה שקורה בחייך בפועל. לגרש מתוכך ביקורת, כעס, זה לא דבר קל! זה דורש השקעה רבה. אך רק השקעה זו תיצור בנו אחדות ותהפוך אותנו לאור איתן. הסמליות החיצונית, הפכה את חנוכה לחג של הילדים.. של הפסטיגלים, והנה באה תזכורת כואבת, שאפשר בהחלט להעזר בה כדי להאיר את ענינו בכיוון הנכון:

העיסוק בחיצוני, בלהבות שבחוץ (הדלקת חנוכיה הנחתה בחלון) זה לא העיקר. לשיר על גבורת המכבים, על נס שקרה פעם מזמן, גם זה לא יוביל אותנו למקום חדש. אנו יכולים היום להביא את עצמנו להיות מחוללי הנס הבא! ובכך יש להתמקד.

לפי חוקי האור "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" שימו לב: נצחון המכבים לא הושג כי הם היו מעטים מול רבים.. המכבים נצחו מתוך עוצמה פנימית שקשורה באור שהיה ברשותם. המכבים נצחו כי היתה בהם כמות האור הדרושה כדי לנצח. לכן, כדאי שנתמקד בדבר שימלא אותנו באור רב יותר, וזו העבודה הפנימית: באנו חושך לגרש. בידינו אור, בליבנו אש. זה בדיוק הדבר ש 1000 כבאים לא יצליחו לכבות. האתגר שלפנינו היום, 2011, קבוצתי. עלינו ללמוד לשחק יפה ביחד..

השריפה בכרמל שמה את כולנו באחדות, כי לכולנו כאב משותף. היוונים נחלצים לעזרה, אולי בפעם הראשונה. כשנצליח להחשיך את הסכסוכים הרבים בהם אנו נאחזים, יבוא השלום על הארץ. שלום פנימי יאפשר שלום חיצוני. והוא לא יושג בעזרת טילי חץ משוכללים. נכון, לפעמים אין ברירה, כשהאש בוערת צריך לכבות שריפות. אך לא נרצה להיות במצב של כיבוי שריפות כל הזמן. עבודה אמיתית דואגת לשיפור התשתית. בניה נכונה קדימה. ובנימה פרקטית מה זה אומר?

בכל יום נסה / י להאיר את חיוכך דווקא כלפי האחר (אותו אחד שהכי מעצבן אותך, שטועה כל הזמן, שלא מבין נכון את התמונה, זה שאין לו תקנה!). למחרת, כשאותו אדם יחייך אליך חזרה.. תדע / י שעשית פעולה משמעותית לאחדות. פעולה של אור.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן