תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 17 - א
* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 16 - ב.
א ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם; ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני.
ויהי - אחר הדברים האלה: להלן מתוארים האירועים שעתידים מטבעם להתרחש, בהמשך "הדברים האלה" אשר עמדנו עליהם בפרקים הקודמים.
אברהם אבינו גילה את התודעה שלו ועמד על הקשר שלו כאדם לטבע. הוא הבחין שיכול להשפיע על הטבע באמצעות תודעתו, המציאות מתהווה באמצעות האותות המשודרים מהתודעה האנושית; האדם אינו חי במציאות הוא עושה אותה. אברהם אבינו הבחין "בדברים האלה" והבחנתו זו הולידה שרשרת אירועים שעתידה להתהוות בעקבות הבחנה זו וכהמשכה הטבעי.
והאלהים נסה את - אברהם: זו "החוליה" הראשונה שנולדה באותה השרשרת אשר התהוותה בעקבות הבחנת אברהם אבינו: "נסיון התודעה".
כל התחלה שעומדת עליה התודעה האנושית הינה מבחינת "נסיון" לאותה התודעה. גם הצעד הראשון של תינוק שמבקש ללכת הינו מבחינת נסיון תודעתי... "נסיון" הוא החוליה הראשנה שמתהווה בכל שרשרת חדשה הנוצרת בתודעה האנושית. וגם השרשרת החדשה שנוצרה בתודעתו של אברהם בעקבות "הדברים האלה" התחילה בחוליית הנסיון. להלן תיאור החוליה הזו ברגע לידתה.
ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני: להלן תיעוד דו - שיח ערני שמנהל אברהם אבינו עם עצמו.
דו - שיח זה מתנהל ברמת התודעתית, היינו כאשר התמונה הברורה על נתוניה המעובדים פרושה כבר בפני האדם... ברמה הזאת נכנסת התודעה לתמונה ונדרשת לפעול: מהו מקומי בתמונה הזאת ואיך אני יכול להשתמש בנתוניה.
כל אדם חושב בתוכו ומנהל שיחה עם עצמו... אך לא כל אדם מנהל את השיחה הזאת ברמת התודעתית, כאשר כל הנתונים המעובדים המרכיבים את התמונה מוכנים ומזומנים להציג בפני התודעה תמונה מלאה וברורה. ברמה כזו האדם "במלואו" חושב עם עצמו - חושב באופן מלא ומושלם עם עצמו, וכאילו הוא פונה לתודעה שלו ואומר, מוכן אני כבר ומזומן לחשוב איתך. כך תיארה התורה את התמונה הזאת:
ויאמר (אלהים / תודעתו) אליו: אברהם! ההינך מוכן כל כולך לשיחה הזאת? האם נמצאים כבר בידך כל הנתונים המרכיבים את התמונה?
ויאמר (אברהם אל התודעה) הנני: כן אני מוכן ומזומן לשיחה זו איתך. אני אברהם מוכן כל כולי וברשותי כל נתוני התמונה המלאה.
ב ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.
הדו - שיח הערני של אברהם עם עצמו (שכאילו מתנהל בין אברהם לתודעתו) ממשיך ונכנס לשלב האבחנה הנקודתית... להזכירכם, כל הדו - שיח על כל שלביו מתנהל במסגרת "הנסיון", היינו במסגרת החוליה הראשונה שנולדה באותה השרשרת אשר התהוותה בעקבות הבחנת אברהם אבינו "בדברים האלה".
ויאמר (ותאמר התודעה לאברהם): קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק ולך לך... הגיע הזמן לעשות שימוש במידע ששמת עליו את היד ולהוציאו מהכוח אל הפועל; לנצלו, ליהנות מפירותיו... ומה טוב אם תתחיל בצעד הנדרש ממך כאב: להקנות את המידע הערכי הזה שלא יסולה מפז לבינך ליחידך לאהובך ליצחק...
קח - נא... וכאילו התודעה שמצביעה על הצעד הנדרש הזה - מביעה את דבריה בשלב זה בלשון רכה, נעימה, לשכנע את הצד השני שאינו מחוייב עדיין לדבר... יכלה להתבטא בלשון החלטי: קח את בינך... אבל בשלב ראשוני זה - הטון של התודעה מובע בלשון עדינה, בלתי נחרצת לכאורה... הואל בטובך... המדובר בבינך, יחידך, אהובך... "יצחק" הוא, יש לו כבר שם, הוא עזב את שלב הנערות שלו ופניו לבגרות...
אנו עתידים לפגוש בהמשך הפרק במונח "נער": זו תקופת הביניים בה מתנתק האדם מילדותו בדרכו לבגרות... זה השלב בו מתרחש תהליך ההתבגרות בפועל, אך לא כל אדם עובר את השלב הזה בהצלחה, ויש מי שממשיך ונשאר עם נערותו לעד... ומי שהצליח - קנה לו שם; זהו הנער יצחק שקנה כבר את שמו והצליח להתתנק מנערותו.
ולך - לך אל - ארץ המריה: אברהם אבינו למד לקחת חלק בעשיית המציאות. את זאת הוא עשה באמצעות אותות "תקניים" ששידר מתוך תודעתו אל הטבע שקלטם; כך התהוותה המציאות. המציאות הנשלטת מתהווה ע"י אותות תקניים; בעוד אותות פגומים מייצרים מציאות מבולבלת ובלתי נשלטת. ההבדל הוא במשפך שדרכו יצק האדם את הדמיון שלו אל תוך התודעה... ההבדל הוא במסגרת החשיבה שדרכה נחצבו הדברים בתודעה...
כבר בהתחלת התורה תועדה "מסגרת החשיבה" הראשונה שנולדה בתודעת האדם:
בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ: בראשית נבראו והתגבשו בתודעה האנושית שני הגורמים: יקום אין - סופי, ולידו הארץ.
היקום האין - סופי מנוכר הוא לאדם, הוא מכיל מידע אין - סופי שקשה לאדם למצוא את עצמו באוקיאנוס המידע הזה, קשה לו לזהות את הזיקה האנושית אליו... וזיקה זו ברורה כשמש: האדם רוצה לעשות שימוש במידע באופן שיפיק ממנו תועלת ישירה; אין לו זיקה אחרת. מה יעשה במידע של כוכב זה או אחר ואפילו בירח הקרוב, עדיין הוא גרם שמימי בשבילו... שום מידע שאסף עליו - ישנה עובדה מנוכרת זו.
האדם הרגיש שהוא עומד מול מידע מנוכר שאינו יכול להתקשר עימו דרך הזיקה האנושית הטבעית שלו, זאת כי איננו יכול לעשות במידע הזה שימוש אנושי, חסרה לו מסגרת חשיבה שתקשר אותו עם המידע האין - סופי שביקום; היה צורך במנגנון מסודר, באבנים מסודרים שבאמצעותם יוכל לבנות את המסגרת הזאת.
ולפתע, וכמעט לפתע, הבחין האדם בכדור הארץ שהוא עצמו נמצא עליו ובסדר המופתי שמתחולל בו... הוא הבחין בטונות של סדר... המחזוריות הסימטרית, התיאום המדויק בין כל גורמי החיים, חילופי החומרים, הטל, הגשמים, האטמוספרה, החיות, המים, הנהרות, הבקטריות, העצים... כל דבר משלים את השני ובלעדיו לא מתקיים - לא הדבר הראשון גם לא השני... זהו כדור אחד מיני רבים ועצומים ביקום הגדול והנורא שלפניו.
והוא הבחין במפתיע באבחנה הנקודתית הזאת: הכדור הזה מרכז בתוכו את כל התכונות של מסגרות החשיבה באופן ברור ומסודר. ניתן להגיד שהכדור הזה מייצג בעצמו מסגרת חשיבה. זהו זה איפוא מפתח היקום! זוהי "מסגרת החשיבה" של היקום שבאמצעותה יפרוץ האדם אליו. מכאן מהכדור הזה יזנק האדם אל היקום ויש לו כבר מסגרת חשיבה מוכנה ברורה ומסומנת למשימה אין סופית - עם נקודת התחלה ברורה ומזומנת.
אם כן, המילה "ארץ" נטמעה בתודעת האדם "כמסגרת חשיבה" לכל דבר.
אני ממצרים: אני מארץ מצרים: אני מצרי השייך למסגרת חשיבה שמאפיינת את המצרים.
אני מצרפת: אני מארץ צרפת: אני צרפתי השייך למסגרת חשיבה שמאפיינת את הצרפתים.
"ארץ", איפוא, מייצגת "מסגרת חשיבה" כמטבע לשון אנושי יסודי, וגם התורה השתמשה במטבע לשון זה.
ולך - לך אל - ארץ המריה: הדו - שיח הערני ממשיך ומתנהל בתוככי אברהם אבינו עם עצמו... דו - שיח זה וכאמור מתנהל ברמה התודעתית כאשר התמונה המלאה פרושה כבר בפני האיש, נתוניה המעובדים ברורים דיים והתודעה מבקשת לעשות בהם שימוש.
תודעת אברהם אבינו ממשיכה ואומרת (אברהם אומר לעצמו): ולך - לך אל - ארץ המריה: והקנה את המידע הערכי שבאמתחתך לבינך לאהובך... באמצעות "מסגרת החשיבה" הנשגבת מכל... באמצעות "הארץ" הטובה מכל, הנעלה מכל, המוריה... התורה השתמשה בתואר "מוריה" הנגזר מהמילה "מור" - מין בושם, אחד מ - 11 סימני הקטורת. שלמה המלך עשה שימוש בתואר הזה בשיר השירים:
קמתי אני לפתח לדודי; וידי נָטְפוּ מוֹר, ואצבעתי מוֹר עבר... (שיר השירים ה', ה)
גם בתהלים נעשה שימוש במטבע לשון זה המאפיין את היפה הנשגב מכל...
מוֹר ואהלות קציעות כל - בגדותיך; מן - היכלי שן מני שימחוך (תהלים מה, ט)
אם כן, ולך - לך אל - ארץ המריה: והקנה לבינך לאהובך את המידע הערכי שבאמתחתך באמצעות "מסגרת החשיבה" הנשגבת מכל... באמצעות "הארץ" הטובה מכל; באמצעות ארץ המוריה, הרייחנית... לך לך בחברת יצחק אל ארץ המוריה הזאת, עלו ביחד אליה, טיילו בה... הקנה ליצחק באמצעותה את המידע הערכי שבאמתחך.
והעלהו שם לעלה: שם, בארץ המוריה הטובה יוכל יצחק לעלות ולעמוד על אותה הפיסגה שלך... הוא יעמוד על אותה המדרגה, אליה אתה כבר היגעת.
והעלהו שם... תודעת אברהם מפצירה בו: לך לך בחברתו לשם, טייל עימו עד שם, והעלה אותו אל הפסגה ההיא...
מבחינה טכנית ספרותית, ניתן היה להסתפק בשתי המילים: והעלהו שם... מהו מקור המילה המיותרת לכאורה "לעולה", ומדוע היה צורך בהוספתה.
בתהייה הזאת מסתתר סודו הקסום של הקורבן, של העולה והחטאת והאשם והמילואים וזבח השלמים. בתהייה הקטנה הזאת מסתתר חלק ניכר ומהותי של עבודת בית המקדש: הקרבת הקורבנות... לאורך כל הדורות נשאלה השאלה העקרונית - אם בקול רם או בסוד הלב: מה ועל מה העבודה הזאת... האם ישות העל הכל - יכול זקוק לשה קטן וחסר אונים שיזבחו על המזבח? או אז הכל - יכול יתרצה והעוון יתכפר... ריח מוזר נודף מהאבסורד הזה. אין דור שלא התמודד עם האבסורד הזה... התמודד ולא נחל הצלחה, כי לא יכל לתת מענה חד משמעי לשאלה האנושית הפשוטה: האם הבורא, בורא הכל זקוק לזבח? האם האדם זקוק לזבח? שייכפר על חטאיו באמצעותו? מה הקשר בין הקורבן לאדם? האם הדת היהודית מסתכמת בפולחן של הקרבת קורבן?
והעלהו שם... לעולה. בזאת אנו חוזרים אל אברהם אבינו ואל "הדברים" שעלה אליהם ונגלו לעיניו...
אברהם אבינו הבחין שיכול להשפיע על הטבע באמצעות תודעתו, המציאות מתהווה באמצעות האותות המשודרים מהתודעה האנושית; האדם אינו חי את המציאות - הוא עושה אותה. כל המילים והסיסמאות האלו יפים הם ונחמדים בתנאי שמנוסחים היטב בטעם טוב - אך לא מעבר לזאת. התודעה לא משדרת והמציאות לא קולטת... אין מי שיודע להגדיר את התודעה בשביל להצביע על מרכז השידור שממנו יוצאים האותות, גם אין מי שיגדיר את המציאות ויצביע על רגע קליטת האותות המשודרים מהתודעה ועל תהליך עיבוד האותות בטבע ובניין המציאות באמצעותם. זהו סלט ציורי ותו לא; אין בסלט זה דבר שיכול לקשר את החומרים שלו עם המציאות... אין בסלט זה דבר מלבד ביטויים ציוריים שמנוסחים היטב.
הבה נקרא שוב את הסיסמה הזו המנוסחת היטב ונבין את תוכנה: המציאות מתהווה באמצעות האותות המשודרים מהתודעה האנושית; אברהם אבינו יכול להשפיע על הטבע באמצעות תודעתו... מה המילים המסתתרות מאחורי סיסמאות אלה?
תשובה פשוטה אחת: המחשבה האנושית משפיעה על החומר. כי הרי המציאות שהאדם חי אותה ומרגיש אותה מורכבת מחומר, ואותו האדם לפי הנוסחה הציורית שלעיל, יכול לעצב את המציאות באמצעות תודעתו... המחשבה איפוא יכולה להשפיע על החומר, זו המסקנה היחידה שניתן לנפות מהביטויים הציוריים שלעיל, ומסקנה מעין זו יכולה בהחלט לעמוד למבחן המציאות: האם אדם נתון יכול להשפיע בזמן נתון באמצעות מחשבתו על החומר?
אם ולפי הנוסחה הציורית שלעיל - אברהם אבינו יכל לעצב את המציאות באמצעות מחשבתו, הוא היה חייב איפוא לעמוד במבחן המעשי הזה ולזהות את גורמיו: לזהות את השפעתו על החומר באמצעות מחשבתו. אולם איך מבחן כזה יכול להתבטא בפועל? איך אברהם אבינו למשל יכול לבחון אם מחשבה שחשב התקיימה בפועל במציאות?
וגם כאן קיימת תשובה פשוטה: חייב הוא לזהות את מרכיבי המציאות בקטע נתון בשביל לקבוע אם המציאות שהתהוותה בקטע נתון זה התהוותה מאליה - היינו מתוך גורמי הטבע, או שהתהוותה בהשפעת המחשבה שחשב. זוהי התשובה הפשוטה שעונה לכאורה על שאלת המבחן המעשי. אולם מעבר לתשובה המופשטת זו מסתתר היגיון יותר מופשט ממנה: המחשבה שאני חושב יוצאת אל הפועל בעצם הפעולה של זיהוי המציאות. כלומר כוחה של המחשבה שלי נמצא מאז ומתמיד במציאות, ואני מוציא את כוח המחשבה הזאת מהמצבור שלו אל הפועל ברגע זיהוי המציאות. אני חייב להביא דוגמה לדברי...
בואו ניקח מציאות ציורית לדוגמה: הרכבת התחתית של מנהטן; ניקח את המערכת המסועפת הזאת כנציגת המציאות; כלומר אין מציאות אחרת בנמצא, העולם ומלואו מסתכם ברכבת התחתית הזאת על מסלוליה והשטח סביבה, אין שום דבר אחר בנמצא.
הרכבת התחתית של מנהטן ובאמת היא עולם ומלואו, אין סוף רכבות נכנסות ויוצאות מהתחנות כל הזמן לכל הכיוונים, מערכת מסועפת של מסלולים, אלפי נוסעים, ישנו עולם חי מתחת למנהטן.
האדם חי במציאות. לאדם הזה קוראים ראובן, הוא הפקיד אסימון בכניסה הראשית ויש לו כבר הזכות להשתמש בכל מערכת הרכבות, לכל הכיוונים וללא הגבלה. הוא בוחר ברכבת א', נכנס, בוחר לו מושב והרכבת נוסעת.
נניח שהמסלול של הרכבת אין - סופי (כי הרי למרכיבי המציאות שבטבע אין סוף) והיא עוברת בכל מיני תחנות מכל הסוגים: תחנות שבמרחב שלהם ישנן חנויות ספרים, בתחנות אחרות מוכרים ירקות, באחרות חנויות של מוצרי טבע... תחנות אחרות מתמחות בספורט, במרחב שלהן אין סוף מגרשי כדורגל כדורסל ופוטבול אמריקאי (איך לא!), במרחב תחנות מסויימות ישנם מוזיאונים לטבע, אחרות למדע וטכנולוגיה, לאומנות, לספרות, כל תחנה והקטגוריה שלה, כל תחנה והעיצוב שלה, והתיאורה שלה... אין סוף תחנות ומסלולים ורכבות שנוסעות כל הזמן...
ראובן מזהה תחנה שיש בה חנויות של מוצרי טבע - דברים שמעניינים אותו ואוהב... הוא יורד שם, עושה סיבוב בתחנה וקונה לו משהו, בוחר ברכבת אחרת ונוסע איתה... וגם כאן הוא מזהה תחנה של מכוני ספורט, יורד מתעמל קצת ועולה בחזרה לכיוון דרום ומזהה בתי קולנוע, הוא אוהב סרטים... יורד רואה סרט, אחרי התחנה הזאת מזהה את אזור המוזיאונים, יורד מטייל קצת, ולוקח בחזרה רכבת אחרת... כך העביר ראובן את יומו.
וזו המציאות שלקח בה היום חלק: ראובן עשה היום את המציאות הזו, כי הוא זיהה את מה שהוא רצה מתוך שלל האפשרויות העומדות לרשותו, ובזיהוי הזה היתהוותה המציאות שלו: קנה מוצרי טבע, התעמל, נכנס למוזיאון... בנה בניין, צייר תמונה, פתח קופסת סרדינים...
ברכבת התחתית נמצא גם עגל (בן הבקר). ובניגוד לראובן - העגל הזה לא מזהה שום תחנה משום סוג... הוא נכנס אל רכבת מזדמנת ונוסע איתה; היא נוסעת והוא נוסע... לפעמים נתקל בשארית אוכל שמכניס לפה, אך וכידוע אין ברכבת מזנון לעגלים וכשהרעב מכביד עליו הוא נשען על הקיר ופשוט - מת, מתפגר. מישהו מעביר אותו לאחד הקרונות הפתוחים, הזבובים מתאספים סביבו, והציפורים והכלבים והתולעים והחגיגה נפתחת... והרכבת נוסעת עם הפגר של העגל שחציו כבר נאכל, עם הזבובים והכלבים והתולעים והנוסעים וכל היתר.
ברכבת אחרת נמצא עוד עגל שמבחין בו אחד הנוסעים, ועושה ממנו חגיגה... והרכבת נוסעת.