הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=767335
פילוסופיה / פיזיקה - ואף על פי כן, קיימת המציאות כשלעצמה - חלק 1

ואף על פי כן, קיימת המציאות כשלעצמה

הדיאלוג הפילוסופי בין אלברט איינשטיין והרברט סמואל

בתולדות החשיבה המודרנית תופס איינשטיין מקום ייחודי. הוא ויתר על עוגנים מחשבתיים בני אלפי שנים לטובת תיאוריה רדיקאלית הגורמת לכל מי שלומד אותה להרגיש כאילו נשמטה הקרקע מתחת רגליו: שום דבר אינו מתרחש במקום או בזמן מוחלטים, אלא תמיד ביחס למשהו אחר. רק האור, אותה ישות חמקמקה ורבת - פנים, נע במהירות קבועה לגבי כל צופה ביקום. איינשטיין בחר בתיאוריה זו בשל האלגנטיות וההרמוניה הפנימית שלה, והמדע כולו קיבל אותה כשהתברר שכל הניסויים מאששים אותה. איינשטיין, אם כן, העדיף עקרונות של הרמוניה ועקביות, שהנחו אותו מבפנים, על פני המוסכמות הדומיננטיות ביותר של סביבתו.

והנה, דווקא מסיבה זאת מצא איינשטיין את עצמו, בשנותיו המאוחרות, בעמדה ההפוכה של שמרן מזדקן שנותר מחוץ למעגל העשייה העיקרי של הפיזיקה העיונית באותם ימים. תורת הקוונטים, שבזכותה ולא בזכות תורת היחסות הוענק לו פרס נובל, תמיד הכעיסה אותו, ובחיפושיו אחר תורה טובה יותר מצא עצמו מתווכח שנים רבות עם חברו נילס בוהר, עם "ילד הפלא" ורנר הייזנברג, עם מאקס בורן ולמעשה עם כל בני הדור הצעיר של הפיזיקה התיאורטית באותם ימים. עמדה אופוזיציונית זו חברה באיינשטיין אל עוד תכונת אופי שנודעה כייחודית לו: לעתים העדיף הדיוט גמור כבר - שיח מדעי. צירוף תכונות זה הוליד לעתים שותפויות מפתיעות.

א

כזאת למשל הייתה ההקדמה האוהדת שכתב איינשטיין לספרו של חבר לתנועה הסוציאליסטית, אפטון סינקלר, על הטלפאתיה. הוא קרא לקהילה המדעית לחקור ברצינות תופעות אלה, קריאה המצוטטת בספרות הפאראפסיכולוגית עד היום. עם זאת, כמה שנים מאוחר יותר כתב איינשטיין לפסיכיאטר יאן ארנוואלד כי העובדה שראיית הנסתר הזאת אינה נחלשת עם המרחק מחשידה אותה כטעות סטטיסטית. דווקא הנסיגה הזאת מלמדת כי איינשטיין עקב מקרוב אחרי המחקר בתופעות אלה והבין את הבעייתיות שבו. תחום אחר שאחריו עקב בהתמדה, ושהיה רחוק מהפיזיקה אף יותר, היה הפסיכואנליזה. במכתביו לפרויד התוודה איינשטיין שתמיד נאבק עם תורתו, אותה למד לבדו מקריאה שבועית שיטתית, וניסה שלא ללכת שולל אחרי יופייה (והלא "יופי" תמיד היה בעיניו קריטריון חשוב לנכונותה של תורה). לכן, כך בישר לפרויד במכתב ליום הולדתו, שמח מאוד כאשר גילה בכמה הסתכלויות אישיות כי הפסיכואנליזה היא גם נכונה אמפירית. מוזר עוד יותר היה הקשר בין איינשטיין לווילהלם רייך. רייך החל את דרכו כפסיכואנליטיקאי מקורי אולם במהלך השנים הפכה תורתו לבליל מיסטי של ביולוגיה, קוסמולוגיה, סקסולוגיה וקומוניזם, שהניעה אותו לבנות מכשירים מטורפים שנועדו לרפא כל מחלה. איינשטיין בנה לעצמו מכשיר ליצירת "אנרגיית אורגון" על - פי שיטת רייך, וכמעט השתכנע שהמכונה יוצרת חום ממקור בלתי - ידוע, עד שאחד מעוזריו הסב את תשומת - לבו לארטיפקט. לא ייאמן: איינשטיין, אחד מאבות התרמודינמיקה המודרנית, מבזבז ימים שלמים לבדיקת רעיונותיו של פסיכיאטר מטורלל, ולבסוף פוסל אותם רק מסיבה ניסיונית ולא באופן א - פריורי, למרות שתוצאה חיובית הייתה סותרת הן את החוק הראשון והן את החוק השני של התרמודינמיקה!

מורכבת ומייגעת יותר הייתה חליפת המכתבים בין איינשטיין לבין רופא תמהוני אחר, עמנואל וליקובסקי, אבי תורת העולמות המתנגשים, שעבר לגור (במקרה?) בפרינסטון, לא הרחק איינשטיין. "ישנם בפרינסטון שני כופרים בודדים, " העיר וליקובסקי לשכנו בצניעות. "אחד נערץ והשני מושמץ. " איינשטיין הקשיב והשיב בסבלנות אין - קץ לטיעוני הנודניק הכריזמאטי, שהיה בור גמור בפיזיקה ובכל זאת ניסה ללמד את איינשטיין (!) אלקטרומגנטיות וגרוויטציה. לדברי וליקובסקי, "סופר לו" אחרי מות איינשטיין כי הספר עולמות מתנגשים היה מונח על שולחנו של המנוח. "היה זה הספר האחרון שקרא, למעשה בפעם השלישית. " כך, סובלנותו המפורסמת של איינשטיין לתימהונים אפשרה למתוחכם שבהם להציג את עצמו כיורשו הרוחני.

מה ראה איינשטיין להטות אוזן קשבת לאנשים שטענו טענות לא מקובלות ואפילו מוזרות? הדרך בה הציג את סינקלר לפני עמית היא אופיינית:

איינשטיין נהנה הנאה רבה מקשרי ידידות כאלה והתגאה בהם. הוא חש יותר בנוח עם הסינקלירים שבעולם מאשר עם כל קבוצה אחרת. מסיבה זו נהנה הנאה "להכעיס" כאשר הציג את סינקליר לפני שכן שניסה להתחמק ממנו: "ד"ר מיליקן [חתן פרס נובל 1923], אני רוצה שתכיר את ידידי אפטון סינקליר. " זו הייתה רוחה של תרבות - הנגד שממנה צמחה תורת היחסות.

הדיאלוגים האלה מאירים את איינשטיין במלוא המורכבות וריבוי - הפנים של אישיותו. האם הזדהה עם אומץ הלב להיות במיעוט? ההיו אלה השותפויות הפוליטיות - פציפיזם, סוציאליזם וציונות - שהניעוהו להטיל את כובד משקלו המדעי לטובת חבריו לתנועות אלה? ואולי לימדה אותו הידידות העמוקה עם קורט גדל את מה שכבר ידע מהטרגדיה של בנו אדוארד או אפילו מהסתכלות בנפשו פנימה, על הקרבה בין טירוף לגאונות? ושמא סתם נהנה להוציא לשון כלפי הממסד המדעי או אף כלפי העולם כולו, כפי שהוא עושה בתצלום המפורסם? ולבסוף, אולי פשוט חש בנוח בחברת אנשים שדבקו באמיתות פשוטות של השכל הישר? משהו מכל אלה, כך נראה לי, מופיע בדיאלוג שהתפתח בין איינשטיין לבין הדיוט מסוג אחר לגמרי, איש אציל תרתי - משמע, הלא הוא הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל, סר הרברט סמואל.

ב

אל הסיפור התוודעתי במהלך קורס לפילוסופיה של המדע שאני מלמד מזה שנים רבות במכון וייצמן. הייתה זו מחמאה עבורי לראות את האיש שהתיישב יום אחד בין הסטודנטים באולם. התאפקתי שלא להפסיק לרגע ולספר להם כי בחברתם יושב לורד אנגלי. פרופ' דוד הרברט סמואל, נכדו של הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ ישראל, שירת כקצין - תותחנים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והתמנה למושל האי סומטרה אחרי כיבושו מידי היפנים. את הקריירה המדעית שלו עשה ככימאי ואחר - כך כנוירופיזיולוג במכון וייצמן, וספר פרי - עטו על הזיכרון התפרסם לפני שנים אחדות. אחרי פרישתו שימש שנים אחדות כנשיא מכללת "שנקר" וזכה לאות מסדר האימפריה הבריטית. גם עתה, אחרי גיל שמונים, עם חיוך מצודד ותסרוקת נערית, נשאר דומה יותר לשחקן קולנוע מאשר לפרופסור בגמלאות.

אחרי ההרצאה שלי, שעסקה בתורת הקוונטים, ניגש לספר לי על ספר שכתב סבו על הפיזיקה המודרנית. לא הייתי בטוח ששמעתי טוב: הרברט סמואל עסק בקוונטים וביחסות? ניסיתי לדמיין את הנציב העליון בארמונו בירושלים, בין פגישה מתוחה עם חאג' אמין אל - חוסייני לויכוח לבבי עם אליעזר בן - יהודה, מהרהר באינווריאנטיות של מהירות האור. זה לא ממש הסתדר לי. אבל לשיעור הבא הביא לי דוד את הספרון Essay in Physics שכתב, אכן, הוַיקוֹנט סמואל הראשון. "אחרי שקראתי את הספר, " חייך הוד - רוממותו הוַיקוֹנט סמואל השלישי, "קצת התביישתי בסבא שלי. " הצצתי בכריכה האחורית. הרברט סמואל, מלבד היותו מנהיג המפלגה הליברלית והשר היהודי הלא - מומר הראשון בממשלת בריטניה, היה גם נשיא המכון הבריטי לפילוסופיה. צריך כנראה להיוולד בן - אצולה בריטי כדי "קצת להתבייש" בסבא כזה.

למחבר עצמו, לעומת זאת, הייתה סיבה להיות גאה: לספר נוספה תגובה מצד לא אחר מאשר איינשטיין.

ג

מתי הכירו השניים? פרופ' יששכר אונא מהאוניברסיטה העברית, העוסק בעריכת כתבי איינשטיין, הפנה אותי אל מאמר מסקרן של רוזנקרנץ על ביקורו של איינשטיין בארץ - ישראל בפברואר 1923. המדובר באותו מסע מפורסם ליפאן, שאחריו עבר בארץ בדרכו חזרה לאירופה. הפיזיקאי חנוך גוטפרוינד, בעבר רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית וביוגרף - חובב של איינשטיין, מתאר מסע זה כטעון מאוד מבחינה רגשית: זה היה אחרי רצח שר החוץ היהודי רתנאו בידי קיצונים ימניים, והיה חשש של ממש גם לחיי איינשטיין, ולכן העדיף לצאת מגרמניה. ואז, בדרכו חזרה, בסינגפור, התבשר איינשטיין כי זכה בפרס נובל, וכך הגיע לפלסטינה כגיבורו עטור - התהילה של היישוב היהודי.

באקט אופייני של התרסה החליט שלא לשנות את תוכנית מסעו ולא להופיע לטקס קבלת הפרס. בכך ביטא את מורת - רוחו על ההחלטה המוזרה להעניק לו את הפרס על האפקט הפוטו - אלקטרי ולא על תורת היחסות. ד"ר גלינה גרנק - ויינשטיין, מגדולי בני - הסמכא בכל הנוגע לאיינשטיין, משלימה את הסיפור בקומדיה שהחלה להתפתח באירופה מרגע זה: שגריר גרמניה תבע את הזכות לייצג בטקס את המדען הסרבן, שהרי איינשטיין היה מנהל מכון הקייזר וילהלם בברלין (מכון שבו עבד למעשה איש אחד: הוא עצמו), ואילו שגריר שווייץ הזכיר כי איינשטיין הוא אזרח ארצו ואפילו גאה באזרחותו זו. לאיינשטיין כל זה לא שינה הרבה: העיקר מבחינתו היה שיוכל לקיים את ההסכם שחתם שנים אחדות קודם לכן עם גרושתו, להעביר לה את מחצית כספי הפרס.

* פילוסופיה / פיזיקה - ואף על פי כן, קיימת המציאות כשלעצמה - חלק 2.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן