השיחה הראשונה של הבודהה היתה אודות ארבע האמיתות האלו המכונות אַרִיָסַצַ'ה (Ariya-sacca). התרגום הנפוץ הוא 'ארבעת האמיתות הנאצלות' (באנגלית: Noble Truths) אך כיוון שהאמיתות האלו מצביעות על ארבע עובדות של מציאות הקיום, לא מתאים לומר כי יש בהן משהו נאצל או אצילי. לכן התרגום המועדף הוא 'ארבעת אמיתות הנאצלים' - עובדות המציאות כפי שרואים אותן הנאצלים - המוארים. אפשרות נוספת היא לתרגם את המונח 'ארבעת אמיתות הנאצל' כלומר האמיתות אותן גילה הבודהה.
האמת הראשונה היא בדבר הסבל (dukkha), וכך מתאר אותה הבודהה:
להיוולד זה סבל, להזדקן זה סבל, לחלות זה סבל, למות זה סבל, עצב ומרירות, כאב, מועקה ויאוש גם הם סבל, להיות במגע עם השנוא זה סבל, להיות מופרד מהאהוב זה סבל, לא לקבל מה שרוצים זה גם סבל. בקצרה, חמשת מצרפי האחיזה [i] הם סבל [ii].
הבודהה לא טען שהחיים הם סבל אלא שהסבל הוא כורח המציאות בחיים. מאחר ונולדנו אנו מועדים למות, מאחר ויש לנו גוף כזה, אנו נתונים למחלות, לזקנה, ולכאבים שונים. מאחר וטבעה של התודעה הוא כזה, אנו נתונים לצער ועצב, יגון ומועקה. מאחר ויש בנו תשוקה להנאות כאלו ואחרות ולא כל משאלותינו מתממשות, אנו נחווה אכזבות שגם הן סוג של סבל. כך גם לגבי הפרדה שלנו ממה ומי שאהוב עלינו, וכמו כן כאשר אנו במצב או בחברה שאנחנו לא אוהבים, גם זה סבל. מעבר לכל זה, הבודהה אומר שהגוף והתודעה הם לכשעצמם סבל ומייצרים סבל בלי הרף - מתוך ההשתנות, חוסר היציבות והארעיות של כל התופעות החומריות והמנטליות.
אין זו אמירה בנוגע לחיים כדבר מופשט. הסבל לא נמצא בטבע - לא בנהרות, בעצים, בשמים או באדמה, אלא בטבעו של אדם וכל יצור חי אחר מוטבע הפוטנציאל של הסבל בטבע קיומו.
קוֹנְדַה, אחד מחמשת הנזירים הראשונים, שמע את השיחה הראשונה בבאנרס מפי הבודהה ומייד עלתה בתודעתו 'עין הדהמה' - ההבנה שכל דבר שנוצר סופו להעלם. כל מי ומה שנולד סופו למות. הצבעה זו על הקץ ההכרחי לחיים לא שוללת או מתכחשת לאושר, לשמחה ולהנאות החיים, אלא מציינת את העובדה שכל האושר והשמחה מסתיימים תמיד מוקדם מהרצוי ושרוב רובם של החיים רצופים תלאות, כאבים ואכזבות למורת רוחנו.
עובדת המציאות הזו של הסבל על פי הבודהה אינה דבר שיש להתעלם ממנה או לקבל אותה כפי שהיא. זו אמת שיש לחקור. התרגול או הפרקטיקה אותה לימד הבודהה היא החקירה העקבית, העמוקה והמדוייקת להבנה מלאה של הסבל באמצעות התבוננות חודרת אל תוך מציאות זו:
'יש לחקור במלואה את אמת הנאצלים של הסבל': כך היתה ההתפקחות, הידיעה, התובנה, התגלית, האור שעלו בי בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.
האמת השניה היא בדבר מקור הסבל שתואר באמת הראשונה, וכך היא מתוארת:
זוהי ההשתוקקות המובילה ללידה מחדש [iii] המלווה בתענוג ותאווה, שמוצאת הנאה פעם פה פעם שם. כלומר, השתוקקות להנאות חושים, השתוקקות לקיום, השתוקקות לאי קיום.
מקור הסבל מכונה טַנְהָא - צמא (tah) והוא ההשתוקקות או התשוקה למצוא הנאה ותענוג בפעילויות שונות בחיים - הנאות חושים למיניהן והנאות אינטלקטואליות או רגשיות אשר אנו חווים במהלך חיינו. התשוקה הזו לחוות הנאות אלו שוב ושוב מובילה אותנו ללידה נוספת בתום חיינו וכך אנו נולדים שוב ושוב במעגל הלידות והמיתות של הסַמְסָארַה.
ההשתוקקות הזו היא בעלת שלושה פנים. הראשון הוא התשוקה להנאות החושים ולהנאות מנטליות ורגשיות שונות. הפן השני הוא ההשתוקקות לקיום או להתהוות. זוהי השקפת הנצחיות (sassata dihi), האמונה שאדם ממשיך את קיומו מרגע לרגע וימשיך לחיות גם לאחר מותו בעולמות אחרים או בצורות שונות - זוהי האמונה בדבר נשמה השוכנת בגוף, גלגול נשמות וכדומה. ההשתוקקות הזו לקיום מכוונת הן לחיים בעולם זה כאדם או חיה והן לעולמות שמימיים אחרים, של דֵווֹת (deva), בְּרַהַמוֹת (brahma) ואלים אחרים.
הפן השלישי הוא ההשתוקקות ההפוכה לזו הקודמת והיא ההשתוקקות לאי - קיום, הפסקת ההתהוות, התבטלות או אניהיליזם (uccheda dihi) - האמונה שקיומו של האדם יפסיק ברגע שיגיע לקץ חייו. אחת האמונות האלו היא המטריאליסטית, הגורסת כי קיים חומר בלבד והאדם הוא יישות פיזיולוגית שסופה מגיע עם התפרקות הגוף. צורה אחרת של אמונה זו היא ההשקפה שלאדם אמנם יש מרכיב תודעתי הקיים כאישיותו לאורך כל חייו אך במותו נפסק הקיום שלו לאלתר.
הבודהה אומר שהשתוקקות זו על שלושת פניה היא הגורם לסבל ועל מי שחפץ בשחרור לזנוח אותה:
'יש לזנוח את אמת הנאצלים של מקור הסבל': כך היתה ההתפקחות... בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.
הזניחה של מקור הסבל נעשית רק בעקבות חקירה והבנה מלאה של הסבל. אדם לא יכול לזנוח את ההשתוקקות הזו על פי רצונו החופשי מאחר והיא טבועה בכל יצור אנושי והיא מניע מרכזי לקיומו. לכן ככל שמתעמקת ההבנה של הסבל כך גם השתוקקות זו נזנחת ונחלשת עד אשר היא נפסקת לחלוטין.
האמת השלישית היא בדבר קץ הסבל ומתארת את המציאות הניבאנית - המציאות בה נפסקת ההשתוקקות כאשר אין עוד גורם לסבל, והיא מתוארת כך:
זוהי ההעלמות המוחלטת וחידלון של השתוקקות זו, עזיבה וזניחה שלה, שחרור ממנה, ניתוק ממנה.
אמת זו היא מציאות הניבּאנה והיא תוצאה של זניחת מקור הסבל. מציאות זו נחוותה על ידי הבודהה ועל ידי תלמידיו שהשיגו הארה:
'יש לחוות את אמת הנאצלים של קץ הסבל': כך היתה ההתפקחות... בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.
קץ הסבל, ניבּאנה, הוא המטרה המוחלטת לאלו ההולכים בדרכו של הבודהה. ההגשמה שלה מביאה לשלווה, לשקט ולאושר, לחופש ולשחרור מכל הסבל.
שלוש האמיתות הראשונות הן הסבל, המקור לסבל והקץ לסבל. לבסוף מוצג האופן לביצוע החקירה של הסבל והזניחה של מקור הסבל על מנת לממש ולהגשים את קץ הסבל:
הדרך המובילה לקץ הסבל: זוהי הדרך הנאצלת בעלת שמונה האיברים, כלומר: הבנה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון.
דרך זו, אותה לימד הבודהה, היא הדרך המובילה לחקירה נכונה של הסבל, ולזניחת ההשתוקקות הגורמת לסבל. זוהי דרך הנאצלים אשר הלכו בה תלמידיו של הבודהה שַקְיָאמוּנִי וכל הבודהות שלפניו בעבר, זו הדרך בה הולכים תלמידיו של הבודהה היום וזו הדרך שילכו בה תלמידיו של הבודהה שקיאמוני והבודהות לעתיד.
'יש לממש את אמת הנאצלים של הדרך הזו המובילה לקץ הסבל': כך היתה ההתפקחות... בנוגע לדברים אשר לא נשמעו קודם.
הבודהה אמר שיש לממש את הדרך הזו - לתרגל אותה על כל פניה השונות. כל אדם חייב ללכת בה בעצמו, הבודהה הוא המורה המצביע על הדרך ומלמד אותה אך אין הוא יכול לעזור מעבר לכך, כל אחד חייב לשחרר את עצמו בכוחות עצמו מן הבורות והסבל. באמצעות מימוש הדרך מציאות הסבל מתבהרת ומובנת. באמצעות הבנת הסבל ההשתוקקות דועכת וכאשר היא מסתיימת ונמוגה ניבּאנה נחוות.
באופן זה ארבע האמיתות קשורות זו בזו ומציגות את עיקר תורת הבודהה. אמיתות אלו נלמדות ומתורגלות מאז שלימד אותן הבודהה בשיחתו הראשונה דְהַמָהצַ'קַהפַווָאטַנַה (dhammacakkapavattana) עם חמשת תלמידיו ועד היום ומהוות את תמצית תורתו.