אַנַטָא (anatt) - לא - עצמי או חוסר - עצמיות, הוא אחד הנושאים היותר סבוכים בתורתו של הבודהה. הסוטרה השניה אותה לימד הבודהה את חמשת תלמידיו הראשונים היתה בעניין 'לא - עצמי' ובסיומה חמשת התלמידים הפכו למוארים - ארהנטים (arahants). חוסר - עצמיות הוא גם אחד משלושת מאפייני היסוד של כל התופעות בעולם - השתנות מתמדת, סבל, וחוסר - עצמיות. מאפיין זה הנו עובדת מציאות מתוך גילוי של הבודהה ואינו נחשב השקפה או דעה תיאורתית.

האמונה שרווחה בהודו בימיו של הבודהה המשותפת להרבה אמונות ברחבי העולם היא שלאדם יש פן גופני ופן מנטלי בו מתקיימת נשמה או רוח באופן קבוע מלידתו ועד מותו. על פי חלק מהאמונות גם לאחר מות האדם נשמה או רוח זו ממשיכה להתקיים בין אם בעולמות אחרים, בגן - עדן וגיהינום, בין אם מופיעה מחדש בגוף אחר, או ממתינה לימות המשיח כדי לחזור למעגל החיים. הבודהה בחן את כל התופעות הפיזיות והמנטליות המרכיבות את האדם ולא מצא כל נשמה או רוח כזו המתקיימת באופן קבוע, אלא נהפוכו, נמצא שכל התופעות משתנות, נעלמות ומופיעות מחדש ללא הרף, ואין דבר הנותר יציב וקבוע.

המונח "לא - עצמי" מתייחס לחמשת המצרפים (khandha) שהם כינוי לאוסף התופעות החומריות - מנטליות המכונה 'אדם'. וכך אומר הבודהה:

"נזירים, גוף (kya) הוא לא - עצמי. אם הגוף היה עצמי הוא לא היה גורם לעצמו אי נוחות. אז [במקרה והגוף היה עצמי] היה ניתן לומר 'שהגוף הזה יהיה כך, שהגוף הזה לא יהיה כך'. אך בדיוק מהסיבה שגוף הוא לא עצמי, הוא גורם לעצמו אי נוחות. ולא ניתן לומר 'שהגוף הזה יהיה כך, שהגוף הזה לא יהיה כך' [v].

באותו אופן נאמר גם לגבי הרגשה (vedan), זיהוי (גם תפיסה או הזכרות, sa), על דחפים לפעולה (sankhra) ועל הכרה (via) [vi]. בכל המקרים הללו נראה כי התופעות האלו גורמות אי נוחות לעצמן, ואין שליטה אמיתית עליהן. כל התופעות האלו משתנות ללא הרף (annica) ומעיקות (dukkha) ולכן לא ניתן לומר שהן עצמי.

הבודהה שואל את תלמידיו:

'והאם זה נכון להתייחס למה שאינו קבוע, מעיק, נתון לשינוי כ'זה שלי, זה עצמי, זה אני'? '

ועל כך תלמידיו משיבים בשלילה, שכן הם רואים זאת מתוך התנסותם האישית, מתוך התבוננות ערה בתופעות הפיזיות והמנטליות.

אם כך, כיצד זה שאדם לכל אורך חייו חש בעצמיותו כדבר ממשי ואמיתי? מדוע קיימת תחושת של אגו הקיים בקביעות מרגע הלידה ועד רגע המוות? אדם מרגיש ואומר - 'זה שלי', 'זה גופי', 'אלו מחשבותי', 'זוהי הרגשתי'. קיימת אמונה, תפיסה, דעה, או השקפה של קיום עצמי (atta dihi, sakkya dihi) הטבועה בכל יצור חי. זו הבחנה מוטעית (micch dihi) שבבסיסה בורות. אדם מייחס עצמיות או מזדהה עם תופעות ותהליכים פיזיים ומנטליים הפועלים מתוך גורמים וסיבות שונות. תופעות אלו מתהוות ללא הרף בתהליך שרשרת של סיבות ותוצאות ואין בהן דבר קבוע. אין הדבר שאדם המתפקח מתפיסה מוטעית זו מבטל את עצמיותו אלא שהוא מבטל את אותה השקפה מוטעית בדבר קיום עצמיות כזו מלכתחילה. התפקחות זו קורה בעקבות התנסות אישית של האדם וראייה חודרת ובהירה שאכן כל התופעות האלו אותן ייחס לעצמו, לאני, או כשלו, בעצם פועלות במסלולן על פי גורמים וסיבות שאינם בשליטתו, וכל אותן תופעות משתנות לבלי הרף ומעיקות. הראיה הנכונה מנוסחת על ידי הבודהה באופן הבא:

'לכן, נזירים, כל גוף [הרגשה, תפיסה או זיהוי, דחף לפעולה, הכרה] שהוא, אם בעבר, בעתיד או בהווה; פנימי או חיצוני; גס או מעודן; פשוט או עילאי; רחוק או קרוב: כל גוף [הרגשה, תפיסה או זיהוי, דחף לפעולה, הכרה] שהוא צריך להראות כפי שהוא באמת עם הבחנה נכונה כ'זה לא שלי, זה לא עצמי, זה לא אני'.

נַגַסֵנַה, נזיר בודהיסט מואר, נשאל על ידי המלך מִילִינְדַה היווני מהו אותו דבר אשר מכנים 'אדם' אם הבודהה טוען לחוסר עצמיות. נגנסה המשיל את חמשת המצרפים, למרכבה ושאל את המלך בעניין: האם האופַן הוא מה שמכונה "מרכבה"? והמלך השיב שהאופן אינו המרכבה אלא מהווה רק חלק מהמרכבה. האם הגלגלים הם מה שמכונה "מרכבה"? והמלך השיב לא, הגלגלים הם רק חלק מהמרכבה. וכך שאל הנזיר לגבי מרכיבים שונים של המרכבה, והמלך השיב שאין הם המרכבה עצמה. אם כך שאל נגסנה, מהי המרכבה? והמלך ענה שמרכבה היא שם למכלול אותם מרכיבים שונים. בדיוק כך גם המילה "אדם" הנה שם לכל אותם מרכיבים או תופעות פיזיות ומנטליות המרכיבות אותו. אדם אינו סך כל המרכיבים האלו אלא השם או הכינוי למכלול התופעות האלו. כאשר קיימים המצרפים האלו יחד מכנים זאת "אדם" אך אין בו דבר שניתן לזהות אותו כמהות שלו.

'עצמיות', 'אגו', או מושג 'האני' אינם אלא תפיסה שבשורשה יש הטעיה ואשליה. כאשר אדם משתחרר מתפיסה זו באמצעות ידיעת הדרך (magga a) החותכת את תפיסת האני אין הוא חש הזדהות עם דבר והוא מבין שהתהליכים הפיזיים והמנטליים קורים בהתבסס על סיבות וגורמים שונים ולא נתונים בבעלות או למרותו של גורם יחיד. ראייה זו אינה מבטלת או מוחקת את אישיות האדם אלא את אופן ההתייחסות שלו אל אותו קומפלקס של תהליכים ותופעות המרכיבים אותו. אמנם השימוש במונחים "אני", "שלי", "עצמי" נמשך, אך הוא מבין שאלו ביטויים לשוניים בלבד ואין הוא רואה בהם עובדות מציאות.