1.

סיבת הנסיעה

נמצא אני ברחוב פושקינה, (כנראה על שם הסופר פושקין) החוצה את רחוב בילינסקי. זה האחרון מחבר את הציון של רבינו נחמן מברסלב עם הקלויז, מרחק של שלוש דקות הליכה ביום לא צפוף. כשלש דקות הליכה מהצומת, יוצא רחוב פירוסקה, שם בבית השביעי נמצאת המיטה עליה הייתי אמור לישון יותר משבוע.

זה בית ישן קטן, שני חדרים, שמהם פונו כל הרהיטים של בעלי הבית האוקראינים, ובמקומם הוכנסו כחמש עשרה מיטות ישנות חורקות, אך זה מקום להניח בו את המזוודה, המזרון בצורת ערסל, ידיים ורגליים למעלה והגוף למטה. אך מה איכפת, רבינו אמר: לא חשוב אוכל, לא חשוב שינה, לא חשוב תפילה, העיקר להיות על הציון בראש השנה, כי זה החג שלו.

מופיע בחיי מוהר"ן, שרבינו ייחד שני עדים נאמנים רבי אהרן הרב של ברסלב ואת רבי נפתלי מנעמירוב ואמר שכל מי שיבוא לקברו, ייתן פרוטה לצדקה, ויאמר את אלו עשרה מזמורי תהילים: טז' לב' מא' מב' נט' עז' צ' קה' קלז' קנ'. רבינו יתאמץ לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו. אפילו גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד.

איך הגעתי לכאן, טוב, באווירון. למה? ובכן לא כל כך ברור. אך מה שידוע לי זה ש...

לפני כמה שנים התקשרתי מעפרה לבני ברק לחברי חביב אליהו, בערב ראש השנה לאחל לו שנה טובה.

אשתו הרימה את השפופרת.

אני: אפשר לדבר עם חביב?

אשתו: לא.

אני: למה?

אשתו: כי הוא לא בבית.

אני: איפה הוא?

אשתו: באומן.

אני: מה, הוא עזב אותך לבד עם הילדים ונסע?

אשתו: הוא לא נסע מעצמו, אני שלחתי אותו.

אני: את שלחת אותו?

אשתו: כן שיתפלל עלי, על הילדים, ועל עם ישראל.

התפלאתי בלבי, איזה כוח יש לרבינו שהוא יותר חשוב מלהיות יחד כל המשפחה בחג כה חשוב.

מאז שיצאתי לפנסיה, לומד אני ב"כולל עופרה", כמעט כל יום מימות החול. כשבוע לפני ראש השנה, חשתי אי שקט פנימי. מה אני יכול לעשות כדי לכפר על חטאי העבר, ולהתכונן לראש השנה הבא עלינו לטובה.

זאת גם שחתי לחברי שמעון מייזלס. מיד הוא שלף: סע לאומן, אני זוכה ונוסע לשם כבר כמה שנים. אמרתי יש לשאול את רעיתי, מה דעתה על הרעיון. בדחילו ורחימו אני מתפלל לה' בליבי שרק לא אעורר את קיצפה של זוגתי לשמע השאלה הבלתי שגרתית. ואכן כמצופה, האישה אומרת: אמנם יש לנו אורחים לחג, ומי יסדר את הסימנים, אתה משאיר אותי לבד עם האורחים, אך... נסתדר. "אני שולחת אותך".

או אז חזרתי לשמעון ושאלתי אותו: איך מתארגנים לנסיעה? אמר שהוא יארגן הכל, וגם יחכה לי שם באומן. השלשתי הירוקים בידיו ותוך כשעה, הוא בא ואומר הכל מסודר: הכרטיס למטוס הלוך וחזור, הלינה, הארוחות בחג, הייתי כחולמים.

בדרך

בנמל התעופה לוד, הוקצה מסוף מיוחד ליוצאים אומנה, לידו מצטופפים, כמעט רק גברים. מכל הגילים, מכל הצבעים, מכל הסוגים. לבושי מגבעות שחורות ומעילים שחורים, ליד חלקם ילדים גם מתחת לגיל שבע. חובשי כיפות סרוגות עם פאות ארוכות וציציות מתבדרות. אנשים עם קוקו או שער

2.

ארוך היורד על הגב. טיפוסים הנראים מאיימים, שבימים רגילים היינו מתרחקים מהם כמטחווי קשת, אך עכשיו כולם עומדים זה ליד זה, רק להגיע למחוז חפצנו הנכסף - אומן.

המטוס המריא במקום ב 12 בצהריים בשתיים וחצי, אך מה איכפת העיקר להגיע לרבינו. יושב אני ליד החלון, הדייל הראשי מודיע להדק חגורות לקראת המראה. לידי יושבים שני אחים בגיל העשרים. המרוחק ממני מקשיב לאוזניות והקרוב אלי מתעניין בי.

- אתה, בפעם הראשונה מגיע לאומן? כן.

- תראה שיהיה לך טוב! בעזרת השם.

- אנחנו מגיעים עם אבא כבר בפעם הרביעית. תסתכל איזה יופי רואים מהחלון. אכן מראה מעניין, ים ויבשה ומשבצות חקלאיות בצבעים חום, צהוב וירוק. רבינו עושה טוב לכל הבאים אליו.

באומן

המטוס נחת באודסה שבאוקריינה לאחר טיסה של כשעתיים וחצי. ירידה זריזה לאוהל מאולתר על המסלול. שם יושב פקיד - שוטר אוקראיני, מחתים אוטומטית את הדרכונים של מאתיים ושמונים נוסעי המטוס ממש א. ח. מ. (אנשים חשובים מאד). אין התעכבות, אין בדיקת מטענים, שקית של חברת "דרך צדיקים" עם לחמנייה מזונות, עוגיית מפין ובקבוק שתייה מחולקים חינם. מחכים למזוודות ודי מהר אנו על אוטובוס מהודר עם שירותים צמודים (מקולקלים) ויאללה, עוד כשלש שעות אנו באומן. מערבית לאודסה.

באמצע הדרך מנסים לומר לנהג האוקראיני שיעצור לצרכים דחופים, אך הוא לא מבין: עברית, אידיש, אנגלית, צרפתית רק אוקראינית. איך אומרים טואלט בשפה שהוא יבין, לאחר סימנים בשפת הידיים הוא עוצר את האוטובוס באמצע שום מקום, מזל שכולם גברים.

יש קטעים של מהמורות באוטוסטראדה, מאודסה לקייב שבאמצע הדרך בערך שוכנת אומן, בהם האוטובוס חייב להאט על מנת למנוע קפיצות יתר מנוסעי הקומה העליונה והתחתונה.

מרגיש אני את הדופק ממהר, הבטן מתכווצת, הראש מתוח זז מצד אל צד, האם אני מתרגש? חם לי גלי חום חולפים דרכי. לפני חצות אנו באומן. מקום זר, אדמה טמאה, רווית דם יהודים מפוגרומים לאורך ההיסטוריה. קוזקים צמאי דם, עלילות דם, וסתם, תכה ביהודי ותציל את אוקראינה.

זכר סבי, אב אבי, יוסף דוד ורעייתו שרה, וילדיהם - דודי: חנה - ריבה ביתה בת השלש ובעלה. נחמיה בן ה 14,ישראל בן ה 12, רוזה - שושנה בת ה 9, ואיטה - יהודית בת ה 7. עם יתר יהודי לבוב - למברג שבפולין שנרצחו ביריות על ידי הנאצים ימ"ש ביער על יד העיר, לרגלי הגבעות.

בירידה מהאוטובוס רואה אני פנים מוכרות, שמעון חברי שהגיע יום לפני מחייך אלי דרך דלת האוטובוס, אני יורד אליו בשמחה, אוסף את המזוודה מבין עשרות הנוסעים, המולה הלילית סביב, אוטובוסים נוספים הגיעו כמעט יחד.

שמעון ממליץ, ללכת לחדר, להניח שם את החפצים וללכת לציון אחרי המקווה. יש לו ניסיון. עם מגבת סביב הצוואר אני רוכש כרטיס כניסה למקווה ללא הגבלה רק 15 דולר. המקווה נמצא בקומה התחתית של הקלויז - בית כנסת - בית מדרש. זה מקום ענק המיועד לשרת מאות טובלים. בו זמנית נכנסים אליו מאות אנשים.

משהוא סיפר לי שראה, איש בגיל ה 30 לבוש מעיל שחור, חבוש מגבעת שחורה. פאות מסולסלות לו מגיעות כמעט עד כתפיו. זקנו ארוך. הוא מעריך אברך משי מלידתו. פניו עדינים. מראהו העדין מזכיר בובת חרסינה יפנית שבירה. כשראה את גבו בדרך לטבילה. הבחין בציורי קעקע מכסים את גבו, לא רק של פרחים אלא תנוחות שונות. מתמלא אני צער עליו, איזה דרך איומה כנראה עבר אותו אבדקן. והוא לא היחיד. מצד שני שמחתי שסוף סוף מצאו הם את מקומם, כך אני מקווה.

בקלויז, בקומה ראשונה, נמצא בית הכנסת הספרדי עם כ 2500 מקומות ישיבה. מעליו, בקומה השנייה, שוכן בית הכנסת האשכנזי עם כ 5000 מקומות ישיבה באולם הענק. ביום רואים ממנו את הסביבה, את הנהר, את האגם סביבו עושים תשליך, ואת גן סופיה, רבינו המליץ למי שמגיע לאומן

3.

שיבקר בגן סופיה, הבנוי, כך יש אומרים, לפי מבנה קבלי מובהק. יש בו עצים מכל העולם. הסתובבתי בגן עם בני יצחק ואכן חשתי ברוגע מיוחד בין שבילי הגן, פינות הסתר שבו, ומתקניו המעניינים.

מהמקווה אני ממהר לציון הנמצא במרחק דקות ספורות מהקלויז. בדרך אנו נכנסים ל"הכנסת אורחים" שם יש "קיר שופע". מהקיר יוצאים ברזים: ברז פטל, ברז תה עם סוכר, ברז תה בלי סוכר, ברז קפה עם. סוכר, ברז קפה בלי סוכר. על דוכן סמוך: עוגיות, רוגלאך, עוגות דבש, פסי קקאו ועוד ועוד והכל חינם אין כסף.

מאות אנשים נכנסים לחצר הזו ואוכלים ככל אוות נפשם. יש קופות למי שרוצה לתרום להשתתפות בהוצאות. יש עוד מקומות של "הכנסת אורחים" בהם ניתן לקבל חינם ארוחות שלמות, ואכן אלפים אוכלים שם כל ימי החג, לפניו ואחריו. איך אומרים החברה - איש לא נשאר רעב באומן ותמיד יש מקום להניח עליו את הראש. האחווה ההדדית מעל המצופה.

בציון אני נותן צדקה, לוקח את חוברת התיקון הכללי המונחת שם בין מאות חוברות דומות, אומר ווידוי מפורט לפי הרמב"ם, חרטה על העבר, פירוט החטאים בפה באוזני רבינו, וקבלה לעתיד לא לחזור על הדברים הרעים.

מאות אנשים סביבי, אך אני מרוכז בעצמי. אינני שומע את התפילות של המצטופפים סביב הציון. את הריקודים והשירה בכל הכוח של עשרות חברה, מלווים בדרבוקות ותופים מחרישי אוזניים. את הקריאות בקולות גבוהים וצעקות של מאות קוראי התיקון הכללי. אני מרגיש כמו באתי לרבינו להשיח את מועקת הלב, לנקות אותו, יש מי ששומע אותי בזכות רבי נחמן הטמון כאן.

אומן מקום בו טמון רבינו

על הקיר החוצה את האולם הצמוד לציון, יש לוח שיש כהה ועליו מופיע כיתוב עם הרבה שורות בעברית. אני מתקרב לקרוא זעזוע צמרמורת חולף בגווי. על גבי השיש נכתב שרבינו בחר להיטמן באומן בגלל מסירות הנפש של היהודים בעיר זו.

השנה ה' תשע"א בדיוק מאתיים שנה לפטירת רבינו, בגיל 38. חי' בתשרי. ארבעים שנה קודם לפטירתו, היה באומן מסירות נפש של 30000 יהודים. גברים, נשים, זקנים, זקנות, נערים, נערות, וטף.

במסגרת מלחמות בין האוקראינים, קבוצה של קוזקים באה להתקיף את העיר אומן. בה היה ראש עיר אוהד יהודים. יהודי הסביבה ברחו לעיר המבוצרת מפחד הפרעות של הקוזקים. האחרונים צרו על העיר, ורצו לקבל לידיהם את היהודים.

ראש העיר הציע להם את ביתו סופיה לפי הצעתה, במקום היהודים, בתנאי שהקוזקים לא יכנסו לעיר. הם הסכימו קיבלו את הבת והרגו אותה. אך המשיכו במצור עד שבתחבולה הצליחו להיכנס העירה. בנו שער נמוך ומעברו השני שמו צלב. כך שכל מי שיעבור בשער חייב לכופף את ראשו, זאת אומרת מודה בנצרות ח"ו.

הם אספו את שלושים אלף היהודים שהיו שם. ואמרו להם שיש להם זמן שלשה ימים. מי שיעבור בשער יחיה. ביום הרביעי יהרגו את אלו שלא השתחוו לצלב. אף לא יהודי אחד עבר בשער, וביום הרביעי האוקראינים - הקוזקים התנפלו על היהודים ושחטו אותם עד לאחרון. פרט למספר בודד של יהודים שהתחבאו במערה בפאתי העיר.

אחרי שבוע הסתלקו הרוצחים. הבודדים ששרדו באו לקבור את ההמונים ששרדו כחלקי גופות וחיות השדה וציפורי טרף אכלו את בשרם. הם נקברו בשתי גבעות ללא כל ציון. על גבעה אחת בנו האוקראינים לפני כמה שנים שיכון בגובה עשר קומות מאות דירות. על הגבעה השנייה הצליחו היהודים להסיט את בנין השיכון השני, שלא יבנה על הציון.

מצידו האחד של הקיר יש בית כנסת, ומצידו השני אולם גדול מקורה ובו ספסלים לתפילה ולימוד.

במקביל לקיר ובמרחק כחמישה מטר ממנו יש חריץ ברוחב מטר בגג האולם לכל אורכו ללא תקרה. ועל הרצפה מסומן פס צהוב. פס זה מסובב את כל אזור הגבעות. בחלקו הפנימי. כתוב על הארץ בעברית, סביב סביב: אזור אסור לכוהנים. ומעבר לקו נכתב אזור מותר לכוהנים.

4.

ותיקי באי המקום מספרים שעד לפני כחמש שנים בצבצו עצמות באזור, והם כיסו אותם כל פעם, שוב ושוב. ומספרים שאומן זה מקום טומאה קשה מאד. נמצאה קמע מלפני מאות שנים שנכתב בה: שד לך לאומן שם מקומך.

התחלתי לומר את התיקון הכללי, פרק ועוד פרק, מילה במילה בהתרגשות גדלה והולכת ובלי להרגיש טיפות נפלו על הדפים. ועם אמירת עוד פרק נעשה לי מקום יותר קרוב לציון. כשסיימתי את עשרת הפרקים מצאתי עצמי אפוף ציבור צפוף מאחרי ולפתע לפני הציון של רבינו, ואני משעין ראשי על האבן

ותפילות ובקשות שבזכות רבינו הטמון כאן שעבר כה רבות בחייו, הקדוש ברוך הוא יושיע לכל אחד ואחד מישראל. כל אחד לפי צרכיו והקב"ה הרי יודע מה באמת כל אחד צריך. הוצאתי את הדפים שהיו עמי. הקראתי והתפללתי ליד כל שם שה' יושיע. רפואה שלמה, ילדים, לידה קלה, פרנסה קלה ובשפע, זוגיות טובה, גשמים בשפע בעיתם. בית המקדש שיבנה בקרוב, תחיית המתים, תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל, מנהר פרת עד נחל מצרים. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בנחת ובשמחה באין מפריע. וכל מילי דמיטב לישראל. ושכל אומות העולם יסייעו לעם ישראל בכל צרכיו. ועם ישראל יהיה אור לגויים.

רטוב מדמעות ומזיעה חזרתי לאחורי, אחרי שהרגשתי ששלב אחד משליחותי נעשה, ואני תקווה שיקובל ברצון. לקראת בוקר הלכתי לחדרי, יותר נכון לומר למיטה. שאליה להגיע הייתי צריך לדלג על מיטת שכני. עם בוקר, תפילה בקלויז, מקווה, תיקון הכללי ליד הציון, כהכנה לתפילת ליל ראשון של ראש השנה.

תפילות ראש השנה

תפילת ליל ראשון של ראש השנה באומן בקלויז, נחשבת למעולה ביותר. אלפי המתפללים עטופים בקיטלים והוד קדושה נסוך על הפנים. רוח רבינו מרחפת על הכל. המתפללים היו לפני זה במקווה, משם הלכו לציון נתנו פרוטה לצדקה, אמרו התיקון הכללי בדיוק בשעה 12, בו זמנית עם הרבה מקומות בעולם. עברו על פני הציון כבקרת רועה עדרו. ועל פניהם נסוך אור מיוחד.

ידוע באומן מפי תלמידי רבינו שבזמן ששליח הציבור אומר, "ברכו את השם המבורך"... בליל ראש השנה הראשון, רבינו מעביר את אנשיו בדין...

באולם הענק בקלויז מתרכזים כשמונת אלפים מתפללים. כל המושבים תפוסים. אלפים עומדים במעברים. ביציע הדו קומתי נמצאים עוד מאות אנשים. חרדת קודש אופפת את הקהל הקדוש. שקט

עומד באולם ואז רחש - רעם כמו שיח של מלאכים מתגלגל קול אדיר מקצה הקלויז לקצהו עת הציבור האדיר עונה: ברוך השם המבורך לעולם ועד...

מעמד אלפים זה מדגים את מעמד הר סיני, בו רבבות אלפי ישראל חברו יחדיו לשמוע את קול השם יתברך שמו לעד. התפילה נמשכת מילה במילה עם מנגינות ברסלב. לאחריה הולך הציבור לאכול את ארוחת החג. מאות אוכלים בדירות. אלפים אוכלים חינם בהכנסת אורחים סעודות כיד המלך, עם כל הפרטים דבש, סימנים, שהחיינו, ארוחה בשרית כיד המלך.

תפילת יום ראש השנה, נערכות במאות מקומות, נוסף על התפילות בקלויז. אחר סעודת החג ואחרי מנחה, אלפים הולכים לתשליך סביב האגם הסמוך. המקום מזכיר את יציאת מצרים. סביב האגם אלפים רבים של אנשים אומרים תשליך. ומקצה אחד שעל שפת האגם, נשמעת צעקה אווווייי... ולפתע אל הצעקה מצטרף הציבור האדיר וכרעם מתגלגל השמימה, הקול נשמע עד שנדם.

עשרות מנינים מתקיימים בדירות, באולמות, בסככות מאולתרות, במרכז השכונה, בצומת פושקינה - בילינסקי מתקיימים חמישה מניינים. מניין בכל קצה מדרכה, ואחד ממש במרכז הצומת על הכביש, הסגור לתנועה על ידי שוטרים וחיילים אוקראינים המשגיחים על הסדר.

סביב רחוב פושקינה מתנהלים רוב אירועי ראש השנה. בחג הוא סגור למכוניות. אך לפני החג ולאחריו, חיי מסחר ערים מתנהלים בביתנים המאותרים המוקמים לאורכו. החל ממצרכי מזון כשרים למהדרין הנמכרים בחנויות הנמצאות בבעלות יהודים כל השנה. ועד, מים בבקבוקים של שלשה ליטר, צעצועים, מזכרות, מתנות, כלי נגינה, פרוות שועלים, מעילי שועלים שחורים ועוד ועוד. דוכני ברסלב

5.

מציעים ספרים של רבינו, דיסקים, כיפות וכו'. פירות ירקות. מאות אנשים מסתובבים בין הדוכנים רובם ככולם גברים יהודים. אפשר לקרוא לאזור "עיר הגברים".

באתי לאומן לא כדי חפש מציאות, אלא כדי להתחבר לרבינו. לכן חלפתי על פני הסחורות, המוצגים בדוכנים, שלא משכו את תשומת לבי. התחושה המיוחדת בימי החג ובשבת הצמודה אליה הייתה של התחברות לרוחניות. שלשה ימים רצופים בהם אין דיבורים בטלפון, אין עשרות המזכים בנתינת צדקה, מבקשי נדבות, לכרטיס לנסיעה חזרה לארץ, להוצאות לנסיעה לקברי צדיקים בסביבה רחוקה. אין דאגות אכילה. אין דאגות שינה. אפשר להתנתק מהצורך לדאוג למשפחה שבעורף. לכן אפשר להתחבר לעצמו בלי כל מסיחי דעת והכל בזכות רבינו.

בדרכי לציון, לקלויז, או בחזרה לחדר בו הייתה המיטה. למעשה השתמשתי בה מעט מאד. כי עד אחרי חצות הלילה, הייתי בשעורים בקלויז או בציון. בבקר התפללתי ותיקים. כך שהסדין על המטה עם מזרון בצורת ערסל נשאר כמעט נקי לגמרי.

הדרך חזרה

אין מה לומר, הרגשתי קשור למורשת של רבי נחמן מברסלב. עד כדי שחשבתי להישאר במקום עד אחרי יום כפור כמו רבים אחרים. אך הגעגועים להיות בארץ ישראל, בעפרה, בבית עם רעייתי וילדי, משכו אותי כבחבלי קסם, ובלי להאריך את השהייה חזרתי הביתה.

גם הדרך חזרה הביתה, לארץ ישראל, הייתה מסודרת. האוטובוסים המפוארים הביאו אותנו עד מסלול ההמראה. שם באהל מאולתר החתימו את דרכונינו. והופ למטוס ג'מבו אל על. טיסה נעימה עם מזון

משובח, הצעות לקניית מוצרים ללא מכס, שוקולד, משקאות חריפים, מכשירי חשמל ועוד.

ניתן לציין נס שהתרחש אחרי הנחיתה בשדה התעופה לוד. כשירדנו ממטוס אל על הודיעו ברמקול שיש שביתת פתע של עובדי הנמל ועל הנוסעים לנסוע הביתה ולעקוב בכלי התקשורת מתי תסתיים השביתה ואז לבוא לקחת את המזוודות. אך הרי הכל לטובה. התפללנו במקום מנחה, רקדנו ריקודי שמחה במעגלים גדולים, אמרנו את התיקון הכללי ביחד.

בעודי עומד ליד מעגל הרוקדים, שואלת אותי גברת כבת 40 בלונדינית עם מכנסיים קצרים וגופיה, למה הם רוקדים? למה הם שמחים? עניתי לה שעל כל אחד מאיתנו, יש חובה קדושה להיות בשמחה תמיד. וגם את גברתי, לא חשוב מה קורה, עליך להיות בשמחה תמיד. ואז היא עונה לי: ממש הייתי צריכה

לשמוע את המילים האלה, זה כל כך חשוב לי, תודה רבה לך מאד, שעודדת אותי, והתרחקה מהמקום.

או אז הכרוז מודיע שהסתיימה השביתה. העלו את המזוודות שלנו מהמטוס על המסוף של המזוודות. ואז הכרוז מודיע שהשביתה התחדשה בחומרה יתרה אך המסוע כבר הביא לנו את המזוודות. ברור שזה בזכות רבינו, נכון?

נסעתי מלוד הביתה לעופרה בשמחה. תודה להשם יתברך שזיכה אותי לנסוע לרבי נחמן מברסלב לאומן ולחזור שלם ובריא ושמח על כל מה שעברתי, תודה השם.