הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=7421230
פסיכולוגיה חיובית, במה היא שונה מהפסיכולוגיה הקלאסית ומהן יתרונותיה?

פסיכולוגיה חיובית היא ענף בפסיכולוגיה העוסק בחקר האושר והשגשוג האנושי. זוהי גישה חדשנית שהתפתחה בעשר השנים האחרונות, אשר שמה לה למטרה לפתח דרכים להגדלת האושר של בני האדם, תוך שימוש בעוצמות, חוזקות וכישורים של האדם ופיתוחם בהקשר האישי, הניהולי והארגוני. הפסיכולוגיה החיובית שואלת כלים מגישות הפסיכולוגיה ההומניסטית והיא מעניקה לאדם ארגז כלים עוצמתיים למימוש והגשמה עצמית. מטפל המשתמש בגישת הפסיכולוגיה החיובית, שואף לשפר את חייהם של אנשים תוך זיהוי העוצמות, החוזקות והכישורים החיוביים הטמונים באדם ופיתוחם. דבר המוביל לתחושת אושר ורווחה אישית.

במה שונה הפסיכולוגיה החיובית מהפסיכולוגיה הקלאסית?

הפסיכולוגיה החיובית היא בעיקרה מחקרית והיא החלה את דרכה כתחום חדש בפסיכולוגיה בשנת 1998, כאשר מרטין סליגמן, פסיכולוג אמריקאי יהודי, נשיא האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית שאל את השאלה: "כיצד הפסיכולוגיה איבדה את דרכה? " תשובתו לשאלה זו הייתה, כי הפסיכולוגיה הקלאסית שהתפתחה מהפסיכואנליזה ומבוססת על המודל הרפואי, כל הזמן חשבה שלילי ושמה דגש רב מדיי על פסיכופתולוגיה ודיספונקציות נפשיות.

בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית, אין הפסיכולוגיה החיובית באה לטפל בהפרעות נפשיות. עיסוקה העיקרי של הפסיכולוגיה החיובית הוא הניסיון למצוא ולטפח כישרונות אנושיים ותחומי חוזק מרכזיים, הטבועים באדם מיום היוולדו והדרכים לטיפוח כישרונות וחוזקות אלו. הגישה שמה דגש על כך שלאדם יש אפשרות בחירה ואחריות לבחור וכי האדם פועל לחיפוש משמעות, יצירתיות וערכים. מרטין סליגמן מגדיר את הפסיכולוגיה החיובית כגישה פסיכולוגית שמטרתה לעסוק בפאן הבריא והחיובי של האדם והעצמת תכונות וחזקות של האדם ליצירת אושר ורווחה נפשית.

נושא האושר והדרך להשגתו העסיקו פילוסופים רבים, בתקופות חיים שונות.

עוד בתקופת יוון העתיקה: טען הפילוסוף סוקרטס - (469 - 399 לפנה"ס) כי הדבר המוביל את האדם לאושר הוא המודעות העצמית. אריסטו - מבחירי הפילוסופים של העת העתיקה, הנחשב לאבי הפילוסופיה המערבית (384 - 322 לפנה"ס), טען כי ההגעה לאושר מגיעה מחיים שלמים של פעילות רציונאלית בהתאם למידות הטובות של האדם. אפיקורס - חכם יווני שהשקפותיו נגדו את ההשגחה העליונה ואת ידיעת האל, ומוזכר במשנה במסכן סדנהדרין י', יא', כאדם שאין לו חלק בעולם הבא, טען כי האושר נמצא בעונג ובהנאות הפשוטות של החיים.

בתקופת היהדות והנצרות - שלטה הטענה כי האושר מגיע בהישמע לצו האלוהי. בתקופות המודרניות: הרנסנס - תנועת התחייה התרבותית מהמאה ה - 14 עד המאה ה - 17 שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה לאירופה והנאורות - תנועה אינטלקטואלית מהמאה ה - 18 ששמה לעצמה למטרה לבסס את הידע המוסר והאסטטיקה, העלו את קרנו של האינדיבידואליזם וטענו כי מקורו של האושר הוא בחשיבה רציונאליות. ג'ון סטטיוארט מיל, פילוסוף וכלכלן אנגלי (1806 - 1873) שתמך בלוגיקה ופילוסופים תועלתנים נוספים, טענו כי מקורו של האושר הן בפעולות מוסריות, המביאות אושר לכמה שיותר אנשים.

במאה ה - 20, הפך נושא האושר למושא עיון וחקירה פסיכולוגית מדעית.

את הכוח הפסיכולוגי הראשון היווה זיגמונד פרויד (1856 - 1939) נוירולוג וחוקר פסיכולוגי, אבי הפסיכואנליזה, אשר הציע כי הדבר אשר משפיע על רמת אושרו של האדם הוא התת מודע. הפסיכואנליזה (שיטת פסיכותרפיה) של פרויד התפתחה ממצבים נוירולוגיים שלא היו להם הסברים והדגש של פרויד היה, על דחפים אלימים הפועלים בנפשו של האדם: סקס, תוקפנות ויצר המוות.

הכוח הפסיכולוגי השני התפתח מאוחר יותר, באמצע המאה ה - 20, כזרם שהתחרה בפרויד, הוא נקרא הביהביוריזם (הגישה ההתנהגותית). ג'ון ב. ווטסון (1958 - 1878) ופרדריק סקינר (1904 - 1990) היו ממייסדי הגישה. הגישה עסקה בעיצוב התנהגות על ידי התניות, חיזוקים ועונשים וטענה כי הילד נולד כטבולה ראסה - לוח חלק. את הדגשה של השיטה ניתן לראות במשפטו המפורסם של ג'ון ב. ווטסון "תנו לי ילד בעולם ואוכל לעשות ממנו כל שארצה". גישה זו הנה אוטומטית למדי והיא מפחיתה מרוחו של האדם והוכחה כלא נכונה בעליל. מחקרי תאומים, הוכיחו כי גם לגנים יש תפקיד חשוב בעיצוב התנהגות.

בשנות ה - 50 - 60 קמה התמרדות כנגד הממסד הפסיכיאטרי, שמתבונן על הצד האפל והפתולוגי של האדם. הטענה הייתה, כי הממסד הפסיכיאטרי פיתח בשנת 1952 את ה - DSM, ספר אבחנה הכולל 60 סוגים של פתולוגיות (הפרעות / דיספונקציות נפשיות) - לשם מטרות מסוימות. אדם הפונה לטיפול במסגרת ציבורית, יצטרך לעבור אבחון פסיכיאטרי כדי לזכות במימון הטיפול. במסגרת זו, הוא יזכה לאבחנה פתולוגית, (ע"י פסיכיאטר או פסיכולוג שעימו הוא ייפגש) כבעל "הפרעת אישיות" כל שהיא, גם אם פנייתו אינה על רקע פתולוגי - על מנת לקבל טיפול. הדבר יוצר תפקידים חדשים, היררכיות וכדומה. גישה זו, רואה אך ורק את "חצי הכוס הריקה" באישיותו ובמהותו של האדם.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עלתה גישה דומיננטית שלישית והיא הפסיכולוגיה ההומניסטית, שדיברה על חיים אותנטיים, על יצירתיות, רצון להגשמה עצמית, אחריות ובחירה אישית. הפסיכולוגיה ההומניסטית, צמחה מגישה אקזיסטנציאליסטית (קיומית), גישה שעסקה בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים וטענה כי האדם איבד את דרכו ומאז הוא מתקיים בחוסר משמעות ותכלית.

עם הגישה האקזיסטנציאליסטית נמנים הפילוסופים:

סרן קירקגור (1855 - 1813) אשר טען כי לאדם יכולת לבחור את דרך חייו.

פרידריך ניטשה (1844 - 1900) אשר פיתח פילוסופיה רדיקלית שעוסקת במוסר, דת, פסיכולוגיה, תורת ההכרה, ההוויה והמטאפיזיקה וטען כי בזמן המודרני האלוהים מת והאדם המודרני נותר ללא מוסר שידריך אותו ומוות זה מביא את האדם להיות ניהליסט (אדם השולל ערכים ואמונה) וכי האד המודרני הינו אדם נטול מהות אובייקטיבית.

מרטין היידגר (1889 - 1976) שתחומי העניין שלו היו מטאפיזיקה ותורת ההכרה וטען כי הטכנולוגיה הינה חודרנית והיא יוצרת את האדם המודרני החלול ש"הרג" את האלוהים ומצא לו תחליף בדמות מדע ואידיאולוגיות גדולות.

ז'אן פול סארטר (1905 - 1980) אשר הטיל ספק בכל הקיים חוץ משתי דברים: האדם קיים והאדם הינו חופשי וטען כי האדם יוצר את מהותו וחייו הם פרי יצרתו עצמו, דרך מעשים, החלטות ואורח חיים. סארטר דחק באדם להיות חופשי ולבחור את חייו לפי ראות עיניו ולהבין כתוצאות מעשיו, הינם תוצאות מעשיו בלבד, ולא של "ישות עליונה נסתרת".

פורץ הדרך לגישת האקזיסטנציאליזם היה ויקטור פרנקל (1905 - 1997) רופא נוירולוג ופסיכיאטר שכתב בשנת 1946 את ספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" בו הוא מתאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. החשיבה האקזיסטנציאליסטית, היא חשיבה עתיקת יומין והיא התקיימה אלפי שנים בתרבויות המזרח הרחוק. גישה זו יצרה מהפכה בגישות הפסיכולוגיות הקודמות ואפשרה את פריחת הפסיכותרפיה ההומניסטית. הפסיכולוגים ההומניסטים שמו דגש על כך שלאנשים יש אפשרות בחירה חופשית ואחריות לבחור וכי האדם פועל לחיפוש אחר משמעות, יצירתיות וערכים. זוהי פסיכולוגיה השמה דגש על הפאן החיובי שבאדם ולא הפתולוגי והאפל.

"אני מאמין כי התכלית של חיינו היא חיפוש האושר. אין זה משנה אם האדם הינו דתי או לא, אם הוא מאמין בדת זו או אחרת, כולנו מחפשים משהו טוב יותר בחיים. לכן, מגמת חיינו היא להתקדם לקראת האושר". הדלאי לאמה

התיאורטיקנים המרכזיים בתחום הפסיכולוגיה ההומניסטית היו:

אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי (1908 - 1970) ותיאורטיקן מרכזי של הפסיכולוגיה ההומניסטית שטען כי האדם שואף להגשים את עצמו ולפתח את ה"עצמי" שלו, הכולל רגשות, מחשבות ותפיסות שלו בנוגע לעצמו ולסביבתו. טענה זו הוא הסביר באמצעות המודל שפיתח הנקרא "פירמידת הצרכים". במודל זה הוא מתאר את מקורות המוטיבציה האנושית, המקורות לשאיפה והגשמה עצמית.

קארל רוג'רס (1902 - 1987) שטען כי שורשן של הבעיות הנפשיות של האדם הוא בחוסר התאמה בין הרצוי למצוי - חוסר הלימה בין "העצמי האידיאלי", "העצמי", ו"העצמי בפועל" וכי חוסר התאמה זה ניתן למנוע באמצעות חינוך ודגש על קבלה בלתי מותנית ונכונות לקבל את תחושות האדם ורגשותיו כלגיטימיים. הפתרון ע"פ רוג'רס הוא הן בחינוך והן בטיפול הפסיכולוגי לאמפטיה וקבלה בלתי מותנית ובשנת הוא 1951 הוא פיתח שיטת טיפול הנקראת "טיפול מממוקד בלקוח".

אריך פרום (1980 - 1900) פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי ממוצא גרמני שטען כי מרבית התסכולים של האדם ובייחוד בעולם המודרני והטכנולוגי, נובעים מהניתוק שלו "מקשריו הראשוניים" אל החברה והביאו את האדם לתחושת אפסות, חוסר בטחון, ניכור, ספקנות ובדידות. על כן, אין האדם מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית. כלומר, נוצר קונפליקט בין דרישות החברה (המטפחת יצרנות ותחרות) לבין צורכי האדם לאושר וצמיחה. את נימוקיו אלה הוא העלה בספרו הנודע "מנוס מחופש".

פריץ ולורה פרלס, בין מפתחי תיאורית הגשטלט אשר מחשיבים התנהגות באופן הוליסטי ומשפט המפתח של גישה זו היא: "השלם הוא יותר מסכום חלקיו". כלומר, פירוק תבנית כל שהיא לחלקיה אינה בהכרח מסייעת להבנת התבנית, על כן אין לפרק תהליכים מנטאליים למרכיבים וכי החוויה תלויה ביחסי הגומלין שבין אלמנטים ואיננה תוצר פשוט של צירופם יחדיו.

את יישומה של הפסיכולוגיה החיובית ניתן לראות בספר: Development Of The Character Strengths and Virtues הידוע כ - CSV, המזהה ומגדיר תכונות ומאפיינים פסיכולוגיים חיוביים בבני האדם. ספר ה - CSV נכתב כנגד ה - DSM, שהינו ספר הפסיכולוגיה הכללית המפרט את טווח ההפרעות הנפשיות הקיימות בבני האדם. חוקרי הפסיכולוגיה החיובית שהפנו תשומת לב רבה לחיפוש אחר תכונות ומאפיינים אישיותיים חיוביים, פנו למחקר יצירתי ולקחו על עצמם לקרוא כ - 200 מאמרים וחיבורים, מכל התרבויות והמסורות המוכרות בעולם (תנ"ך, תלמוד, אריסטו, קונפונציוס ורבים אחרים) אשר עוסקים במידות הטובות.

ממחקרם עלה, כי ישנה הסכמה אוניברסאלית לגבי קיומם של תכונות חיוביות, תכונות המובילות להגדלת האושר. החוקרים גיבשו אותן לשש סוגי תכונות חיוביות עיקריות, כאשר כל קבוצה אחת של תכונות, כוללת בתוכה מספר מאפיינים אישיותיים. כלומר, שישה תכונות עיקריות המורכבות מעשרים וארבעה מאפיינים אישיותיים, הנחשבים כאוניברסאליים - בכל מקום, בכל זמן ובכל תרבות.

התכונות החיוביות והמאפיינים האישיותיים הם:

חכמה וידע - יצירתיות ואהבת הלימוד (גמישות ופתיחות מחשבתית, יכולת לחשוב מחוץ לקופסא)

אומץ - גבורה, יושרה ודבקות במטרה (היכולת להתמודד עם פחד, כאב, איום או חוסר ודאות)

אנושיות - אהבה, טוב לב, אינטליגנציה חברתית

איפוק - סלחנות, חמלה, אמפטיה, ענווה, צניעות, שליטה עצמית וזהירות

צדק - יושר, אמת, כשרות מוסרית, הוגנות, מנהיגות ויכולת להשפיע על המוטיבציה של אנשים

התעלות - הכרת תודה, הודיה, היכולת לראות יופי בכל הקיים, רוחניות, תקווה והומור.

טענת חוקרי הפסיכולוגיה החיובית היא, שלרוב אין בני האדם מודעים לתכונות העוצמה והחוזק שלהם ואינם יודעים כיצד לנתב תכונות אלה נכונה ולכן הם מפתחים תסכול, חוסר מימוש עצמי ובמקרים הקיצוניים עקב כך גם דיספונקציות פיזיות ונפשיות. על כן, מטרת המטפל, העוסק בפסיכולוגיה החיובית היא לעזור לפרט לזהות בתוך עצמו תכונות המעצימות אותו ולהעניק לו כלים לדרך בה ידע לנתב תכונות אלה.

לסיכום, הפסיכולוגיה החיובית מתייחסת בצורה חיובית יותר לאופי האדם ומדגישה את חזקותיו ויכולותיו. הפסיכולוגיה החיובית, בשונה מהפסיכולוגיה הרגילה המשולה לרופא שמטפל באנשים שכבר חלו, שואפת לחזק את הבריאות הפסיכולוגית של הפרט בגישה של "רפואה מונעת" או "רפואה הוליסטית" (שמנסה למנוע את הבעיות עוד בטרם התרחשו) ואף לעזור לפרט להגיע למימוש והגשמה עצמית.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן