סגירת מעגל
כל בעיה שהאדם רוצה לפתור וחושש הוא לא יצליח בכך הוא מכשיל את עצמו פסיכולוגית וגורם להכשלה עצמית.
במקום לפתור את הבעיה הוא מעצים אותה, גם אם האדם חושב שהוא יחזור לאותו מצב שצריך לפתור את הבעיה, או שהוא יחזור למצב שבו הוא יגיע לאותה הבעיה, או שהוא שוב יהיה בבעיה חדשה וייתקע איתה או כל מצב אחר שיש לו ספק שמשהו לא יצליח, הרי שהוא מעצים את הבעיה במקום לפתור אותה.
במקום זאת אפשר להסתכל על הדברים אחרת ולנסות למצוא פתרון וגם אם פעם אחת לא מצליח וגם הרבה פעמים לא מצליח, מנסים עד שמצליחים לראייה הבעיה שתוקנה היום במקום לחשוב עליה חודשים שלמים.
*
האדם לפעמים מניח הנחות יסוד שגויות וכאן השאלה הנשאלת למה זה פועל כך ולא אחרת נכנסת לתמונה.
למה האדם כאשר הוא מניח הנחת יסוד שגויה מפספס דברים?
לשם כך יש להבין למה התהליך מתרחש כפי שהוא מתרחש. העניין כאן שהאדם חושב לדוגמא "אני עלול להיכשל" ובעצם מכשיל את עצמו עם המחשבה הזו. ולמה הוא מכשיל את עצמו עם המחשבה הזו? כי הוא מניח שיכול להיות שהוא לא יצליח. הוא אינו מתמודד עם המחשבה ולכן, מדחיק ואז ממציא דרכים לא לעשות את הטוב ביותר שלו כדי לא לאבד את ביטחונו העצמי וזוהי ההכשלה העצמית שלא עוזרת בשום דבר.
ואז האדם מתוך האפשרות בין יכול ללא יכול בעצם מכניס את עצמו למילכוד ובוחר באפשרות שהוא אינו יכול. והכל נעשה מכיוון מגמתי בכדי להצדיק את הדעה שהוא אינו יכול ולא מתוך מאמץ לשנות את הדברים.
והאדם יכול גם לחשוב שהוא עלול לחזור למצב שהוא שוב יבקש עזרה באותו נושא או הבעיה עלולה לא להיפתר וכו'.
והעניין כאן ככל שהאדם מנסה יותר כך גדלים הסיכויים וגם אם לא מצליח עכשיו הוא מנסה עד שמצליח.
ואם הוא הכשיל את עצמו הוא האריך לעצמו את הזמן כפי שאשה חכמה אמרה לי "אם לא משתמשים בראש צריך ללכת עם הרגליים".
כלומר, אם האדם לא השתמש בראשו ועשה פעולה אוטומטית הרי שעכשיו יש לו דרך ארוכה יותר לעשות. ולכן, קיצור הדרך הוא לא לפי טייס אוטומטי גרוע אלא, דווקא החשיבה של לקשר בין סיבה לתוצאה.
והשאלה המכוונת היא: למה אני עושה את מה שאני עושה? או מה המטרה שאני עושה את מה שאני עושה?
וע"י כך שהאדם הולך עם האמת עד הסוף ועושה את הדברים באופן הטוב ביותר - הוא מרגיש שהוא עשה מספיק וכן, אמיתי עם עצמו.
*
לפעמים האדם מרמה את עצמו בהדחקות סתמיות מה שהוא יודע שהוא יכל לעשות והוא רק מזכיר לעצמו בדיעבד - כוונת הדברים לומר שהאדם מסתמך על כך שהוא לא יכול לשנות טבעים בעצמו מתוך הנחת יסוד שגויה ואינו מסתכל על הנחת יסוד זו ומניח שהיא לא תשפיע עליו אם הוא לא יחשוב עליה.
אבל ככל שהוא מתעלם מהדברים ההערכה שלו בדיעבד במקום לטפל בשורש הבעיה מצדיקה את הנחת היסוד השגויה ולא בוחנת אותה. ואז הדעה עצמה מביאה הוכחה על הדעה עצמה. מעין טיעון מעגלי. וכידוע אי אפשר להביא דעה מהדעה עצמה.
אבל לעתים הדעה הקדומה מבוססת על דעה קדומה אחרת, שהיא לא משנה מה האדם יעשה הוא יתקע תמיד, וגם זו הנחת יסוד שגויה. ואיך אפשר "להריח" שמשהו לא בסדר כאן? "תמיד" המילה הזו מחשידה. היא עלולה להיות לא אמיתית. ואפשר לשאול האם זו האמת שתמיד האדם נתקע בדברים ולא מוצא פתרון? תמיד? לא נכון!
האדם לא תמיד "נתקע" בדברים זוהי שוב הנחת יסוד שגויה שפועלת באותו טיעון מעגלי ומצדיקה את עצמה מתוך הדעה עצמה! אין בכך שום אמת זו דעה שמתחפשת לאמת.
ולכן על האדם ללכת עם האמת עד הסוף ואז הדברים הולכים יותר טוב וכפי שהמאמר הזה נקרא "הכל מהר יותר וטוב יותר".