ישנם ספרים שמפגש מחודש אתם עשוי להאיץ את דפיקות הלב. לעתים משמחה לעתים משאלה האם היום עשרים שנה אחרי הפעם הראשונה שקראתי אותו אתרגש כמו בפעם הראשונה. האם הוא מחזיק מעמד.
אני חושב שהספר "חרדתו של המלך סלומון" יצא לאור ב1979 או 1980. כמה מידידי באותם ימים הלכו אתו לכל מקום. הם התרגשו התרגשות כפולה ואחרת מקוראים אחרים שאהבו את הספר.
אולי זה הרגע לשבור את כלל כל הכללים, להרים את מסך האנונימיות ולספר שבאותם ימים הייתי מתנדב בער"ן, וכך חלק מידידי.
ומכיוון שיש בספר קשר לקו תמיכה טלפונית מהסוג של ער"ן היה קשה להפריד. בזיכרוני היה לחלק הזה הרבה יותר מקום, בקריאה החדשה זו רק עוד עובדה ולא אחת המרכזיות שבספר.
כעת יצא הספר בתרגום חדש וניתן לקרוא אותו מחדש בצורה קצת יותר אובייקטיבית, אני מקווה.
לפני הספר עומד הסופר. אמיל אז'אר שזה ספרו הרביעי והאחרון היה תעלומה לאורך כמה שנים. סופר שכתב כמה ספרים שהפכו לאהובים מאוד, אך הוא עצמו סירב להתגלות. איש לא ידע מיהו אותו אז'אר.
מאוחר יותר התגלה הסוד. רומן גארי סופר מפורסם כבר עמד מאחורי הפסבדונים. טענתו הייתה שעם השנים הביקורת כבר לא מתייחסת ברצינות לספריו והוא רצה להעמיד את עצמו לעיון מחודש וביקורת בעיניים "טריות" הוא הצליח.
רומן גארי היה אישיות מרתקת בחייו הוא נולד בשם רומן קאצ'נב במוסקבה וגדל בוורשה. את אביו לא הכיר, את אמו הנציח בספר הבטחה עם שחר. בתקופת המלחמה היה טייס בחיל האוויר הצרפתי. בשל יהדותו ברח לאנגליה. שם שירת כטייס קרב תחת פיקודו של דה גול.
לכתוב החל עוד בשנות לימודיו. אך כשהתפרסם החל לכתוב תחת שמות אחרים, לבדוק את רצינות היחס לכתיבתו. תעלומת אמיל אזאר נפתרה כשקיבל את פרס גונקור עבור כל החיים לפניו.
אחרי המלחמה הפך גארי להיות דיפלומט. הוא שירת במשלחת צרפת לאו"ם ואחר כך היה קונסול בלוס אנג'לס שם התערה עם אנשי הוליווד.
הוא היה נשוי פעמיים. פעם לעיתונאית עורכת הווג. ופעם שנייה התחתן עם השחקנית ג'ין סיברג (עד כלות הנשימה) נולדו להם שני ילדים, אך הם התגרשו.
סיברג התאבדה ב1979 וגארי נכנס לדיכאון. הוא התאבד בירייה ב2בדצמבר 1980..
את הסיפור של המלך סלומון מספר ז'אן, נהג מונית. הוא עלה למונית, איש זקן אך עירני ומוקפד. מרגע זה חייו של ז'אן הנהג משתנים. הנוסע, סלומון, מגייס אותו, כמו רבים אחרים לשרות עזרה לאנושות, לסלומון.
הזקן הנדיב מחזיק בביתו תחנת אס. או. אס. קו עזרה טלפונית וזה רק אחד ממפעלי הצדקה שלו.
סלומון מציע לז'אן לשלם את חובו על המונית ומסביר כמה קשה למצוא מתנדבים שרוצים לעזור לאחרים ולא לעצמם. ואגב כך שוכר את שרותיו. עזרה הומניטארית איננה דבר פשוט מסביר סלומון.
צ'אק, שותפו של ז'אן במונית אומר שזה לא מטוב לב אלא כדי לבייש את אלוהים. להחזיר את אלוהים למוטב. כי הרי הוא לא הרון אל רשיד. פילנתרופיה היא אמצעי שליטה אומר צ'אק.
ז'אן נעשה שליחו של סלומון, מלך ההלבשה המוכנה לשעבר. הוא נשלח לכל מני זקנים שסלומון אפילו לא מכיר כדי להביא להם סלסלת פרי או משהו אחר.
סלומון לא עונה על שאלות, כי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לשאלה זה התשובה.
צ'אק אומר שככה זה עם היהודים שנשארו, הם מנהלים יחסים אישיים עם אלוהים. מדברים אתו כמו גבר אל גבר. מתמקחים ומתווכחים.
אדון סלומון לא יכול לסבול את השכחה. זה מה שמפעיל אותו. כל אותם שהיו פעם מישהו והפכו להיות כלום. הלשעברים. על זה התקומם בזעם שבתנ"ך קראו לו חרון.
כולם זוכרים את האנשים המהוללים, ההיסטוריים, ומי יזכור את אלו שהיו כלום, אבל אהבו וסבלו ושלחו גלויות קיוו והתאכזבו.
צ'אק אומר שסלומון מוחה נגד מה שחולף, מכיוון שהוא מרגיש איום מידי ומביע בזאת את מחאתו. הוא מנופף ידיים ומניף אגרוף כדי להסביר לאדוני שזה לא צודק למחוק הכל ולקחת הכל.
הוא מאוד תנ"כי הנוצרים מדברים עם אלוהים, היהודים רבים אתו בצעקות כמו בעל ואישה.
מעולם לא איבדתי איש מנסה להסביר סלומון. הורי מתו לפני היטלר. אני בן שמונים וארבע ואין לי על מי להתאבל. זו בדידות איומה לחיות בלי שאיבדת אף פעם אף אחד.
סלומון שולח את ז'אן להביא קופסת פירות מסוכרים לגברת קורה. קורה זקנה גם היא מכירה את סלומון מימים עברו, אך יש לה עוד זמן לספר. היא הייתה זמרת. אחת האחרונות מהסגנון הריאליסטי. שירים על זונות בעל כורחן. רוצחים וגיליוטינות. היא רומזת שהצילה את סלומון במלחמה, אבל כעת היא מתעניינת בז'אן. מסתכלת עליו כאילו הכירה מישהו דומה לו בעבר, מביטה בו באותו מבט שסלומון מסתכל.
תקנה לה פרחים. הייתה לה קריירה קטנה ועכשיו אין לה אף אחד. היה לב קצת טיפש. יש לב קצת טיפש ויש לב מטומטם שיכול לגרום רק צרות. היא לשעבר.
כשאתה מזדקן אתה מגלה את הנעורים שלך. אלבומים מלאים תמונות מהצעירות. הזמן הוא חתיכת מנוול. פושט לך את העור בעודך בחיים. המשאית של החיים עברה עליה.
בגיל שמונים וארבע סלומון תופר לעצמו חליפה מבד שיחזיק עוד חמישים שנה. בגיל הזה הוא הולך למגדת עתידות שתגלה לו את עתידו.
קורה עושה מעצמה צחוק באיזו סיטואציה אומרת לז'אנו, מתחילים להיות צעירים מוקדם מדי, אחר כך כשמגיעים לחמישים צריכים לשנות הרגלים. זה לא נכון שמזדקנים, רק האנשים דורשים ממך להזדקן. זה תפקיד שנותנים לך לשחק בלי ששואלים אותך.
ז'אנו מסתבך בענייני יחסי מין עם קורה. היא מנסה להבין אם חסרה לו אמא והוא אומר שאם נתחיל לחפש את כל מה שחסר... בן אדם צריך להגביל את עצמו, אי אפשר שהכל יהיה חסר לו בבת אחת.
דבר אחד הוא לא יכול להסביר לה, שהוא שוכב אתה באופן כללי, לתקן את אי הצדק הנעשה בעולם לנשים מבוגרות. שאין לו שום דבר אישי אליה. דבר אחד היא הבינה, הוא לא צריך אמא. היא הרי סוג של מין נכחד.
לחברתו הצעירה הוא מסביר לפעמים נדמה שהחיים חייבים לנו, ולא רוצים לפרוע. ומגיע רגע שאתה מתחיל להרגיש שמאוחר מדי, שהחיים אף פעם לא יחזירו לך. לזה קוראים חרדתו של המלך סלומון.
לסלומון הוא מנסה להסביר, אי אפשר לאהוב מישהי הכי בעולם כשזאת אישה שלא אוהבים. אסור לאהוב בלי לאהוב באופן אישי, אלא רק בכללי. אני אוהב מישהי אחרת, אני לא אוהב את מדמואזל קורה ולכן אני אוהב אותה יותר, אבל בכללי.
כשהוא בהתרגשותו מתבלבל בלשונו סלומון אומר לו: תפסיק לדפוק גם את השפה הצרפתית. לא תצליח להכניס אותה להריון בלי שהיא תרגיש. גדולי הסופרים ניסו וכולם מתו כאנאלפאבתים. הדקדוק חסר רחמים והפיסוק גם.
קורה תמצא מישהו אחר, פחות צעיר. קורה זמרת של שירים ריאליסטיים. היא יודעת שבסוף עוזבים, רוצחים, מתאבדים או הכל יחד.
בשליש האחרון מתחיל להתרקם הסיפור הממשי. עברם של קורה וסלומון צף ועולה, והשלישייה הביזארית הנוכחית. סלומון ז'אנו השליח שלו וקורה נכנסים למערבולת. מערבולת חיים אחרים. האם סלומון שלח אותו לקורה מידיעה שתתאהב בו. שהוא הטיפוס מהשירים הריאליסטיים.
סלומון הגאה, קורה הפתטית וז'אנו הכדור המקפץ ביניהם.
ביום הולדת השמונים וחמש שלו רוצה המלך סלומון ללכת לזונה. ז'אנו וצעירי האס. או. אס נרגשים ומתנגדים מפאת כבודו. ארבע שנים התחבאתי במרתף מהנאצים ועכשיו אני לא יכול ללכת לזונה.
אז'אר מצליח לשמור לכל אורך הספר על שפת סיפור כאלו אכן נהג מונית, אדם פשוט מדבר בשפה יומיומית, אך כזה המתעניין במהות השפה, במשמעות המלים, שפה הנותנת לסנטימנטליות איזו אמינות של חיים ממשיים.
על מה הספר? על הזיקנה. כן, ברובו. היא לוקחת בו חלק נכבד. סלומון זקן, מדמואזל קורה זקנה, הם נלחמים בדרכם, אך ז'אן הוא צעיר שנמשך לתוך עולם הזיקנה ותפקידו בספר לא יותר קטן ולא פחות חשוב. להפך, למעשה הוא הגיבור ושאלת ההתייחסות לזיקנה עוברת דרך עיניו. הוא מסתבך עם קורה
הוא פוגש את אביו שגם הוא זקן כמובן. הוא נשאב לעולם הזה קודם זמנו.
לאז'אר יש חוש הומור. כשהוא מונה על ידי ז'אן זקנות מצליחות הוא מזכיר את סימון סניורה שזכתה באוסקר על תפקידה ב" כל החיים לפניו" ספר שכתב אז'אר.
לכל אורך הספר הוא נקרא כספר סנטימנטלי לעתים מצחיק השזור במיני אמירות מהסוג שגורמות לקורא להתאהב בספר, ויש סיבה. אך מתחת לכל זה, בעיקר בסופו מתגלה משהו אפל. קנאה בלתי נשלטת ובלתי נסלחת.
משלושת גיבורי הספר המרכזיים בסופו של דבר ז'אן הוא הנוגע ללב בתמימותו בטובו הממשי. קורה יצאה מתוך אחד משיריה הריאליסטיים, אלא שמאז שצעירות קפצו לסין עברו כמה שנים. היום היא אישה מבוגרת, פתטית ונוגעת ללב. סוג של בובולינה. סלומון סמל טוב הלב מסתבר להיות בעל מניעים אחרים.
שלושים וחמש שנים אחרי שלא התראו הוא וקורה, כשהיא מנסה להתאבד מה שחשוב לו זו השאלה עם עשתה את זה בגללו. הוא תמך בה כל השנים פרנס אותה מרחוק וסידר לה את ז'אנו כמאהב, אך ההתאבדות צריכה להיות בגללו. לא עוד אהבה נכזבת למישהו אחר.
במרומז, אך לא לגמרי הנאצים, תקופת הכיבוש הגרמני קבעה את גורלם. שלושים וחמש שנות פרידה והוא לא יכול לסלוח לה ולא יכול להפסיק לשוב אליה, ואולי לאהוב בדרכו. ז'אנו משכנע אותה לסלוח לו, כי הוא יהודי, שלא יחשוב שהיא אנטישמית. הרי גם סעדת הגיע בסוף לירושלים.
הדמויות אינן ריאליסטיות באמת. הן ספרותיות וכמעט כאילו יצאו מספר אגדה.
המשפט ומאז חיו באושר ועושר היה צריך להתאים לסיפור. גארי אולי הוליד את מארקס שאצלו אוהבים מתחברים אחרי חמישים שנה. אצלו האהבה התחלפה
בסוג של הסתגרות מפניה. היא לא נעלמה. היא רק הפכה את פניה לסוג של נקמנות ואפילו לא ישירה אלא עקיפה. ובכל זאת אהבה.
אי אפשר שלא להקסם מהספר. הוא לא איבד מחינו ואני בטוח שכל קורא, גם אלו שתקופתנו אטומת הלב לספרות כזו שלא מרשה להיסחף כך לא יוכל להניח את הספר, ולא ייתכן שלא יצא מאוהב באחת הדמויות. כל אחד ונטיות לבו.
050-3331-331