האדם נותן כוח למחשבות שלו, האדם מקבל כוח מהמחשבה שלו, אלה יחסי הגומלין בין האדם לבין המחשבה שלו. והאדם יכול להחליט שהוא בוחר שהוא נותן כוח למחשבה כלשהי שהוא רוצה לתת לה כוח. הכוח הזה שהמחשבה מקבלת נותנת לאדם את מה שהוא נותן לה בחזרה.

גם הדיבור של האדם משפיע על המעשים שלו, כפי שהאדם מדבר כך הדבר משפיע על מעשיו. אבל הכל, קודם כל מתחיל מהמחשבה של האדם. ולכן, כאשר אדם נותן כוח למחשבה שלו שהיא הכי חשובה לו בסדר העדיפויות לאחר שבחר אותה מתוך תחושה שהוא מקבל את המציאות כפי שהיא, אז המחשבה חוזרת אליו במעשים בהתאם למחשבה שלו. ולכן, חשוב מאוד לברור קודם כל את המחשבה שתוביל את האדם לדברים הטובים ביותר עבורו. ואז המחשבה חוזרת אליו בתור מעשים.

כאשר האדם רוצה לבחור בין פעולות לעשות, הוא יכול לראות מה יותר ישרת את המטרה שלו טוב יותר. נניח הוא מנסה לבחור בין משחק לבין אתגר מתמטי, אז נניח באותו הרגע הוא רוצה ללמוד וגם לשחק. אז אפשר לשאול מה הוא מעדיף? משהו קליל או אתגר? אם אתגר הרי שהאתגר המתמטי עשוי להיות משחק טוב יותר כי במשחק רגיל, האדם רגיל לאתגר את עצמו בדבר פשוט אפילו בלי לחשוב הרבה. אבל, לעומת זאת באתגר מתמטי הוא יותר יאתגר את עצמו ויכול להפוך את האתגר המתמטי למשחק מעניין.

ולפעמים על האדם לעשות פעולות קלילות והכל לפי צורך השעה, והכל באופן קליל, פשוט מתוך לקחת את הדברים קליל לזרום וליסוע הלאה לדבר הבא. והדבר החכם הוא לא להעמיס אלא לבחור בכייף את הדברים בשביל שהאדם יעשה לעצמו טוב ויהנה מהדברים. הדבר גם אמור במטרות בחיים כאשר האדם קובע לעצמו מטרה הוא בעצם מתכוון להינות מהדרך אל המטרה.

*

הכוח שהאדם נותן למחשבה הוא גורם מכריע בהשפעתו על קבלת ההחלטות של האדם. למשל אדם שנותן לתחושה הזו שהוא לא חידש דבר מה כוח - הדבר הזה יכול להתיש אותו ולגרום לו להפסיק לזרום וגם לאהוב את המציאות כפי שהיא = חוסר איזון.

ותלוי לאיזה מחשבה האדם נותן כוח, כי אם הוא נותן כוח לתחושות השליליות אז הדבר ישפיע לרעה על איכות חייו של האדם, ואדם שנותן כוח למחשבות השליליות, סוגר את עצמו לאפשרויות, סוגר את עצמו לטווח ראייה מחשבתי ארוך יותר. וגם לא מאפשר לעצמו להינות מהחיים כפי שרצה.

הדבר קורה בד"כ כאשר האדם עושה טעות, והוא מתחיל להפיל את עצמו בגלל הטעות במקום למנף את עצמו בגלל הטעות. ואדם שחושש שאולי הוא יקלקל לעצמו - הוא יקלקל לעצמו. כי האדם נתן כוח למחשבה הזו שאולי הוא יכשל, ולכאורה הדבר סותר, אבל האדם לא תמיד פועל באופן הגיוני. מה המחשבה הזו גרמה לאדם? לחץ. מה הלחץ גרם לאדם? להשתתק. מה גרמה ההשתתקות של האדם? להיות באובר מתח. מה גרם האובר מתח? הוביל לכיוון השני. מה הכיוון השני? שאננות מופרזת.

וכפי שאומרים שבטחון עצמי מופרז יכול להצביע על חוסר ביטחון עצמי, כאן אותו הדבר כאן. בגלל חוסר עירנות לתהליכים, האדם נכנס לאובר לחץ והאובר לחץ הוביל אותו להיות שאנן כדי להגן על עצמו בדרך רגשית ולא אובייקטיבית. אז השאלה הנשאלת על מה הרגש הזה בא לפצות את האדם? הרגש הזה בא לפצות את האדם על כך שאינו אוהב את המציאות כפי שהיא.

האדם בגלל שהוא לא אוהב את המציאות כפי שהיא, מנסה ליצור לעצמו הרגשה של אופוריה אך, הרגשה זו אינה אובייקטיבית והיא למעשה אופוריה מכשילה שהאדם החושב אותה לא מסתכל על המציאות כפי שהיא באמת, כי היא לא נראית לא מתאימה עבורו והוא בורח מהמציאות כי לא אוהב אותה, מסתגר בתוך עצמו, וחושב שיגיע לרגע הבא מוכן כאשר הוא כעת בורח מהמציאות ולא מודע למציאות כפי שהיא וחושב להתעורר ברגע אחר.

האופוריה הזו מאפילה את חושיו של האדם, האדם יכול אך ורק להתקדם כשהוא מסתכל על המציאות כפי שהיא, לא יעזור בריחה. וזוהי הסיבה שהאדם במצבים מסויימים לא יכול לשנות את דפוסי ההתנהגות השליליים שלו, כי אינו קוטל את הבעיה מהשורש שלה. אז נשאלת השאלה איך אפשר להסביר לאותו אדם כאשר הוא בורח מהמציאות עכשיו כפי שהיא מפסיד?

אז קודם כל שיסתכל על עצמו ויבדוק, האם הבעיה נפתרה כאשר הוא פעל כך? התשובה היא לא. הבעיה העמיקה? כן. האם זה ייתכן שהאדם לא יסתכל על המציאות עכשיו ודפוס החשיבה שלו פתאום ישתנה וילך באופן אוטומטי? הדבר היחיד שאפשר להבין הוא שהאדם הזה מרמה את עצמו. האדם הזה מתעלם מהעובדות בשטח.

וכפי שבעולם המתמטיקה אם אדם ינסה לפתור תרגיל בלשלוף מהשרוול פתרון בלי לאמת אותו, הוא יכשל. ולמה הוא יכשל? כי הוא לא חישב נכון את הדרך. ולמה הוא לא חישב נכון את הדרך? כי דרך החשיבה שלו לא הייתה נכונה. ולמה היא לא הייתה נכונה? כי הוא ניסה לפתור את הבעיה בלי לפתור אותה. גם מלחץ, אדם כזה במצב שהוא צריך לפתור תרגיל, ילך לפתור את התרגיל ורק יחשוב איך הוא פותר אבל רק דבר אחד הוא שוכח וזה מוזר ולא הגיוני - הוא לא מביא איתו בדרך את הפתרון. רק חושב שיש פתרון אבל לא מביא איתו למחשבה ולתרגיל את הפתרון הנכון.

כך אותו הדבר כאן, האדם במקום לפתור את הבעיה הוא לא מביא איתו את הפתרון וחושב שהמחשבה תשנה את עצמה לבד. היא לא משנה את עצמה וזה חוזר אחרי עצמו פעם אחר פעם. ורק משנה סיטואציות והרעיון נשאר אותו רעיון מקובע.

והדבר הנכון הוא, להבין, שקודם כל האדם כל עוד הוא נותן לעצמו שכנוע עצמי גרוע והגנה עצמית ששניהם מלכתחילה נופלים במבחן המציאות, הוא לא באמת יצליח להגיע לפתרון נכון. כי הדבר הנכון הוא ללכת למחשבה של האדם ולתת כוח למחשבה שהאדם רוצה להיות בה, כי איפה שהאדם נמצא שם המחשבה שלו נמצאת. על האדם לוודא שהמחשבה של האדם נמצא איפה שהוא רוצה להיות.

כי אם האדם חושב שהוא לא מרוצה, המחשבה תזמין לו סיטואציות שהוא לא יהיה מרוצה. ואם האדם יחשוב שהוא אוהב את המציאות כפי שהיא, אז המחשבה תביא לו סיטואציות שהוא יחשוב שהוא יאהב את המציאות כפי שהיא.

ואם האדם יחשוב שהוא דואג, המחשבה תביא אותו למצב שהוא ידאג, ואם האדם יחשוב שהוא מבולבל - המחשבה של האדם תוביל את האדם לסיטואציות מבלבלות והוא עלול ליתקל בסיטואציות לא נעימות. ואם האדם יחשוב שהוא משועמם - המחשבה תוביל אותו למצב שהוא יהיה משועמם ולא יהנה מהדברים, וגם "תגמול" לו בכישלונות כדי ש"יבין" ש"קיבל" את מבוקשו. כך המחשבה פועלת.

והיא כך גם פועלת במובן החיובי: ברגע שהאדם חושב על משהו חיובי יותר קל לו לעשות דברים. ברגע שהאדם אוהב את המציאות כפי שהיא ומקבל אותה כפי שהיא, לא רק שיש לו סיכוי לקבל את מה שהוא רוצה, אם הוא ירצה מספיק הוא יקבל הרבה דברים טובים וגם כל הזמן ירגיש טוב. והוא אפילו במצב כזה לא צריך לחפש להרגיש טוב.

ולמה האדם במצב כזה לא צריך להרגיש טוב? כי אם הוא מחפש להרגיש טוב, זה אומר שרע לו עכשיו. ואם הוא אומר, אז אני רוצה לשאוף בחיים. אז זה לא מפריע לשאיפה בחיים. אדם אוהב את המציאות כפי שהיא ומקבל את המציאות כפי שהיא, בשבילו עכשיו הכל בסדר. זה שיהיה עוד יותר טוב זאת תוספת. אדם כזה שמח יותר בחיים.