פרשת "מִקֵּץ" מסתיימת במתח רב.

יוסף אינו מפסיק, הוא ממשיך ל"טרטר" את אחיו.

"וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ; וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר".

האחים מתחילים לנוע לארץ כנען.

פקודת האח, הסמוי בשלב זה, יוסף, עוצרת אותם בטענה שהם גנבו גביע כסף.

בבדיקה מתגלה שהגביע באמתחת בנימין. יוסף מאיים להשאיר את בנימין כלוא במצרים.

מתח.

בנימין ייאסר ויישאר במצרים?

פרשת "מִקֵּץ" קצה בהמשך הסיפור וננעלת.

יוסף, יש להניח, שרוי במבוכה גדולה.

רצון הנקמה עדיין מניע אותו לעורר הרגשת תמיהה ואף חרדה בלב אחיו.

מצד שני, קשרי המשפחה מביאים אותו להחזיר להם את כספם ולקבלם בכבוד מלכים בתוך ארמונו.

נוסח פסוק הסיום של פרשת מקץ, מדגים מצב זה: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".

יוסף אמנם מאיים בהשארת בנימין, אבל, נוסח האמירה שלו משדר משמעות אחרת: בביטוי "וַיֹּאמֶר חָלִילָה" יש בה מסר של קירבה, של התחשבות ולא פקודה קרה של שליט.

כך גם חלקו האחרון של הפסוק: "עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם", אמירה שמבטאת ברכת הדרך ולא שילוח עבריינים.

יוסף במבוכה רבה!

הוא, כנראה חש, שהוא הגדיל את הסאה.

אבל, מוצא אין לו.

יוסף שפותר בעיות עולם, אינו מצליח למצוא דרך מכובדת לפתור את המבוכה.

ובכל - זאת, מוצא יש.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר!"

"וַיִּגַּשׁ"?

הרי בסוף פרשת מקץ הם, יהודה ויוסף, החליפו ביניהם דברים!

כך שואל גם אור החיים: "למה הוצרך לומר 'וַיִּגַּשׁ' אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה?"

אם - כך, איך ניתן להבין את משמעות הביטוי "וַיִּגַּשׁ"?

חזקוני מציע לראות בכך רצונו של יהודה שדבריו לא יגיעו לאוזני המצרים המצויים בקרבת יוסף.

לפני שנביע את דעתנו בנדון, נבחן את דברי יהודה.

דבריו אל יוסף ערוכים כנאום, "והוא נמנה עם הנאומים הגדולים שנתפרשו בספרנו... יהודה נוקט כאן סגנון של מלך ומושל הבוטח בצדקתו".

לאחר פתיחה שיש בה נימוס וכבוד לשליט: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה".

יוסף אינו מגיב, יהודה ממשיך.

הוא פותח את דבריו באזכור השיחה שהתנהלה, כביכול, בין יוסף לאחים במפגש הראשון: "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח".

בדיקת הכתוב המתאר את השיחה הראשונה בין יוסף לאחיו מעלה שיוסף לא שאל אותם כך. הוא חזר והאשים אותם בריגול, והם ספרו על אביהם ועל האח בבית, ביזמתם.

פרשנים בודדים מתייחסים לפער הזה בין דברי יהודה לתיאור הנדון. יהודה קיל ער לכך: "בגוף סיפור המעשה, בבואם לראשונה מצריימה, סתם הכתוב ולא פרש שאלה זו", לדעתו

פער זה משקף "שמדרך המקראות לסתום במקומם ולפרש את דבריהם במקום אחר".

לטעמנו, שינוי זה משקף משמעות אחרת, תוצג בהמשך.

לאחר הפתיחה ממשיך יהודה ומפרט: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ". שוב, אין דברי יהודה מתארים בדיוק את אשר סופר בשעת המעשה, שם נאמר: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ".

ההבדלים הפעם הם: בסיפור המעשה מוגדר יעקב כ"אִישׁ אֶחָד" ואילו בדברי יהודה מכונה יעקב "אָב זָקֵן". "הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" כך מתוארים בנימין ויוסף בכתוב המספר את האירוע; בדברי יהודה מול יוסף הוא אומר: "וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ".

התוכן הכללי דומה, אבל בדברי יהודה, גם בשלב הקודם, בולט שימוש מודגש במלים מעוררות רגש רב אפילו חמלה, יותר מאשר טענה על יחס קשה או לפחות תמוה.

בשלב זה אומר יהודה: "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו", אפשר לראות בכך סיכום העיקר, בנוסח רגשי יותר, מול תיאור התהליך במקור.

יהודה ממשיך ואומר שתי אמירות, שמדגישות את הפן הרגשי בתהליך, אך אין להם זכר בתיאור התהליך עצמו: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי".

יהודה עובר כעת לספר על השיחה בין האחים עם האב יעקב, לאחר שובם בפעם הראשונה ממצרים, ללא שמעון שנותר אסור שם.

בהתייחסות יהודה לשיחה של האחים עם אביהם הוא מצמיד את ההגעה לבקשת יעקב לחזור ולקנות מזון ; בסיפור המקורי קיים פער זמן בין ההגעה לבקשת יעקב.

שינוי שמעורר תחושה של דחיפות לקבלת מזון.

אמירתו של יהודה: "וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ", מתמקדת בקשר הקרוב בין יעקב לבנו הצעיר.

בשלב זה מספר יהודה על תשובת האב לדרישה שהושמעה על - ידי הבנים: "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה". דווח זה ניתן לאפיון כמעורר התרגשות וגם אמפתיה לאב הזקן שנותר בודד בכנען.

תיאור השיחה במקור כולל דיון שיש בו גם טרוניה בין האחים לאביהם: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח? וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ". כפי שאנו קוראים גם תפקודו של יהודה כדובר בתיאור השיחה אינו מופיע בדברי יהודה אל יוסף.

לקראת הסיום, יהודה מדגיש פן רגשי חזק, שיש בו אף ביטוי לחרדה, למצב האב אם הם יחזרו ללא בנימין: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה".

הדיון עד עתה מעלה שיהודה אינו משקף בדיוק מה שקרה ומה שנאמר.

יהודה בוחר בדרך אחרת.

ייתכן, שיהודה קלט ש"השליט הזר" אינו זר כל כך.

הדרך בה פנה אליהם במלים: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה", "עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם", משקפת, כאמור לעיל, קרבה אנושית מסוימת.

מבחינה זו יהודה מתפקד היטב.

קשה להאשים את יהודה בסילוף או בשקר. יהודה בוחר, לפי הכתוב, להגיד מה שחשוב למצב המסוים בו מתקיימת השיחה.

יהודה רוצה לעורר רגשות וריגושים באותו "שליט זר" (בשלב זה).

לפי הבנתי, ליהודה ברור שבטענות ובנימוקים תבוניים בלבד הוא לא יצליח למנוע את אסירת בנימין ש"נתפס בגניבת גביע" מלכותי. הפעלת "לחץ" ריגושי יכול אולי להשפיע. יהודה אינו מעביר את כל האמת אבל את המסר החשוב הוא מתאר היטב.

אבל, זה רק שלב ראשון בסיפור, והקדמה לעיקר.

בשלב השני, לאחר התיאור המפורט, באופן מגמתי, בא הסיכום: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

יהודה לוקח אחריות אישית מלאה, ומוכן לשאת בתוצאות!

הוא אינו מתחמק בהסברים, הוא אינו מנסה להטיל אחריות על מישהו אחר.

יהודה נטל על עצמו אחריות מלאה, כך הוא הבטיח לאביו.

אכן, תפקוד מופתי של אדם גאה ואמיץ, כראוי גם לכל מנהיג, בכל עת!!!

יהודה משקף את האמירה הידועה: "מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף".

כמו שאומר רבינו בחיי: "דבר ידוע כי הדבור יש לו כוח גדול הן לטוב הן להפכו, והוא עיקר הוית האדם... על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה.

קבלת אחריות

דיבור רך ושקט;

היש מתכון ראוי מזה למנהיג וגם לכל אדם???