יותר מארבעים שנה עברו מאז פורסם ספרו השלישי של עמוס עוז מיכאל שלי לראשונה והפך באחת את עוז לאחד מבכיריי הכותבים שלנו. שתי התייחסויות ליוו את תחילת פרסומו. רבים שאלו איך זה שגבר מספר בגוף ראשון מפיה של אישה.

ואיך זה שאותה אישה מפנטזת על ערבי, ערבים, שניים. אחים. הסערה הקטנה שכחה והספר הפך לאחד האהובים לאורך שנים. עם הזמן הפך גם לסרט עדין מאוד של דני וולמן ועוז אמר שהסרט טוב בעיניו. עשוי נכון.

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות. "

פתיחה המקפלת בתוכה, כשממשיכים בקריאה את מרכז הספר. האהבה הסתלקותה ומותה, ולא מסיבות רעות דווקא. והמוות עצמו. מות הנשמה.

ירושלים. בניין טרה סנטה. ביתה של האוניברסיטה. היא מחליקה במדרגות, הוא תומך בה, היא ערה מאוד לפיזיות שלו. כך נפגשו לראשונה וכך החלה אהבתם. בירושלים.

מיכאל, החולוני לומד גיאולוגיה ומזהה מיד שחנה ירושלמית. חתול מוזכר כבר כאן, וחתולים רבים אחרים יחזרו מאוחר יותר בהקשרים וסמלים אחרים. "חתול לא מתקשר לאדם שאינו אוהב אותו" הוא אומר לה. ואחרי החתולים הגשם. הרבה גשם יורד בספר. די מהר אומרת לעצמה חנה שמיכאל איננו איש שנון. היא יושבת מולו בבית קפה ועולה בה זיכרון שכשהייתה קטנה רצתה להיות איש ולא אישה. ליד ביתה עמד ביתם של חליל ועזיז, התאומים הערבים. היא קראה להם חלזיז והתאהבה בשניהם כשהייתה קטנה.

זכרונות עלו בה לכל אורך סיפור חייה. זכרונות ממשיים, זכרונות שהם הזיות.

היא מרגישה שהיא חזקה ממיכאל. וכבר יש לנו את מרבית הנושאים שיעלו ויחזרו לאורך הרומן הזה.

חנה שמחה באישיותו הנבוכה של מיכאל, שלא כמו הגברים יוצאי הפלמ"ח הדוביים המהתלים כל הזמן, לא כמו הטרקטוריסטים עבי הזרועות הבאים מהנגב כמו פורעים על עיר כבושה.

היא זוכרת כילדה שחלתה בדיפטריה. מלכה בשבי. אסירה מושפלת ומעונה. חלום המלכה בשבי ילווה אותה בהמשך. הרופא אמר שהיא מסרבת להבריא. וכשהבריאה איבדה את ממלכתה. באוניברסיטה היא בדיוק לומדת את אהבת ציון של מאפו.

הוא מוצא חן בעיניה, כן. אך היא איננה מזכירה אהבה. היא נמשכת אל כל מני פרטים בו. הופך להיות שלה. נתין. מיכאל שלי.

סיבוב משפחתי לפני החתונה. הדודות של מיכאל וההזהרות שלהן, אמה של חנה המזהירה את מיכאל חנה בחורה עם הרבה כאב, שתדע לך. הדעה הכללית על מיכאל הייתה "הוא עושה רושם טוב" התפעלויות לא היו. חנה למדה מלים חדשות שלא הכירה, גיאומורפולוגיה אובס קוונטים מורפוקטוני ועוד כמה שכאלה.

עיניו של מיכאל אפורות. אפור ומתאפק מיכאל שלי. שלי. את גופה מנעה ממנו עד ליל החתונה. יום לפני היא חולמת על התאומים הערבים. חלום כוחני מצידם, ומיכאל לא בא להציל. בעלת ביתה האדוקה אומרת לה שהיא צועקת בשנתה. סימן רע. אילו הייתה אמה לא הייתה מרשה להינשא.

לחתונה לובשת אמה שמלה שחורה שנתפרה אחרי לוויית בעלה. הפעם ענדה עליה תכשיט כדי להבדיל בין שמחה לאסון. בחתונה ניתז יין על שמלתה של חנה. הו הסימנים, הסימנים. האיחוד בין הגיאולוגיה לספרות, ששתיהן חותרות אל המעמקים.

בלילות חנה לא מצליחה להירדם בלי כדורי שינה. וכשהיא נרדמת היא חולמת על התאומים. באביב היא מגלה שהיא בהריון ומסרבת לעבור הפלה. בקיץ אחרי הריון קשה ביחסים ביניהם נולד יאיר. בלילות, במיטה היא חשה שמיכאל הכתוש מגחמות הריונה, זר.

חנה, גם אם אינה קוראת לדבר בשמו, אולי כי עוד לא היה לזה שם, נמצאת לפי התיאורים שלה את עצמה בדיכאון שלאחר לידה. איננה מניקה את התינוק, איננה מטפלת בו. הכל נעשה בידי מיכאל. כשהיא מרגישה קצת יותר טוב היא מגלה את מיכאל לספה בסלון.

מיכאל אמר לה מזמן שחתולים לא מתיידדים עם אדם שהם מרגישים שאינו אוהב חתולים. חתולים אינם טועים. מי החתול.

היא לוקחת את התינוק לטייל בשוק מחנה יהודה. הסבלים הערומים למחצה מדברים אליה. ריח זיעתם נעים לה. חייה כבושים מאוד. רק בתוך עולם הדמיונות וההזיות מתנהלים חיים שוצפים מלאים ומרתקים. תמיד מלכה או נסיכה. תמיד שולטת..

יאיר גדל. מיכאל מביא הביתה חתול. הם כבר לא מדברים. מלבד משפטים מהסוג כבה את האור בבקשה, תביא כוס מים בבקשה. נימוס.

חנה מספרת את עצמה בלשון לירית עד כדי הטעיה שהסיפור רומנטי. היא איננה מזכירה בפירוש את עצבנותה אך כן את דמיון הימים אחד לשני כאילו היו צבע אחד. רק כשמיכאל מביא לה איזו מתנה קטנה, כדי שתירגע, אפשר להבין שבעיני אחרים איננה נתפסת רגועה או לירית. זרים אומרים לה, הגברת רגישה מדי. הגברת חולה. היא בעיקר משועממת מאוד. היא גוזרת את שערה. היא נתקפת בולמוסי קניות. את השינויים בחייה היא עושה דרך החלפת כל בגדיה. מה רודף אותך שואל מיכאל ולא מקבל תשובה הגיונית.

מעט מאוד ימי אביב או קיץ ישנם בספר, או בסיפורה של חנה. הרבה סתיו ונשירת העלים, חורף על ענניו וגשמיו.

הסימן הממשי למשהו רע שקורה לחנה מתחיל ביום חורף קר. היא קמה מקוררת ומאבדת את קולה.. אך זו רק התחלה. סימן גופני למשהו פנימי הולך ומתנתק. מלחמת סואץ מתחילה לרחוש ברקע. צו הגיוס של מיכאל יוצר מתח נוסף אחר. הם עוד לא נפרדו עד כה.. הזיות. עוד הזיות.

לרופא היא אומרת שבעוד יום יומיים תרגיש טוב כמו תמיד. כתמיד זה ביטוי אבסטרקטי, הוא עונה לה.

לא טוב ששפכת על עצמך מים קרים בחורף. הוא בודק אותה, טוב שהגוף לא מסכים להשתתף בדרמה.

צריך לנוח. לא להתאמץ במחשבות.

שש שנים הם נשואים ועכשיו הוא מגויס. לראשונה לא היה בבית שני לילות ברצף. היא מבינה כמה היא תלויה בו. אפילו תריס איננה יודעת לגלול בלעדיו, ועכשיו התריס פתוח יום ולילה. ומיכאל עוד לא שלח גלויה.

מיכאל גמר את מחקרו בענייני סחף האדמות, את הסחף של אשתו לא הבין. מסביבה מתרבים המתים, השכנים הרופא, הגננת. היא איננה מדברת על בדידות, ייאוש, או מועקה. גם על חוסר יכולתה להתרגל לשגרה איננה מדברת ישירות. צריך להבין מדרך הסיפור. אם תשחרר את הזיותיה ישתרר חושך על חייה. לחיות בשממה.

האם חנה התמוטטה? האם מצבה בסוף הסיפור רע יותר משהיה בהתחלה? למעשה לא. מה שהיה חבוי אך קיים, עלה קצת יותר גבוה לפני השטח, ופני השטח הם המודעות שלה. אנחנו הקוראים ידענו שהיא כלואה ומעורערת בעצמה. בתוכה.

קשה לי לתארך ספרים, אך נדמה לי שזו פעם ראשונה ששני אנטי גיבורים כאלה מתחברים להיות גיבורי ספר. שהוא כולו תהליך, כמעט בלי סיפור עלילה. השחיקה של מיכאל היאטמות של חנה. סמלים וסימנים. אין בו כמעט שורה אחת שהיא רק אויר. קצת אויר טבעי.

ספר שיש בו הרבה אפור. מזג האוויר, עיניו של מיכאל. סיפור ספוג מים גשם והרבה ירושלים של פעם. זו שלימים תחזור באוטוביוגרפיה של עוז. אי אפשר שלא להיכבש על ידי ירושלים המציצה מהספר. ירושלים שכולה שכונות נפרדות. כולה פרוורים. אך גם עיר מעיקה מאוד. עיר שהיא מועקתה של חנה. ירושלים אפורה ומעיקה. ירושלים שהיא דיכאונה של חנה.

היום קשה לי להבין למה היו שחשבו שהספר רומנטי, כי הוא בדיוק ההפך מזה.

כמה וכמה שמות סופרים וספרים מוזכרים לאורך הספר. כל אחד וזכרונו מאותם ספרים, ניסיונו של הקורא לרדת אל הרמזים של עוז.

עוז הוא מבין חשובי סופרי הדור השני למדינה. לפני הדור הזה כתבו סופרי דור תש"ח מוסינזון, משה שמיר, בנימין תמוז, והחשוב מכולם כנראה ס. יזהר שהשתתק לכמה שנים.

סופרי הדור הבא היו א. ב. יהושע. כהנה כרמון קנז, דן צלקה, עוז ואחרים. הם כתבו על נושאים חדשים. הביאו את המודרנה. התנתקו ממלחמת תש"ח. נדמה לי שההשפעה הגדולה ביותר על עוז המוקדם היה ס. יזהר, לפחות מבחינת השפה הכתובה. למרות שהשתייך לדור קודם. האחרים ניסו כל אחד בדרכו למצוא את השפה החדשה הפרטית שלו. עשו ניסיונות ושברו מסורות. אחרי מיכאל שלי גם עוז התחיל לכתוב קרוב יותר לשפת "שנות השישים".

מה אפשר להגיד על ספר דכאוני כל כך. ולמה בכל זאת הוא כל כך מושך לב בקריאה. זו גדולתו של עוז הצעיר.