פסיכולוגיה היא תחום במדעי החברה העוסק בחקר הנפש, התפיסה וההתנהגות, ומטרתו לחקור את, ולטפל (בטכניקות פסיכולוגיות שונות) בהתנהגויות האדם ובעלי החיים. מקור השם ביוונית: "פסיכה" - נפש, ו"לוגוס" - תורה. העוסק בפסיכולוגיה, הוא בדרך כלל פסיכולוג.

תחומי הפסיכולוגיה

הנחת היסוד של מדע הפסיכולוגיה היא שישנה חוקיות בהתנהגות האדם, וכי עליה לתעד ולמדוד חוקיות זו. הפסיכולוגיה גורסת שהתנהגות אינה מתרחשת באופן מקרי, אלא תוצאה של מערכת חוקים, הבנת חוקים אלו מאפשרת לנו לגזור גם ניבוי מסוים לגבי העתיד. כל תחום בפסיכולוגיה עוסק בהיבטים אחרים של ההתנהגות, ומנסה להבין אותה מתוך מיקוד אחר. הפסיכולוגיה מחולקת לענפי מחקר, תחומי עיסוק ואסכולות (רשימה חלקית):

ענפי מחקר

להלן יוצגו מעט מענפי המחקר הכלליים של הפסיכולוגיה:

פסיכולוגיה התפתחותית - מתמקדת במחקר השינויים ההתנהגותיים והנפשיים מילדות לבגרות. פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים ובמקביל מלווה את הורי הילד במהלך הטיפול.

פסיכולוגיה חברתית - עוסקת ביחסי הגומלין שבין הפרט וסביבתו, תוך התמקדות בפרט, (לעומת הסוציולוגיה אשר מתמקדת בסביבה החברתית).

פסיכולוגיה של האישיות - תחום החוקר את אישיות האדם, דרכי התנהגותו, ההבדלים הבין - אישיים והשפעת הסביבה על תכונותיו.

פסיכולוגיה קוגניטיבית - עוסקת בחקר תהליכים מנטליים בסיסיים, ביניהם תודעה, תפיסה, חשיבה, קשב, זיכרון אנושי, למידה וקבלת החלטות.

פסיכולוגיה רפואית - עוסקת ברמה התאורטית, הקלינית והמחקרית בסוגיית יחסי הגומלין בין גוף לנפש, ובאופן ספציפי יותר בקשרים שבין המשתנים הפיזיולוגיים לבין המשתנים הפסיכולוגיים והחברתיים, היכולים להשפיע על התפרצות תופעות ומחלות גופניות, דרכי ההתמודדות איתן ומניעתן.

נוירופסיכולוגיה - עוסקת בקשר בין תהליכים מנטליים שונים למבנה המוח ולהשפעות הכימיות על תפקודו, דבר הנעשה בעיקר על ידי בחינה מדעית של פגיעות ראש מסוגים שונים.

פסיכופיזיקה - עוסק ביחס ובקשר שבין הגירויים הפיזיים האובייקטיביים להם נחשף האדם, ובין התחושות הפסיכולוגיות הסובייקטיביות המתעוררות אצלו כתוצאה מהחשיפה לגירויים אלו.

תחומי עיסוק

פסיכולוגיה קלינית - עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגות.

פסיכולוגיה חינוכית - עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר.

פסיכולוגיה ארגונית ותעשייתית - עוסקת בדינמיקות ארגוניות הנובעות מהאינטרקציה בין החברים בארגון. חופפת במידה רבה עם פסיכולוגיה חברתית, אך מתמקדת ביישום. בין היתר עוסקת במוטיבציה, מנהיגות, עריכת בחינות מיון וקבלה לעבודה, ייעוץ למפעלים ויעול שיטת העבודה.

פסיכולוגיה שיקומית - מתמחה בטיפול באנשים שנפגעו ממחלות או תאונות, עיבוד אבל וטראומות אחרות.

*פסיכולוגיה מחקרית - עוסקת בתהליכים הקושרים תהליכים נפשיים לתהליכים ביולוגיים (מדעי המוח), תהליכים חברתיים (פסיכולוגיה חברתית) ואחרים.

אסכולות

פסיכואנליזה - אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה מיסודו של זיגמונד פרויד, שתחום העניין שלה הוא "תורת האישיות", כלומר - מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה.

פסיכולוגיה אינדיבידואלית - אסכולה מיסודו של אלפרד אדלר, המתייחסת לאינדיבידואל בצורה הוליסטית (אחדותית) ללא חלוקתו לרכיבים שונים של האישיות כפי שנעשה באסכולות אחרות.

פסיכולוגיה אנליטית - אסכולה מיסודו של קרל יונג המרחיבה את הפסיכואנליזה, והעושה שימוש נרחב במושגים מיתוסים וארכיטיפים ותת מודע קולקטיבי.

פסיכולוגיה התנהגותית (ביהביוריזם) - אסכולה העוסקת בתחומים שונים של התנהגות האדם מתוך הסתמכות על מדע ניתוח התנהגות. עוסקת גם בתחומים של ההתנהגויות על בסיס התניה רספונדנטית (רפלקסים, רגשות ותחושות) ובעיקר בהתנהגות אופרנטית - כל מגוון ההתנהגות המתפעלת של האדם, בכל הגילאים.

פסיכולוגיה הומניסטית - אסכולה העוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה וההקשר שלו להתפתחות התאוריה הפסיכולוגית, אשר התפתחה כתגובה לביהביוריזם מצד אחד, ולפסיכואנליזה, מצד שני.

היסטוריה

שורשי הפסיכולוגיה בפילוסופיה העתיקה

הפילוסוף אפלטון דגל בטיפול נפשי, של "חולי הנפש" שיש להם קונפליקט בין חלקי הנפש השונים, באמצעות שיח פילוסופי המכונה דיאלוג אפלטוני. - פסיכולוגיה

הפילוסוף היווני אריסטו היה הראשון שהקדיש ספר לחקר נפש האדם. - פסיכולוגיה

רנה דקארט הניח יסודות חשובים לפסיכולוגיה המודרנית - פסיכולוגיה

רבים רואים את תחילתה של הפסיכולוגיה כבר בתקופת יוון העתיקה בהגותם של סוקרטס, אפלטון, אריסטו והיפוקרטס בשאלות כמו מהות נפשו של האדם, מודעותו ודרכי התנהגותו. היפוקרטס מתחיל את ספרו בכך שיש לאדם שלוש נפשות: טבעית, חיונית ושכלית. גם אצל אפלטון (427/8-347 לפנה"ס) הנפש כישות תופסת מקום מרכזי, ומופיעה חלוקה של הנפש לשלשת המרכיבים: הרציונלי, הרגשי והיצרי. מחלת נפש נתפסת אצלו כקונפליקט וכקרע בין חלקי הנפש השונים, הנובעים עקב בורותו של האדם, ובהתאם לכך היא צריכה להיות מטופלת באמצעות הפילוסופיה וידיעת האמיתות של ההוויה בדיאלוג אפלטוני.

תלמידו הידוע ביותר, אריסטו (384-322 לפנה"ס), כתב למעשה את ספר הפסיכולוגיה הראשון ("על הנפש"). בספרו הוא סיווג את כל ההוויה לחומר וצורה, וראה בנפש האדם את "צורתו" של האדם. אריסטו דירג את כוחות החיות של היצורים בצורה של פירמידה, כאשר הנפש האנושית עומדת מעל לנפש החייתית (של בעלי החיים), שעומדת מעל לנפש הצמחית (של הצמחים). בנוסף לחמשת החושים קיים לדעתו של אריסטו חוש שישי, "החוש המשותף", שהוא החוש המעבד את כלל הגירויים הנמסרים מחמשת החושים למידע משמעותי. אריסטו ראה בדרך האמצע שבה האדם מאמץ תכונות נפש "אמצעיות", שמתרחקות מהביטויים הקיצוניים של התכונות, כתכונות הנפש הטובות שהאדם האתי צריך לאמץ לו באמצעות חינוכו האישי.

הרמב"ם (1138-1204), מגדולי הפוסקים היהודים, פילוסוף ורופא, קבע בהקדמתו למסכת אבות המכונה שמונה פרקים, כי נפש האדם היא ישות אחדותית, ורק בעלת ביטויים שונים, ולכן חיוניות הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, כך שאפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוחות הביולוגיים של בעלי החיים. הוא סבר כי האדם נולד כלוח חלק, אבל עם מוכנות לקבלת נטיות מסוימות, ומושפע בדעותיו ומעשיו בעיקר מחבריו ומנהג אנשי מדינתו. בהקשר לתורת המידות, הוא אימץ והרחיב את תפיסת דרך האמצע כמצפן למידות הראויות והתקינות, וטען כנגד אפלטון, כי לימוד פילוסופיה כשלעצמו לא יגרום לאדם לאזן את תכונות נפשו, והדרך העיקרית צריכה להיות בתרגול בעשייה מתקנת, שמשמעותה לעשות מעשים מעין התכונה המבוקשת, כך שהמעשים יטביעו את חותמם בנפשו, בדומה לאמרתו של בעל ספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". ועוד סבר כי המיפוי הנכון לדרך האמצע קיים במצוות התורה שמכוונות להביא את האדם לאיזון, בכל ההיבטים השונים של תכונות נפשו.

רנה דקארט (1596-1650), פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, שנחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית, הניח יסודות משמעותיים לפסיכולוגיה המודרנית. הוא היה הראשון שהצביע על המוח ומערכת העצבים כאזורים האחראיים להתנהגותו של האדם, ודגל בניתוח מכניסטי של תופעות פסיכולוגיות. בהקשר לנפש האדם דקארט דגל בתפיסה המכונה רציונליזם. הוא המשיך תפיסה קדומה כי לא רק שקיים דואליזם של נפש וגוף, שבו לנפש יש קיום עצמאי משלה, אלא הנפש מגיעה לעולם עם מטען של ידע ותודעה, ומכילה את רעיונותיה ותכונותיה כבר עם היווצרה, וישנה חשיבות גדולה לחשיבה טהורה מאשר לחוויות וניסיונות חושיים. עוד הוסיף על פילוסופים שקדמו לו, שישנה אינטרקציה של גוף ונפש, ולא רק שהנפש משפיעה על הגוף, אלא גם הגוף משפיע על הנפש.

כתגובת נגד לתפיסות של דקארט, צמח באיים הבריטיים זרם המכונה אמפיריציזם, על פיו כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) או בהסקה אינדוקטיבית. תומאס הובס (1588-1679), הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, סבר כי בני האדם כמו בעלי החיים הם "מכונות", ונופלים תחת החוקיות הדטרמניסטית של חוקי הטבע. ג'ון לוק (1704-1632), אבי הדרישה לפילוסופיה של "השכל הישר", סבר כהובס כי האדם איננו מגיע לעולם עם רעיונות מולדים, אלא "טאבולה ראסה", שבו היילוד הוא "דף חלק" אשר צובר מידע אך ורק מהסביבה וניסיון חייו; עם זאת, לוק לא היה אמפריציסט קיצוני כהובס, וסבר כי השכל מסוגל לניתוח ורפלקסיה עצמיים של תכני החושים. ג'ורג' ברקלי (1753-1685), פילוסוף אירי שהמשיך את הקו של "הלוח החלק", סיכם את תורתו שנקראה אידאליזם, במשפט "להיות, זה להיות נתפש"; הוא חלק על לוק וטען שלא חייב להיות קשר בין האובייקטים הפיזיקליים הממשיים לבין הייצוג התפיסתי והמנטלי בנפש האדם, ואין אפשרות לאדם לחוות באופן ישיר את העולם הפיזיקלי.

הזרם המטריאליסטי, שבין הוגיו ניתן למנות את פייר גסנדי (1592-1655), ג'וליאן דה למטרי (1709-1751) וקונדילק (1715-1780), לקח את האמפיריציזם צעד נוסף אחד קדימה, וטען שאין להזדקק כלל למהות של נפש או שכל, העומדים בפני עצמם ומוטבעים מחוויותיו של האדם, אלא שהאדם הוא מכונה לא פחות מכך שהחיה היא מכונה, ושניתן להסביר את התנהגותו על פי עקרונות מכניסטיים ופיזיקליים. למטרי אף כתב ספר בשם "האדם מכונה", שבו טען כי אין הבדל מהותי בין אדם לחיה, אלא רק דרגות של שכלול.

ראשית הפסיכולוגיה בעת המודרנית

גוסטב פכנר - אבי הפסיכופיזיקה - פסיכולוגיה

וילהלם וונדט - אבי הסטרוקטורליזם - פסיכולוגיה

ויליאם ג'יימס - אבי הפונקציונליזם - פסיכולוגיה

אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה - פסיכולוגיה

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה - פסיכולוגיה

תחילתה של הפסיכולוגיה כדיציפלינה רפואית הייתה בספרו של תומאס ויליס משנת 1672, "De Anima Brutorum", שבו התייחס לפסיכולוגיה בעקבות דקארט במונחים של פעולת המוח. תפישת המוח כאחראי להתנהגות, לא היה דבר טריוויאלי בעבר. התנהגות הייתה מיוחסת לאיברים אחרים, כגון כליות ולב.

עד לשלהי המאה ה - 19, פסיכולוגיה נחשבה לענף של הפילוסופיה. הענף של הפסיכופיזיקה נוסד הלכה למעשה על ידי גוסטב פכנר ב - 1860, בפרסום ספרו "יסודות הפסיכופיזיקה". אחת התימות המרכזיות בספרו היא שנושאים תודעתיים ופסיכולוגים יכולים להימדד באופן ניסויי ומדויק. עם זאת, ייסודה של הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה המודרנית בכללה, מיוחסת על ידי רבים לוילהלם וונדט מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879. וונדט פרסם את ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" ב - 1874, וייסד את אסכולת הסטרוקטורליזם - ניתוח של מבנים נפשיים ובידודם למרכיבים בסיסיים. הוא היה הראשון בעולם שהקים מעבדה לחקר התנהגות, וחידש את מתודת המחקר "אינטרוספקציה", התבוננות עצמית. בכך שינה את התפישה כלפי הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי, לתחום מדעי לכל דבר. הוא גם עסק בפסיכולוגיה חברתית ותרבותית ובחקר הפסיכולוגיה של השפה, וקדם בכך בחצי מאה לתורותיו של נועם חומסקי. וונדט העמיד שורה של תלמידים, ביניהם קרפלין (שנחשב אבי הפסיכיאטריה המודרנית), ספירמן, טיצ'נר, וקאטל.

במקביל, עמיתו ומתנגדו הגדול שמעבר לאוקיינוס, ויליאם ג'יימס האמריקני ("עקרונות הפסיכולוגיה" - 1890), נחשב ל"אבי הפסיכולוגיה האמריקנית", ולמייסד זרם הפונקציונליזם, שרואה את התודעה האנושית כפונקציה ולא כמבנה, ומתרכזת בחקירת הדרך שבה פועלת הנפש בתפקודה בסביבתה. תפיסתו של ג'יימס שיחררה את הפסיכולוגיה מהמעבדה, ועסקה בבעיות של אנשים בסביבתם הטבעית. בעקבותיו הלכו פסיכולוגים רבים, בהם סטנלי הל, ג'ון דיואי וג'יימס אנגל. דמות חשובה נוספת שהתנגדה לוונדט היה פרנץ ברנטנו (1838-1917). ברנטנו, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי ("פסיכולוגיה של התנועה"), נחשב לחלוץ הזרם הקרוי פנומנולוגיה, וטען כי הפסיכולוגיה צריכה לתאר תהליך דינמי ולא לפרק את החוויה ההכרתית למרכיבים ותגובות. בין תלמידיו היו מרטין היידגר מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה, וזיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה.

הפסיכולוגיה החל מהמאה ה - 20

בתחילת המאה ה - 20 הוחלפו שתי הגישות של סטרוקטורליזם ופונקציונליזם בשלוש אסכולות חדשות: גשטלט, פסיכואנליזה וביהביוריזם. מאז עוסקת הפסיכולוגיה בעיקר בהתנהגות (למשל במסגרת הביהביוריזם), בנפש (למשל בפסיכולוגיה קוגניטיבית) ובשילוב ביניהם.

אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ברנטנו (הוסרל, אלקסיוס מיניון, כריסטיאן פון ארנפלס, ובנוסי) החלו להופיע ניצני תפיסת הגשטלט (בגרמנית: צורה, תבנית, דפוס), אבל היא הגיעה לכלל הבשלה רק אצל מקס ורטהיימר (1880-1943) ותלמידיו קורט קופקה וולפגנג קולר. תפיסה ואסכולה פסיכולוגית זו, אשר צמחה בגרמניה בעיקר כתגובת נגד לגישת הסטרוקטורליזם, טוענת כי העיקרון התפעולי של המוח והתודעה הוא הוליסטי, מקבילי ואנלוגי ובעל מגמה לארגון עצמי. משפט המפתח שעשוי להסביר את עיקרון הגשטלט הוא "השלם גדול מסכום חלקיו", ומשמעותו היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, עוד בטרם התרחשותם, ואף משליכה את חוקיה על הקלט החושי; לפיכך, פירוק תבנית זו לחלקיה, תוך בחינת הגירויים באופן מבודד ואטומיסטי כפי שעשו הסטרוקטורליסטים, אינו מועיל להבנת התבנית והמכלול.

בשנות התשעים של המאה ה - 19 החל זיגמונד פרויד לעסוק בשיטת תרפיה החושפת מאוויים כמוסים, שנקראה פסיכואנליזה. פרויד, שהוא כנראה הפסיכולוג המוכר ביותר, תרם תרומה משמעותית למיסוד הפסיכולוגיה כשיטה לגיטימית לטיפול להקלת הסבל האנושי. בתחילה פרויד התקבל בעוינות ובבוז על ידי הממסד האקדמי בתחום הפסיכולוגי, וברבים ממוסדות המחקר הייתה התעלמות גורפת מתפיסותיו. שיטותיו של פרויד לא היו כרוכות במדע אמפירי הכולל תצפיות וניסויים, ולא היו ניתנות לאישוש או הפרכה, ועם זאת תגליותיו בעניינים רבים בפסיכולוגיה נחשבות לחדשניות ומשמעותיות, ומשמשות כמצע חשוב והכרחי בכל תחומי הפסיכולוגיה. בין תלמידיו היו כאלו שנשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בדרכו, בהם אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט, אך תלמידים אחרים דוגמת קרל יונג (פסיכולוגיה אנליטית), אלפרד אדלר (פסיכולוגיה אינדיבידואלית), ויקטור פרנקל ואריך פרום (פסיכולוגיה הומניסטית), פיתחו והרחיבו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.

הביהביוריזם התפתח במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות, שהדגישו תהליכים תת - הכרתיים ונראו כספקולציות פילוסופיות שכמעט לא ניתן היה להעמידן במבחן אמפירי, ולפיכך מדעיותן הייתה מוטלת בספק. הביהביוריסטים, לעומת זאת, שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, אשר ניתן לבחון אותו במעבדה באופן אובייקטיבי, לכמת את נתוניו במדדים מדויקים, ולתאר באמצעותו בצורה ישירה את פניו הגלויים של האורגניזם, כלומר, ההתנהגות הגלויה, השינויים החלים בה ואופן למידתה. הפסיכולוגים הביהביוריסטיים החשובים ביותר היו ג'ון ווטסון ואחריו פרדריק סקינר. במקביל, מדע ניתוח ההתנהגות שהתפתח בעקבות מחקריו של פבלוב בתחום התנהגות רספונדנטית (רפלקסיבית ביסודה) ושל סקינר בתחום התנהגות אופרנטית, פתחו תחום גדל והולך של ידע על המשתנים השולטים, ועל מורכבות ההתנהגות הנובעת מהם. ידע זה איפשר מעבר מניתוח התנהגות ניסויי (מעבדתי) לניתוח התנהגות יישומי. בהדרגה ניתן היה לראות את כוחו של מדע זה ביישומים הנרחבים שהתפתחו בתחום ההוראה והחינוך. עניין זה התבטא במיוחד בטיפול באתגרים הקשים של שינוי התנהגות. הגישה ההתנהגותית נתנה בסיס להתערבויות יעילות ביותר בקידום למידה בכלל ובקידומם של ילדים עם ליקויים התפתחותיים בפרט. כך, באמצע המאה ה - 20 היה הביהביוריזם הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה, אולם מאז ירד כוחו. עם זאת, הוויכוח בינו לבין הפסיכולוגיה הדינמית או הקוגניטיבית, או בין טיפול התנהגותי וקוגניטיבי לטיפול פסיכודינמי, עדיין לא הוכרע.

עבודתו של נועם חומסקי בבלשנות השפיעה רבות על הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וההתפתחותית. התאוריה שלו על דקדוק אוניברסלי הייתה התקפה ישירה על התאוריות הביהביוריסטיות המבוססות של זמנו, וסייעה רבות להבנת האופן בו שפה נרכשת על ידי ילדים, ומה עומד ביסוד היכולת לפרש שפה. העקרונות הבסיסיים של תאוריה זו (אף על פי שאינן בהכרח הטענות החזקות יותר של גישת העקרונות והפרמטרים) הפכו במהלך השנים למקובלים כמעט לגמרי. ביקורתו של חומסקי על המתודולוגיה והנחות היסוד של סקינר תרמה למהפכה כנגד הדוקטרינה הביהביוריסטית, ששלטה בפסיכולוגיה. בספרו מ - 1966, "Cartesian Linguistics", ועבודות נוספות, חומסקי פרש הסבר על שפות אנוש, שנעשה למודל החקירה בתחומים אחרים בפסיכולוגיה. חלק ניכר מההנחות כיום בדבר האופן בו התודעה עובדת, נשאב מרעיונות אלו של חומסקי.

בתקופה זו, אמצע המאה ה - 20, החל ביצועם של מחקרים משמעותיים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, כגון ניסויי הלמידה החברתית של אלברט בנדורה, ניסויים בתחום השפעה חברתית של סטנלי מילגרם וסולומון אש, ועוד. ואילו בעשורים האחרונים, בסוף המאה ה - 20 ובתחילת המאה ה - 21, גובר העיסוק בניסויים ומחקר נוירופסיכולוגי כדרך להבנת הנפש ותהליכי עיבוד מידע, על פי קשרים עצביים ואזורים במוח. זאת במקביל לעיסוק הקלאסי בטיפול פסיכולוגי בגישות שונות על פי האסכולות שהתפתחו במאה ה - 20, ותוך מחקר, דיון ופיתוח אסכולות אלו.

שיטות מחקר

מחקר מדעי בפסיכולוגיה נעשה כמו בתחומים אחרים של המדע. ראשית יש ליצור היפותזה מדעית בתחום, שגם צריכה להסביר את כל הממצאים שהתקבלו בעבר על ידי התאוריות הקודמות. לאחר מכן יש להוכיח את תקפות ההיפותזה בעיקר באמצעות ניסוי ותצפית מדעית, אשר לכל אחד יתרונות וחסרונות לעומת השני. יתרון הניסוי הוא האפשרות לברר קשר סיבה ומסובב בין הגורמים במערכת הנחקרת. יתרון התצפית הוא ההתנהלות החופשית של הטבע, ללא המעורבות המלאכותית של המדען שעלולה לגרום להטית התוצאות. דרכים נוספות לבחינת התאוריה הם מילוי שאלונים וראיונות, סיפור חיים של האדם ואף סקירה ספרותית.

תחומי המחקר בפסיכולוגיה הם רבים, החל ממחקרים בבחינת יכולות מנטליות, הפרעות התפתחויות, ליקויי למידה, דרך קבלת החלטות, זיכרון ובקרה, וכלה בהפרעות נפשיות, דרכי טיפול, ומחקר באנשים בעלי פגיעות מוחיות קונקרטיות.

מכיוון שהמחקרים נעשים בבני אדם ובעלי חיים נדרשת הגדרה של אמות מידה לאתיקה ניסויית. הקריטריונים העיקריים בניסויים בבני אדם הם סיכון מינימלי לאדם, יידוע האדם לניסוי וקבלת הסכמתו לכך, כולל אפשרות לפרישתו בכל שלב של הניסוי, וחיסיון המידע ואי חשיפת ופרסום נתונים פרטיים של הנסיינים. בניסויים בבעלי חיים השאלה הנוגעת לאתיקה, היא בעיקר בכאב ובסבל שמותר לעורכי הניסויים להסב לבעלי החיים. בניסויים מפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה המודרנית בבעלי חיים, נעשו ניסויים הגורמים כאב וסבל לבעלי חיים, במידה כזו ואחרת.

ביקורת

מבקרי התחום טוענים לעתים קרובות כי הפסיכולוגיה היא מדע "מעורפל". במאמר ביקורת של הפילוסוף תומאס קון מ - 1962 נטען כי הפסיכולוגיה באופן כללי אינה מבוססת על פרדיגמה הדומה לתחומי מדע כדוגמת כימיה ופיזיקה, אלא כי פסיכולוגים, בדומה לפילוסופים, עוסקים בנושא בדרכים מגוונות ללא תאוריה המקיפה את כולם.

מבקרים רבים טוענים כי לא פעם הפסיכולוגיה היא בעלת אופי לא מדעי, בין השאר משום שמספר תחומים בה מבוססים על שיטות מחקר כמו סקרים ושאלונים, מהם ניתן להסיק בעיקר על מתאמים, ולא על סיבתיות. בעיה מתודולוגית נוספת היא שתופעות שונות שפסיכולוגים עוסקים בהם, כדוגמת אישיות, חשיבה ורגשות, לא יכולות להימדד באופן ישיר, ולעתים קרובות חוקרים מגיעים למסקנה על בסיס של דיווחים אישיים שהם סובייקטיביים.

קיימת ביקורת גם בין תאורטיקנים שונים הבאים מתוך תחום הפסיכולוגיה, על ההבדלים בין התאוריות הפסיכולוגיות השונות ועל אופן יישומם ומידת יעילותם בטיפול פסיכולוגי. נטען כי חלק מהשיטות המיושמות בשטח בטיפול באנשים, אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים מספקים המוכיחים את יעילותן. חוקרים טוענים כי פסיכולוגים רבים לא מקבלים הכשרה מדעית מספקת.