אימון אישי - הגיגים על איתגורים
נגמרו האתגרים הוא אומר המתאמן שלי. שנתיים בעבודה וזהו. נגמר לי הסוס. את מכירה אותי הוא אומר. תמיד צריך חידושים, אתגרים, איתגורים עכשיו ומהר. את הניצוץ הזה בעיניים. ואין. אין יותר. אז מה אני עושה עכשיו? עוזבים? איך עוזבים עבודה כזו? עבודה מתגמלת ביותר ממובן אחד. עוזבים? בתקופה כזו?
מה עושים? הוא שואל.
מבוי סתום.
הוא כבר עבר נושא אבל אני לוקחת את האימון הזה גם הביתה. חושבת.
מסתובבת עם האימון הזה כמה ימים. מתבוננת.
מחכה לתובנה.
אז? מה עושים? מאתגרים את עצמנו? נשארים ומחכים? זזים ועוזבים?
לוקחת את השאלה אל החיים שלי.
כמה פעמיים עזבתי מהר מדי. רגע לפני... כי מיציתי. כי "אזלו" האתגרים. ובדיעבד היה זה בדיוק רגע לפני הפריצה והשינוי המיוחל? כמה פעמים הותיר אותי המרדף אחר האתגר מרוקנת וחסרת כוחות?
מן הצד השני אני נזכרת בכל אותן הפעמים בהן הכמיהה לשינוי הביאו את ההשגים היותר משמעותיים שלי. מחייכת לעצמי על כל אותן הפעמים בהן הודיתי לעצמי על האומץ, על התעוזה לקום ולהמשיך.
לכאורה, אני חושבת, ללא איתגור נישאר במקום. ומי רוצה בזה? וודאי שלא אותו ה"מישהו" הקטן שם בתוכינו שדוחף תמיד. עוד. עוד. קדימה.
מצד שני אם ממשיכים במרדף אולי מפספסים את הכאן ועכשיו. את מה שיכול היה להיות ולעולם כבר לא יתרחש. פשוט כי אנחנו לא נהיה "שם" יותר.
נשימה עמוקה.
והרי טמונה פה "הנחת עבודה", שאולי בטעות יסודה. מי אמר שזה אתגר "קטן" יותר להשאר מאשר להמשיך הלאה?
האם יכול להיות כי לעיתים להשאר (וללא אתגרים) יכול להיות האתגר של חיינו? האיתגור האולטימטיבי. ואולי דווקא המרוץ אחר האיתגורים משמעותו פירושו בחירה בבפתרון הקל?
האם אכן קל כל - כך לעצור, להשאר, למצוא את הדברים שמעבר?
למצוא את הצבעים במה שנראה לכאורה רק אפור שגרתי ומשעמם?
ועוד שאלה עולה בי האם האתגר הוא חובה? או שמא זו זכות? ואם כן של מי?
פעמים רבות נדמה כי אנו מטילים על הסובב אותנו את החובה לאתגר אותנו. העבודה. בן - הזוג. ואולי... אולי האיתגור הוא זכות. זכות אותה עלינו להרוויח. האם עלינו להתאמץ כדי להיות ראויים לאתגר? ואולי אין אתגר גדול מזה.
במפגש הבא שלנו הוא מרצין מולי. אבל העיניים צוחקות. חשבתי על זה הוא אומר.
אני רוצה ללמוד לאתגר את עצמי. ללמוד לייצר לעצמי את האתגר. אני לא יכול להמשיך כך. אי אפשר רק לזוז. והרי את הריק שבתוכי אשא גם למקום העבודה הבא. אני רוצה לעצור.
הוא - לוקח נשימה.
ולנו - יש פריצת דרך.