עם ההתבגרות ושינויי הזמן, אנו עשויים להחליף הרבה מדעותינו, משום כך "נימנע מלשים עצמנו שופטים על דברים נעלים מהבנתנו" - כתב אפלטון.

למען הגילוי הנאות אציין כי אני אדם מאמין, לא בסממני האמונה המוחצנת - אלא בנבכי ליבי ונשמתי.

אנו קרבים לתקופת חשבון הנפש האישית, איש באמונתו, ערכיו ותפישת עולמו.

אם נבין כי הרוח האלוהית - האוניברסאלית, אינה שופטת אותנו וכי מערכת השפיטה היא כלי אנושי מלאכותי - אזי חיינו יחוו שינוי תפישה אשר בסופו יקל עלינו ועל הסובבים אותנו.

אנו שופטים את עצמנו, משפחתנו וחברינו, כנגד אמות מידה אישיות ומוסריות שאנחנו קבענו וכולן בהחמרה, קושי ומדדי מוסר ויושר שאינם מעוגנים בהוויית חיינו.

אלוהים ברא את האדם בצלמו נכתב בבראשית, וזאת מתוך כוונה שנחיה חיים טובים, מלאי שפע וטוב כהוויית בסיס יציר האדם. אולם אנו תמיד שופטים את עצמנו, את הסובבים אותנו והאירועים שבחיינו - בהחמרה מיותרת.

ברגע שנפנים כי הרוח האלוהית אינה שופטת אותנו, אלא מעניקה לנו חדשות לבקרים הזדמנות חוזרת לתיקון מעשינו, מתוך אהבה ולא מפחד - אזי חיינו יאפשרו לנו דרך פתוחה ורציפה לשינויים ותיקוני טעויות עבר.

רק אז נוכל להתייחס לעצמנו ולסובבים אותנו במידה רבה יותר של סלחנות וסובלנות.

השיפוט חוסם את האנרגיות ומחזק דפוסי חיים שליליים.

בואו נחשוב מה השינוי שהיה יכול להיות בחיינו אם היינו מקבלים את שגיאותינו, מקבלים את האחר כמות שהוא, לומדים מהטעויות ופועלים קצת יותר טוב בפעם הבאה?

כמו שכתב ברנדן פרנסיס - "מרגע שאנו משלימים עם מגבלותינו... אנו מתגברים עליהם... "