אכן, חייבים לדבר על קווין. חייבים לדבר על הספר. חייבים להחזיר אותו לרשימת הקריאה. אינני יודע איך הספר הזה התחמק ממני. הוא יצא לאור כבר ב 2005. ידידה שלי שדעתה נחשבת בעיני הזכירה אותו, המליצה עליו והלוותה לי אותו.

למרות השם הגברי, ליונל שרייבר איננו סופר כי אם סופרת. לא ברור למה סופרת פמיניסטית בחרה בשם העט ליונל. זהו ספרה השביעי של ליונל. על הספר הזה היא קיבלה את פרס אורנג'. פרס הניתן לנשים בלבד. לגברים יש מספיק פרסים משלהם.

בראיון אתה אמרה שבעקבות כתיבת הספר החליטה לוותר על ילדים משלה. כלומר הספר אינו ביוגראפי אישי., אך הביא למסקנות אישיות.

הספר איננו פשוט. לא קל. אני מתלבט באיזה מלים להשתמש בהקשר של ספר מורט עצבים כל כך.

סופר המחליט לכתוב בגוף ראשון צריך להתמודד עם השאלה מי המספר, למי הוא מספר, איך הוא מספר. האם זה יומן, מונולוג פנימי סיפור למישהו שמקשיב.? כאן הספר הוא מכתבים שכותבת אווה לפרנקלין, בעלה הנעדר.

היא כותבת וזה מתברר מיד על כמה רמות של זמן. ההווה. העבר. הניסיון להעלות זיכרונות טובים והתמודדות עם הניסיון הקשה מכל.

אווה חצ'טוריאן הארמנית גרה בסביבה ששונאת אותה. השכנים שפכו דליי צבע על ביתה. בית העניים שלה אליו עברה מבית העשירים בו גרה קודם. את רוב כספה הוציאה על עורכי דין.

אין סוד בסיפור, לא משהו שצריך להתגלות לאיטו. בנם של אווה ופרנקלין נכנס ביום חמישי אחד לבית ספרו וירה בבני כיתתו ובמורה. אירוע שלאווה יישאר לעולם אותו יום חמישי.

כבר היו ניסיונות קודמים לבדוק את אלימות הנוער. מייקל מור בסרטו הדוקומנטרי התייחס לנושא בשטחיות. בדוחק אפשר לחזור לתפוז המכאני שניבא את האלימות המתעוררת בצעירים. בין לבין נכתבו עוד כמה ספרים. אף אחד מהם איננו מגיע לקרסוליו של הספר הזה.

בסופרמרקט היא מתחמקת ממבטים המזהים אותה. הקופאית מזהה את שמה על כרטיס האשראי. חצ'טוריאן. כמה כאלה כבר יש. היא לא שינתה את שמה לסמית ולא עברה לעיר אחרת. היא מתכוונת לחפור בעצמה. לשאול את עצמה שאלות מבלי להתחמק. היא צריכה לעבור לספר ולעכל את הסבל.

אווה חייתה בעושר ואושר. היא כתבה מדריכי תיירים. נסעה בעולם. פרנקלין בעלה לא מתעניין בסיפורי העולם שלה. לו מספיקה האקזוטיקה של אמריקה. סיפורי הפרברים. היא הייתה זרה בינלאומית. שום מקום לא היה בית. שלה. הייתה בכל מקום.

היא לא מנסה להעלות בו געגועים. היא כותבת מתוך הניסיון שלה להבין. איך בגיל שלושים ושבע התחילה לחוש שהקשר שלהם נשחק בשוליים. למה חשבה שילד יביא עניין לחייהם.

"אני חייבת לגלוש לעבר הרחוק, מפני שאחריתם של סיפורים רבים הוכרעה עוד בטרם החלו"

והיא תחזור לעבר ותהפוך כל אבן בניסיון להגיע לאיזו אמת, כואבת ככל שתהייה.

האם ההחלטה להביא ילד לעולם היא גחמה משונה או החלטה הרת גורל. והיא בודקת. חוזרת אל רגע ההחלטה, אל השיחות הקודמות להחלטה ואגב זה בוחנת את מצבם הרגשי באותו זמן. היא כותבת ואנחנו לומדים להכיר את פרנקלין. איך נראה בעיניה לפחות, ולא שהוא ראה את עצמו כך. עכשיו היא לא חסה עליו, ויותר מזה לא חסה על עצמה. היא תגיד הכל.

סרט חביב, אוכל חביב, אנשים חביבם, מה עוד אפשר לדרוש? את כל זה היה לו והוא זלזל בצרכים אחרים שלה. גאולה מתרחשת מתוך בחירה. הוא בחר בחביבות. אם אווה היא אישה עם שאלות קיומיות פרנקלין יכול לשמש כדוגמה כל אמריקאית למוסד המשפחה, עד שמגיעים לדבר על ילד.

כל אחד מהם בתורו נכנס לתפקיד המתנגד לילדים, פעם מפני שהם רעשניים מדי, פעם מפני שהם כפויי טובה מדי. וביום אחר מפני שלמי יש כוח להשקות אותם מיליוני כוסות מים ולהשכיב אותם לישון. אבל לא תמיד זו הייתה העמדה האמיתית. זה היה משחק זוגי.

הם היו מאושרים מדי. לא שהעושר משעמם אבל הוא גם לא סיפור מרתק במיוחד. כן, אולי תמררי לו קצת את החיים. אולי אם אכנס להריון יקרה משהו? כן יוולד תינוק בסוף. שיחות מרפרפות.

אווה שנוסעת בכל העולם וכבר משועממת. הרי בכל מקום יש תנאים אקלימיים, איזה שהם תנאים, כל מה שחשוב הוא להחליט איזה נעלים לבחור. אמהות תהייה מדינה זרה באמת. אולי לרצות ילד זה לרצות לאהוב מישהו זר ברשות. מישהו אחר ששני הצדדים אוהבים בנפרד.

לדמיין את הילדים שלך בעוד שנים רבות, יושבים עם חברים ומדברים על האימא שלהם, כמו שעושים פרנקלין ואווה עם ידידיהם. אפילו אם קצת מלכלכים את ההורים, מקנים להם סוג של נצח זמני.

אווה תמהה ומבקשת תשובה לשאלת האמונה בסימנים חיצוניים. היא נולדה ב באוגוסט 1945. פטריות רעילות היתמרו ובישרו את הולדתה. בנה נולד מעט לפני 1984. השנה אותה קבע אורוול למקור של דאגה. אווה לא ראתה מן ההתחלה הולדת בן כדבר מובן מאליו. היא יכולה לכתוב רשימה ארוכה של פחדים מוקדמים שליוו אותה. האם כל אישה חרדה כל כך? האם החרדות השפיעו במשהו על העובר, על התינוק, על הילד. איך נדע.

אווה חיכתה שהדחף ההורמונאלי שלה יתעורר, כמו שנשים מעידות על עצמן. לעתים היא כן מקווה שהפעם התעברה. הפעם, התעברות. להיות הרה זה לסחוב משהו כבד ונפוח לכל מקום. לא, אווה לא חשה תחושת ייחום אימהית. אבל אולי לפוסטר המשפחה שהיא נשואה לו חסר ילד להשלמת התמונה.

פרנקלין לא מבין איך היא יכולה לעזוב אותו לבד ולנסוע. לנסוע כי החברה שהקימה דורשת את ההשקעה הזו ממנה. הוא לא דורש אך מבהיר שהיה שמח אם הייתה נשארת. הרבה יותר חשוב לך אם דוכן הפלפל בפינת העולם עוד נמצא שם. את לא מרגישה כך אלי. אני לא מיכל אהבה רזרבי.

היא חושבת על אמה ומתחילה להבין ולפחד מהעובדה שהיא הולכת ונעשית כמוה. ואם היא דומה לה היא עצמה לא רוצה להיות אמא. המחשבה לעשות ילד הילכה עליה אימים. פחד להתעמת עם חוסר רגשות אימהיים. עם האנוכיות שלה לגבי עצמה. דווקא בגלל זה החליטה להתמודד.

היא מבקרת את קווין בקביעות. כל שבועיים נסיעה וביקור בכלא. זו חובתה של אם. אווה חיה לפי החוקים. במשפט טענו נגדה שהיא מבטיחה בזה תביעה נגד הזנחה הורית. אבל היא ממשיכה לבקר כל שבועיים הרבה אחרי שהמשפט נגמר. היא צריכה להוכיח לעצמה שהיא אם טובה. למלא באדיקות את תפקיד האם.

להכיר בעובדה שקווין פסיכופט. להתמודד. לשמוע שהוא נערץ בבית הסוהר. הוא העיז את מה שאחרים רק חלמו לעשות. עם הזמן תהילתו נשחקת. כמה פעמים אפשר לשמוע את הסיפור שלו כשבכל יום מגיעים אסירים חדשים. גם אותו כבר משעמם סיפור הזוועה שביצע. והוא איננו רואה סיפור זוועה אלא גבורה, והיא צריכה ללמוד להקשיב לסיפורים על פסיכופטים רצחניים אחרים הגונבים את תהילתו. שנתיים הייתה צריכה לחכות עד שתיווצר לפחות הפתיחות והקרבה הזאת. זה הילד שלי היא כותבת לפרנקלין כשהיא מתארת את המצב. החלפתי מקום דפוק אחד במקום דפוק אחר, אומר קווין על השוואת הבית לבית סוהר.

למה זו תמיד האימא שאשמה שואלת אמו של נער אסיר אחר. אל תנסי להבין, אל תגידי אני אשמה כי אימי הייתה כזאת והיא הייתה כזאת כי אימה הייתה כזאת. כך אפשר להאשים את אלו שמתו מזמן. אל תנסי, זה לא עוזר.

יכול להיות שאת מצליחה לעבוד על האימא המשוגעת שלך, לעבוד על ישו, עלי את לא מצליחה. אל תטרחי לגרור את התחת השמן שלך בשבילי. אני שונא אותך. גם אני שונאת אותך לפעמים, היא עונה לו בשפה שהוא יכול להבין. היא למדה לדבר "פסיכופטית". השפה שהוא יכול להבין ולתקשר דרכה.

שייבר חוזרת לתאר את ימי ההיריון הראשונים, וכמו בכל נושא היא חופרת והופכת כל בדל רגש, והתנהגות. אינני יכול מחוסר ניסיון אישי להעיד על הדיוק, אך הרי לא כל אישה מרגישה אותו דבר. למקרה של אווה התיאור נראה מדויק מאוד.

אווה - שרייבר בודקת הכל כל הזמן, עד לרמה של המלים הבודדות. כמו תוכי המקלף גרעינים גם היא מקלפת את הקליפות כולן. היא מנסה להבין כל ניע וזיע בפני בנה, בתוך עצמה, במשולש פרנקלין אווה קווין.

כקורא אי אפשר שלא לשאול, האם היא באמת מבינה כל דבר בכזה עומק או שגם היא כמו רבים אחרים מונעת מתוך פרשנות של עצמה, כזו המתאימה לאישיותה. האם הפרשנויות הללו נכונות עד הסוף.

אמריקאים נוהגים ללטוש מבטים בנשים הרות. נשים הרות הפכו להיות הפורנוגרפיה החדשה. פעם העירום הנשי היה נסתר, היום כשעל שער של כל עיתון נדחקים לעיניך בכוח גופי נשים ערומות, הפורנוגרפיה עברה לאזור נסתר חדש. גוף בהריון. הוליווד משתמשת בהריון כסמל לפלישה זרה והשתלטות. השטן בתינוקה של רוזמרי, חוצנים בנוסע השמיני, היו קודם ואחר כך הריונות הוליוודיים, נשים שילדו מיני שדים. כאילו ההיריון הוא מצב לא טבעי ומאיים.

מרגע שמסתבר שהעובר זכר פרנקלין תופס בעלות על התינוק, שלו, שלו, שלו. אם היה יכול היה מקפיא את אווה שלא תזיז אצבע. כל תנועה מיותרת הפכה להיות פגיעה בתינוק שלו.

באווה נולדה שאלה אם לעובר יש רגשות. שאלה אתה תתמודד חמש עשרה שנים. ואם כבר נזכרים עולה עוד שאלה, האם ייתכן שאם בזמן ההיריון אווה אהבה את השיר סייקו קילר של ראשים מדברים משהו השפיע על העובר.

כשיגיע הרגע בו תספר על הלידה, תספר אותה לפרטיה. קראנו כבר על לידת וכאבים. איפה רגע ההתגלות שבין "אני לא סובלת ילדים" לבין התינוק המופלא שלי" התגלות שלא קרתה לאווה. אינני זוכר תיאור של רגשות שמרגישה יולדת כמעט אחד לאחד. לא מומלץ לקריאה לנשים בהריון.

קווין נולד תינוק אדיש. מתנכר אפילו לאינסטינקט היניקה. הוא הפנה את ראשו בתיעוב מהשד מן הרגע הראשון.

אווה בדיכאון, לא דיכאון אחרי לידה, דיכאון אחרי לידת קווין. הוא מסרב לינוק ומסרב לגעת גם בחלב שנשאב משדיה. נראה שהוא הוא שונא את הריח שלה. הוא יונק רק מזון תינוקות ורק בתנאי שפרנקלין מאכיל אותו. קווין היה תינוק ערמומי וייחודי שלא הפך להיות "התינוק שלי".

קווין שלא הפסיק לצרוח שעות כשאווה הייתה אתו לבד. היה בוכה בכי דוחה ומרחיק אך היה משתתק כשפרנקלין היה מגיע. התחילו מריבות בין הזוג. מאוחר יותר לא ידעה כבר אווה אם קווין הפעיל כבר כתינוק שיטת הפרד ומשול.

האם ייתכן שקווין תיעב את החיים כבר אז. קשה לאווה לקבל את העובדה שכאימא היא לא מצליחה להפוך את הילד שלה למאושר. אז כשעוד לא הבינה באופן מוחלט מה התינוק הזה שילדה.

להבין שקווין שונא. לא רק אותה, אלא את הכל. אין שום דבר שהוא אוהב. ופרנקלין לא רוצה להבין, גם כשמטפלת אחרי מטפלת בורחת מהעבודה. קווין שונא גם מטפלות. ובסוף היום אווה מרגישה שהיא רוצה ללכת הביתה, לאן ללכת הביתה מהבית שלך.

קווין שלא גילה את יכולת הדיבור שלו להוריו משמיע לפתע משפט מלא. כשאווה מושיבה אותו מול הטלוויזיה לצפות בתכנית ילדים הוא אומר אני לא אוהב את זה. מה הוא כן אוהב אי אפשר היה להוציא ממנו, רק רשימה מתארכת של כל מה שהוא לא אוהב, וזה היה כמעט הכל.

אווה נקרעת. מיום ליום היא מבינה יותר שהיא זו המתעניינת בקווין כמו שהוא בעוד שפרנקלין רואה את הילד שגילם פנטזיה על ילדים. היא רואה בילד יצור מודע המתנהל בחשאי, בעוד פרנקלין רואה רק יצור אפוי למחצה ההולך ומתבשל תקנית. הקרע הופך לעמוק יותר ויותר. עכשיו קווין משחק משחק חדש. הוא מדבר רק כשפרנקלין לא בבית. בנוכחותו אינו משמיע קול.

אנחנו חיים במדינה שאינה מבחינה בין ידוענים לבין ידועים לשמצה. רוצחו של לנון מקבל את המכתבים שלנון כבר לא יקבל אף פעם. רוצחים ואנסים מפורסמים מקבלים הצעות נישואים מנשים זרות, בלי לחשוב על הנשים שאיבדו את הסיכוי שלהן לחיות באושר. הביקורים בכלאה מביאים באווה תובנות חדשות. כל ביקור וההפתעה התודעתית שלו.

הזמן עובר וקווין הולך ומתבגר. אווה עוקבת אחרי כל פרט ברוע המצטבר שלו וצריכה להלחם בשתי חזיתות. פרנקלין איננו יכול לייחס שום בדל של רוע בבנו. כל מה שהוא עושה מתפרש בעיניו כמשובת נעורים.

אווה צריכה להלחם על שלמות הקשר שלה עם פרנקלין ועל היחסים עם קווין. ומי יודע, אולי טענתו של פרנקלין שאווה קרירה במופגן לילד היא מקור הבעיה.

השנים עוברות. הוא בן חמש עשרה. ביום חמישי אחד הוא יורה בבני כיתתו. לא סתם ירה. הוא זימן אותם במיוחד. כעת כשהוא בכלא אווה מנסה, ומצליחה להבין למה ירה דווקא באלו ולא באחרים. ויש לו סיבה משלו.

השאלה הגדולה היא האם תינוק יכול להיוולד רע. אכזר. ואולי האימא עד כמה שהיא מחטטת בהסברים היום העבירה לו את התחושה הזו בעבר. הוא לא גדל להיות טוב, הוא הרי רצח ילדים, אך איך הוא היה. מה העבירו לו הוריו במודע או לא. כמה מהפרשנות עליו הפנים? ואולי כן. אולי נולד כזה תינוק נורא. שכל חייו המוקדמים הוליכו אותו למעשה הרצח האולטימטיבי מבחינתו. הצהרת זהותו. והתשובה הפשוטה והמזעזעת היא כן. לפחות לפי דעתה של שרייבר תינוק יכול להיוולד פסיכופט מרושע. ואם יש אמת מדידה, הוא פסיכופת קשה יותר ממה שחשבנו לאורך רוב הספר.

זה אחד הספרים שהיה לי הכי קשה לקרוא. קראתי עמוד, סגרתי, חזרתי לעוד עמוד. קשה להאמין שיש מלאכים קטנים עטופים בחיתולים המגלים כבר עם לידתם את הרוע הטהור. שעובר הופך לפסיכופט עוד לפני שנולד. ומשם כבר אין דרך חזרה. זה כמעט מדע בדיוני על היוולדות הרוע. אין ספק שליונל שרייבר מצליחה לא רק לשכנע באפשרות הקיום הזה, אלא אפילו להפחיד במשמעות הגורל הכתוב מראש.

גם אם הספר נקרא כמעט כמדע בדיוני, כפנטזיה, הוא משכנע בכל מלה.

חשבון הנפש שעושה אווה. הניסיון להאשים את עצמה לאחר מעשה, להשלים עם המפלצת האנושית שילדה הופך להיות מסע כבד. ספר שאין בו כמעט שורת נחמה אחת. ספר שמציע שבמקום לבדוק את מין העובר כדאי שאפשר יהיה לבדוק את תכונותיו הנפשיות.

אני חייב גם להודות שלעתים הספר קצת עייף אותי. אחרי שכבר ברורה דמותו של קווין. שהובאו הרבה דוגמאות התחושה שעוד סיפור ועוד עובדה כבר לא משנים הרבה. עד השינוי הסופי, כל עובדה חשובה. אי אפשר שלא להתפעל מיכולת הכתיבה של שרייבר. המתח הרגשי שהספר מכניס אליו את הקורא. השאלות הבלתי נסבלות שהורה עשוי לעמוד מולן, כל אלו חונקים בגרון בעת הקריאה. ספר קשה, ספר חובה.

שרייבר איננה יוצאת מהסיפור לכיוונים חברתיים כמו בסרטו של מור רצח בקולומביין בשאלת הנשק החופשי. אותה מעניין דבר אחד. הילד עצמו. התפתחותו של סדיסט מרושע. ילדים ששונאים את העולם אך אוהבים את הפרסום שמביא להם המעשה המאוד ייחודי שעליו ידווחו ויכתבו בתקשורת כולה.

הרצח בקולומביין הפך להיות המפורסם מכל הרציחות ההמוניות של ילדים על ידי ילדים, לרוב בבתי ספר. אך שרייבר מונה בספר כל כך הרבה מקרים ואני סומך עליה שכולם קרו ואינם דמיוניים לצורך הספר. עשרות מקרים. אופנה שהתפשטה.

אינני יודע מה שואלות את עצמן כל האמהות שבניהן יורים דוקרים ודורסים אחרים. מה תשאל את עצמה אמו של הרוצח בברנוער אם ייתפס. האם לגאולה עמיר היו שאלות איך בנה היה יכול או שהיא דוגמה לאימא שאיפשרה. כל אימא שתקרא את הספר תעמוד מול שאלות גדולות.

האם אפשר להמליץ על הספר. האם אפשר לקחת אחריות על אנשים אחרים ולגרום להם למועקה לזעזוע וטלטלה כל כך גדולה. אני חושב שכן. זה ספר שלמרות שהוא כמו אגרוף בבטן צריך להתמודד אתו. לא פשוט, לא נעים, אבל צריך. ייתכן שכשיודעים מראש הקריאה תעבור בשלום.