הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=8172985
הארה - מבוא

הארה היא מושג דתי שמקורו בבודהיזם ומתאר את יציאתו של האדם ממחזור הלידה והמוות הניצחי המקובל בדתות הודו. שבירה זו של המעגל הניצחי של גלגול הנשמות נובע משינוי אישיות חריף (בדרך כלל גם פתאומי ומיידי) המעביר את האדם ממצבו הרגיל למצב תודעתי עליון ונשגב שהינו המושא המרכזי של הדת הבודהיסטית. אדם שעבר הארה מכונה "נאור" או "מואר". ברבות השנים הועתק מושג ההארה ממקורו, אל דתות מזרחיות אחרות כמו ההינדואיזם והג'ייניזם ובשנים האחרונות הפך מושג זה למקובל מאוד בספרות העידן החדש.

הגדרת מצב ההארה

בתפיסה הבודהיסטית המקורית מוגדרת ההארה כשחרור האדם מהתאוות, מהמידות הרעות ומהסבל שאלו גוררות. רק מאוחר יותר התחילה הגדרת ההארה לכלול תודעה כלל יקומית ופרספקטיבה אוניברסלית. בכל מקרה, אין לראות בגרסאות המאוחרות יותר סתירה לתפיסה המקורית של ההארה, אלא העמקה של הרעיון, שייתכן שנבעה מכך שנמצאו יותר נאורים שהעידו על חווית הקיום שלהם.

שמות שונים להארה

מצב ההארה נקרא גם (בוואריציות קלות) נירוואנה בפילוסופיה הבודהיסטית, מוקשה בפילוסופיה ההינדית, סאטורי בזן ופילוסופיה יפנית, או סמדהי בטרמינולוגיות נוספות של יוגה.

הארה וביטול האני

על פי המקורות הבודהיסטים אין קשר בין הארה לבין ביטול העצמיות או הכנעתה. ביטול האני בהקשר זה מופיע לראשונה כנראה בספרות הזן בודהיסטית החל מהמאה ה - 12 ביפן ולאחר מכן בספרות המיסטית המודרנית.

הארה כמונח תאולוגי

ההארה היא מונח הקשור בתפיסה הפאנתאיסטית הרואה את הבריאה כחלק מהאל. תפיסה מקובלת מאוד בדתות המזרח, כולל האליליות שביניהן. באופן זה ניתן לראות את ההארה כהתעוררות האדם מהאשליה שהינו בריה נפרדת ואינבדואלית והכרתו במציאות קימו כחלק מכלל האלוהות. מכאן ניתן לראות, כי מושג ההארה אינו מתאים לתאולוגיה המערבית המונותיאיסטית המקובלת בעיקר בדתות האברהמיות.

השגת ההארה

נקדים לציין, כי לא בכל הדתות והפילוסופיות המזרחיות, השגת ההארה הינה אפשרית. בדת הג'יינית לדוגמה, רק אנשים מאוד מיוחדים נימצאים במצב שיוכלו לזכות בהארה אי פעם וזהו גם המצב בכתות בודהיסטיות מסוימות. הדתות או הכתות המזרחיות שעסקו בהארה ובנאורים, כללו, על פי רב, גם הוראות למאמינים לגבי הדרכים והתרגולים הנדרשים לצורך השגת ההארה.

בבודהיזם המוקדם, קיומו של הנאור הינו אחד משלושת עקרונות הדת והדרך להשיג הארה היא דרך שמונת הנתיבים שהיתווה הבודהא, הכוללת בעיקר שליטה מוחלטת על הרגשות, המחשבות והמעשים.

בזן בודהיזם ההארה היא אירוע קצר ופיתאומי המכונה סאטורי. בגרסאות מפותחות יותר של הזן בודהיזם ישנו יותר מסאטורי אחד, כאשר כל סאטורי מהווה שלב בדרך אל ההארה. הטכניקה העיקרית המשמשת את הזזן בודהיסטים להשגת ההארה היא שימוש בקואנים, שהינם שאלות פרדוקסוליות שבאמצעותם אמור המתרגל להתעלות מעל הכרתו הנורמאלית ולהגיע אל הבנה חדשה ונאורה.

האושואיזם פיתח את התאוריה הזן בודהיסטית וחיבר אותה עם תורת הצ'אקרות ברפואה ההודית האיורוודית, כאשר לפי אושו ישנם שלושה סאטורי, שכל אחד מהם מתרחש כאשר שתיים מתוך ששת הצ'אקרות מתאחדות. הסאטטורי הראשון מתרחש כאשר הצ'אקרה הראשונה מתאחדת עם השנייה, הסאטורי השני מתרחש לאחר שמתרחש הסאטורי הראשון כשהצ'אקרה השלישית מתאחדת עם הרביעית וכן הלאה.

בהינדואיזם - מתרחשת ההארה בהתמזגותו של האטמה (או האטמן, או אטמן) שהוא הגוף הנפשי של האדם, עם הברהמן שהוא כלל מציאות היקום, כשהאלים ההינדאיסטיים הם התגלמויות שונות של אותו ברהמן. השגת ההתמזגות הזו מתרחשת במשך מאות גילגולי חיים, כאשר האדם מתעלה ומזדכך בכל מחזור של לידה ומוות.

בג'ייניזם ההארה מתרחשת רק אחרי המוות והיא תוצאה של הימנעות ממנעמי החיים ומקלט חושי בכלל. עם זאת, מדי כמה מאות שנים נולדים מוארים טבעיים המכונים טירת'נקרות, שתפקידם לחנך את ההמונים בדרכי הדת הנאותות.

בתורות היוגה ההארה הינה התרוממות ספונטאנית של אנרגיית הקונדוליני מהצ'אקרה התחתונה ועד העליונה. תרגולי היוגה השונים מכינים ומכשירים את גוף האנרגטי של האדם לצורך התהליך, איך אינם יכולים ליזום אותו.

הארה בהיסטוריה

בבודהיזם

אין ספק שהמואר המפורסם ביותר בהיסטוריה הינו גואטמה שייקמוני המכונה הבודהא. על פי המסורת ההודית גאוטמה בודהה זכה להארה בגיל 35, בזמן שישב מתחת לעץ החוכמה. הוא זכה בהארה יחד עם עוררות - מצב פרטי הנקרא בודהי. מאז ועד יום מותו כעבור 45 שנה, ניסה ללמד את תלמידיו את הדרך להגיע למצב זה. לאחר בודהא מספרת המסורת על הארות רבות של נזירים בודהיסטיים, ביניהם תלמידיו של גואטמה סובהוטי, אננדה ומהא קשפא. חלקם מהווים את שושלת האבות הקדמונים שמתחילה בבודהא עצמו ומסתיימת באב התשיעי.

יש לציין כי ישנן כיתות בודהיסטיות המאמינות בהארה לאחר המוות, כמו כת הארץ הטהורה, שחסידיה מאמינים כי לאחר מותם יעברו אל מין גן עדן בודהיסטי בו יוכלו לשקוע במדיטציה ללא הפרעות ויגיעו בקלות אל ההארה.

בזן בודהיזם

עיקר עיסוקו של הזן בודהיזם הינו בהארה ובדרכים אליה, לכן הדת הזו מציגה רשימה ארוכה של מוארים מבין ראשיה. הראשון ביניהם הינו בודהירמה, אותו נזיר הודי שהביא, על פי במסורת, את הדת הבודהיסטית מהודו לסין. בנוסף הזן בודהיסטים מונה נזירים וראשי מנזרים שהגיעו להארה כגון ג'ושו, נאנסן, היקאג'יו ועוד.

בג'ייניזם

כאמור, ההארה בג'ייניזם מתרחשת בעיקר לאחר המוות. במשך ההיסטוריה נולדו מספר אנשים קדושים שנועדו להדריך את העם והיו נאורים מלידה, שנקראו טיתנקראווה, כאשר המפורסם ביותר מתוכם היה מהווירה.

הארה ב"עידן החדש"

ההארה והשגתה הינם נושאים פופולאריים בזרמים השונים הקשורים לעידן החדש ולספרות הנוגעת להם.

כבר בסוף המאה ה - 19, האגודה התיאוסופית תכננה וניבאה את לידתו של קרישנמורטי שיהפוך לדעתם למורה הנאור של המאה העשרים. מאז שנות שלושים של המאה העשרים חדרו השפעות הינדואיסטיות ובודהיסטיות אל הספרות ופילוסופיה המערבית ובעקבותיהן החל גל של התעניינות ועיסוק במושג ההארה. מגמה זו התחזקה מאוד לאחר תבוסת יפאן במלחמת העולם השנייה שגררה מעורבות רבה של אזרחים אמריקאים בכלכלת יפאן, מה שהביא לחשיפה גדולה של התאולוגיה הזן בודהיסטית, שעיקר עיניינה בהארה. במערב, המורה פטר דנוב זכה להארה בהיותו בן 33 שנים בבולגריה, בשנת 1897 לאחר שהות בת שש שנים בארצות הברית.

החל משנות ה - 70 של המאה בעשרים התפרסמו מספר מוארים מודרניים, בעיקר בהודו, שהטיפו לתורות בסגנון בודהיסטי או הינדוהיסטי שנוסחו והותאמו ללומדים מערביים. בין המוארים מודרניים הללו ניתן למנות את הפאפאג'י, את הגורו מהרישי, את ראמאנה מהרישי ואת אושו. "מוארים" ממדינות המערב החלו להופיע באמצע שנות ה - 90 של המאה ה - 20, חלקם תלמידים של המוארים ההודיים. ביניהם ניתן למנות את אנדרו כהן, עזיז כרישטוף ואת הישראלים שלמה קאלו וטיוהאר.

התורות השונות המופצות בשמם של הנאורים המודרניים, מזכירות בדרך כלל עקרונות בודהיסטיים וזן - בודהיסטיים אך אינן כוללות את היסוד הסוציואקנומי של הבודהיזם, קרי הפרישות והחיים במסגרת נזירית.

ראוי לציין שעיקר המשמעות של ההארה בהפסקת סבב גילגולי הנשמות, הנה חסרת חשיבות בתרבות המערבית ולכן השימוש במונח, הינו בדרך כלל מבולבל ואינו תואם את המובן המסורתי הבודהיסטי.

ההארה ופסיכולוגיה

אם נניח שיש קשר בין המוארים המודרניים, לבין המסורות של הבודהיזם, ההינדואיזם והזן - בודהיזם, נוכל להבין חלק מתופעת ההארה גם במונחים פסיכולוגיים כפי שהוגדרו על ידי פרויד ותלמידיו. מזווית ההראיה הפסיכואנליטית, האדם הנאור הינו אדם משולל תת מודע וחסר ארכיטיפים ולפיכך הוא חי בעירנות מלאה לרצונותיו, לצרכיו ולמתרחש סביבו. אין הפסיכולוגיה המודרנית מסוגלת להסביר את "המודעות היקומית" הכלולה בהארה, כיוון שזו נובעת מהמיסטיקה הפאנתאיסטית ואינה בת התייחסות מדעית.

הארה ביהדות

מושג ההארה הינו חלק מהתפיסה הפאנתיאסטית ולפיכך הוא רחוק מאוד מהמודל התאולוגי המונתיאיסטי של היהדות המסורתית. האל ביהדות נתפס באידאה מושלמת לעומת האדם הפגום מבריאתו, גם אם הוא צדיק וחשוב. חטאיהם המפורסמים של גדולי האומה כמו משה רבנו, דוד המלך, שלמה המלך וכן הלאה, מהווים אנטיתזה לנאור הפאנתיאיסטי החי תוך התמזגות מוחלטת בחוויה האלוהית. החל מראשית המאה ה - 19 חדרו השפעות פאנתיאיסטיות וליהדות שאיפשרו את קיומו של מודל ההארה כחלק מהמיסטיקה היהודית. דוגמה מובהקת למופע הארתי כזה ניתן למצוא בכתבי רבי נחמן מברסלב בייחוד בקטעים המתייחסים להתבטלות האדם והכללותו ב"אָיִן".

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן