זהו ספרו החמישי של שמעון צימר. לפני כמה שנים התייחסתי לספרו הקודם ואמרתי שלדעתי מקומו בתודעה הציבורית היה צריך להיות הרבה יותר גבוה. לצערי כנראה לא פרץ אז מספיק לתודעה הציבורית.
הפרק הראשון בספר נושא את השם ילד וירח - אבנר. כל כותרת תבהיר לנו מיד מי גיבור הפרק.
שתי מכוניות נוסעות זו לצד זו. האחת מכונית ישנה וכמעט מקרטעת ולידה מכונית ספורט. מכונית הספורט תעלם מהסיפור במהירות בה היא נוסעת ולא תחזור.
במכונית הישנה אימא ובן. הסיפור עוקב אחרי הבן. ילד בן עשר לערך, אינטליגנטי מאוד, מתעניין בידע עצמו. ראה בטלוויזיה ערוצי מדע וקורא אנציקלופדיות. אמו ברחה אתו מהבית. הם בדרכם לתל אביב, למלון קטן. ייקח לו לזמן להבין שזו איננה חופשה ואביו לא יצטרף אליהם. הסיפור עוקב בעדינות, לפחות בפרק הזה אחרי המתרחש דרך התובנות הקטנות של הילד.
על אחת מקירות המעלית מרוססת כתובת "זיווה החרמנית נדפקת בתחת" מה זה נדפקת בתחת הוא כבר יודע, אבל מה זה חרמנית. הוא יודע שאין למלה קשר לחרמון אליו כבר טיילו.
מהחלון הוא רואה בחצר אישה נרכנת על גבר. הוא יודע שזו פרוצה. הוא ראה בסרט. דרך העיניים הקטנות הללו של הילד יודע הקורא באיזה סוג מלון ואיכן בעיר נמצאים הילד ואמו.
כעת הוא כבר מבין שברחו מהבית. שזו איננה חופשה ואביו לא יצטרף מחר. על קיר הארון הוא תולה את הפוסטר האהוב עליו אותו הביא אתו. אלברט איינשטיין.
הם יוצאים לטייל ונכנסים לבית קפה, מרחוק הוא רואה גבעה משתפלת לים, מנזר וצריח. הוא שואל ואמו מסבירה לו על יפו. אם מישהו היה מקשיב היה יודע מיד לאיזו מפלגה הצביעה בבחירות.
כשהם חוזרים לחדרם, אמו יוצאת שוב לקנות לו חטיף. הוא יוצא מהחדר יורד לאולם הכניסה, ולמרות שאסרו עליו, הוא מדבר עם גבר זר היושב שם. גבר הכותב את נאומיו של ראש העיר, והוא לא ידע שמישהו כותב לראש העיר נאומים. הוא יוצא מהמלון לרחוב, אל הלילה החורפי, והולך לאיבוד בעיר לא מוכרת.
הפרק הבא נקרא מרק עוף - זקנה. בימים שאחרי קריאה חוזרת של בדרך אל החתולים של קנז, קשה להשתחרר מצורת הכתיבה העוסקת בזקנים. צימר מצליח לספר את הספור המכיל מעט יסודות דומים, כי זיקנה היא זיקנה, וליצור דמות שהיא לחלוטין שלו.
הזקנה נמצאת בבית אבות. היא מתעוררת בחצות ומתחשק לה מרק עוף. היא רוצה לבשל מרק לה וילדיה. הקשרים עם ילדיה הם טלפוניים בעיקר. היא רוצה לחזור ולבשל להם. בנה הגדול עסוק מדי בכתיבת נאומים לראש העיר ולהתחשבן אתה על העבר בכל פעם שהוא מבקר. כשבנה הקטן בא הוא לא מדבר כמעט. הוא מתחיל מיד במבצעי ניקיון וממרק ומחטא את חדרה..
היא יוצאת אל הסופר הפתוח כל הלילה לקנות מצרכים למרק. בשתיים בלילה היא מטלפנת להזמין את בניה למרק ומכעיסה אותם כמובן. מכיוון שאין לה את מי להאכיל, היא נזכרת במנחם, חבר של בעלה הגר בקצה האחר של העיר. היא עוטפת את סיר המרק ויוצאת לכיוון ביתו. אצל מנחם היא מוצאת ילד קטן בן עשר, קודח מחום, שמנחם אסף מהרחוב לא מזמן.
עכשיו התקבצו כבר גיבורי הסיפור. כשהסיפור הוא כמובן רק המתלה עלי נתלים מחשבותיהם של הגיבורים. כל אחד מנקודת ראותו. ילד מבוהל שחושב שנחטף זקנה ועוד מעט ייכנס לסיפור ביתר חשיבות בנה, כותב הנאומים.
לבוש בפיז'מה של הזקן בורח אבנר הקטן וסופו שהוא נאסף ומוצא את עצמו בתחנת משטרה. הוריו באים לקחת אותו. מבטיחים לו שאינם נפרדים, להיפך אמו בהריון. בתוך הבטן שלה יש תינוק, הוא מבין ששום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה. וזה המוטיב המרכזי בספר. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה קודם אצל אף אחד.
הפרק הבא, עונת הגויאבות. גד. גד שפגשנו קודם במלון נכנס לסיפור דרך בעיות הזוגיות שלו. אשתו המונעת ממנו מין אך כועסת כשהיא מגלה ירחון פלייבוי בעזרתו הוא מאונן. בטלוויזיה הוא שומע את כותבי הנאומים של כל האחרים, הוא מזהה אותם. בנו במשבר. לבתו בן זוג שאיננו אוהב. הוא שמע את בתו מזדיינת באמבטיה שלהם. גם הוא עשה זאת פעם עם אשתו אצל הוריה, אבל זו בתו, היחס שונה לגמרי.
כמו מזדקנים רבים, הוא רואה מולו את הצעירים בכל מקום, ונפער בו הפער בין הידיעה שהוא כבר זקן לבין התחושה שלא השתנה שבתוכו הוא צעיר.
מרחוק הוא רואה מישהו שנראה לו בוהמי שוטף רצפה. לרגע חשב שאולי זה איזה עולה מהעלייה הרוסית, אך הוא מזהה אותו כסופר הנידח שמעון צימר, שבעיתון כתבו עליו שהורחק מביתו כי הוא הכה את אשתו.
וכשגד מקבל התקף לב במלון עולה באפו ריח הגויאבות של ילדותו.
כך הולך הספר ומתפתח. הסיפור מתגלגל. דמויות נכנסות כדי לצאת ולעתים להישאר. את הספר חוצות עוד כמה דמויות. כפילו של יהורם גאון. מין חקיין נידח מקריית חיים המתגלגל לתל אביב לרגע.
מבחינת העלילה אין צורך להמחיש, מה גם שמה שחשוב בה היא לא הדרך הראשית אלא כל אותם מאורעות קטנים ההופכים להיות חלק מדרך החניכה של ילד העומד על סף ההתבגרות.
מה שניכר מיד בתחילת הפרק הראשון הוא קצב השפה המיוחד. מהיר ומתאים לתודעתו של ילד קטן. בהמשך הקצב מתמתן כשהוא מספר על זקנים או מבוגרים. כל אחד מהם ועולמו הפנימי ותודעתו השונה, שצימר מיטיב לאפיין.
צורת הכתיבה מושפעת בדרכה מגל הסרטים מרובי העלילות והגיבורים הלא קשורים לכאורה אחד לשני, אך לכולם ישנה איזו נקודת מפגש. כולם חולפים לרגע בחייהם של אחרים..
הספר גם תל אביבי מאוד. רחובות העיר, אירועים, שיפוצים. צימר מוצא דרך להכיל כל זאת בתוך הסיפור המתגלגל. אי אפשר להימנע כמובן מלהיזכר בשיטוטיו גיבורו של יעקב שבתאי בספר זיכרון דברים. גם אם צימר לא התכוון, השפעתו של שבתאי היא מכובדת. אך לא רק. אנשים שעברו את גיל הנעורים שלהם או כאלה שמירים מעט את ההווי הישן, יתמלאו זיכרונות נוסטלגיים לדברים קטנים שצימר מצליח לשזור בסיפור. שירים ישנים, אמנים זוטרים, בתי קפה שאינם עוד.
האם הספר אוטוביוגרפי? אם נתייחס לשם הספר, שיש בו פרק הנושא את השם, וכן גם לעובדה שאחד שמעון צימר חוצה לרגע את העלילה, אפשר יהיה לחשוב שיש קרבה, כנראה. ומה זה בעצם משנה. משנה שהספר טוב.
שואלים אותי לעתים, אחרי שאני כותב על ספר שהוא לא יותר מסיפור, אם אינני אוהב סיפורים. כן אני אוהב סיפורים וספרים שיש בהם עלילה מעניינת. אך נכון שלספר סיפור בלבד לא נראה לי מעניין מספיק. ואם אני צריך להביא דוגמה למה אני מתכוון הספר הזה יכול להיות דוגמה מצוינת. מצד אחד סיפור אך כתיבתו הרגישה של צימר מוסיפה את הנופך הנדרש לספרות. אם לא באמירות גדולות אז בכתיבה רגישה מאוד ומעניינת. אני מקווה מאוד שבספר הזה, בגלל שקריאתו שוטפת, הדמויות נוגעות ללב והסיפור נוגע ללב יגרום לזה ששמו ייהפך לידוע יותר. כבר מגיע לצימר איזה רב מכר שיעלה אותו על המסלול הנכון.
050-3331-331