כיצד לצאת מהתקיעות בחיים.

תקיעות בחיים היא מצב דיי נפוץ בחברה שלנו. הרבה אנשים מרגישים תקיעות בשלבים ובמצבים שונים בחיים. יש כאלה שמרגישים זאת לתקופה קצרה, אך יש כאלה שמרגישים כך כמעט חיים שלמים.

תקיעות היא מצב שבו אדם חוזר על המצבים בחיים שגורמים לו אומללות או מצב שבו אדם רוצה לעשות משהו מסויים אך מרגיש שהוא כאילו משותק ולא יכול לעשות זאת.

אפשר להיות תקועים בכל מיני מקומות - עבודה, זוגיות, כסף ועוד.. ובמצבים שונים - רצון לפתוח עסק, להכיר בן זוג, לעשות שינוי, לעזוב עבודה וכו'.. למשל - אדם אשר עובד במסגרת מסויימת מספר שנים וחושק לעזוב אותה אך לא מסוגל לעשות זאת, ולכן ממשיך לעבוד באותה עבודה ומרגיש אומלל מכך.

מה קורה שם? מה יוצר לאדם את החזרה הזאת בחיים שהוא מגיע למצב של תסכול פנימי שוב ושוב מאותם דברים?

ישנם אנשים שכל פעם מוצאים עבודה גרועה ושונאים את עצמם על זה. מה קורה שם?

התשובה היא - רווח.

כל דבר שאנחנו עושים בחיים נותן לנו רווח כלשהו. הרווח יכול להיות דבר מאוד קטן, אך הרווח הוא לא באמת בשבילנו הוא בשביל הילד הפנימי שבתוכנו שבשבילו זהו רווח מאוד משמעותי.

ישנם אנשים שחיים באומללות רבה שנים על גבי שנים ושונאים את עצמם כל יום מחדש על המצב שהם חיים בו. אותם אנשים ממשיכים לחיות בשנאה והרס עצמי בלי לדעת איך לצאת מזה. אצל רובם מתפתחת נטייה להאשים את הסביבה ואת עצמם, נטייה לחכות למשהו חיצוני או נטייה לצפות לדברים שיקרו שיגאלו אותם מהמצב הזה. מכירים את זה?

מה משותף אצל כולם? משותף הדפוס שהם לא לוקחים אחריות על מה שקורה להם בחיים.

ובשביל לשנות זאת חייבים להבין שאדם שכל יום קם בבוקר ושונא את עצמו - מרוויח מזה משהו.

כדי להבין את הרווח של אדם מהמצב האומלל שהוא נמצא בו, צריך להסתכל על עצמנו כילדים קטנים. למה? כי רוב הדפוסים שאנחנו חיים בהם התחילו מהילדות שלנו כי בילדות למדנו איך לחיות ולהתנהל בחיים. אם אני חיי בג'ונגל אני אלמד איך לשרוד בו כצייד, אם אני חיי ביער אלמד לחיות על ידי כריתת עצים ואם אני חיי בחוף אלמד לדוג. כך כל אחד איתנו חיי במשפחה אחרת שלימדה אותו דפוסי חיים משלה שלרוב היא העבירה מדור לדור ושהם כבר לא מתאימים לנו יותר.

כל אדם גדל במערכת חוקים ונורמות משפחתיות. וכל משפחה שונה בנורמות ובחוקים שלה. יש כאלה שמרשים ללכת לישון מאוחר ויש כאלה שלא, יש כאלה שקונים צעצועים לילדים בהרבה כסף ויש כאלה שמעבירים מאח לאח ומדור לדור. יש כאלה שמענישים על ציונים גרועים ויש כאלה שתומכים גם כשהילד נכשל. הנורמות מאוד שונות ממשפחה למשפחה. ואנחנו לומדים לחיות עם הנורמות האלה ומשרישים אותם כחלק מהנורמות שלנו.

לכן, כאשר אדם חיי חיים של סבל ואומללות הוא חיי בעצם את הנורמות המשפחתיות שהוא גדל איתם. ולכל חוק או נורמה משפחתית יש רווח, כמו:

אם תלמד הרבה תוכל לאכול שוקולד.

אם תהיה ילד רע תהיה בחדר לבד.

אם תהיי שמנה יצעקו עליך ויעליבו אותך.

אם תרביץ לילדים בשכונה יענישו אותך יותר.

אם תהיה שקט יחשבו שאתה ילד טוב.

אם תהיה מוכשר תקבל מתנות וצומת לב.

נקודת המוצא של הנורמות האלה היא שכל צומת לב שילד מקבל, גם אם היא שלילית או חיובית - היא צומת לב. כאשר ילד עושה משהו ומקבל עליו עונשים - זה צומת לב. וזה הרבה יותר משמעותי בשבילו כאשר הוא לא מקבל צומת לב כשהוא עושה דברים חיוביים.

לכן, הרבה אנשים פיתחו נטייה להסתכל על השלילי ולא על החיובי, כי אחת הנורמות המשפחתיות הפופולאריות היא לתת צומת לב על דברים שלילים ופחות על חיובי מתוך אמונות שונות כמו - אם נחמיא לו אז הוא יתפנק ויפסיק להתאמץ או אם נחזק אותו אז הוא יחשוב שהוא מושלם ואף אחד לא מושלם. ויש כל מיני נורמות ואמונות שמנסות להצדיק מדוע יש לשים דגש על השלילי ולא על החיובי, אבל בסופו של דבר - זה לא באמת מועיל ומעצים אותנו כבני אדם.

כל אחד מאיתנו חיי את החיים שלו מתוך נורמות משפחתיות שהוא גדל עליהם. כל נורמה נותנת לנו בסופו של דבר צומת לב ותחושה שאוהבים אותנו - וזה הרווח. ושוב, זה יכול להיות צומת לב שלילית או צומת לב מאוד קטנה, אבל במשפחות קרות זה נחשב הרבה.

אז מה יוצא לי מהכאב ומהאומללות שאני חי בו?

ניקח לדוגמא מטופל שהיה אצליף שנקרא לו ירון שסיפר לי שכבר שנים מנסה להקים איזה סטראפ משלו אבל הוא לא מצליח. הוא יושב מול המחשב שלו ומנסה לכתוב, אבל המילים לא יוצאות ואז הוא בורח לראות סרטים בטלוויזיה. וכך הוא מתנהג שנים. וכל פעם שזה קורה הוא שונא את עצמנו ומבקר את המעשים שלו מה שיוצר אצלו תסכול ודיכאון.

חקרנו יחד את הנושא הזה ודבר ראשון שעשינו זה לקחת אחריות על מה שקורה. הכוונה היא שכל מה שקורה, החוסר עשייה שלו, הבריחה לטלוויזיה והדיכאון - זה אחריות של ירון בלבד והוא יוצר את זה. אין לזה שום קשר לעולם החיצוני ולאנשים שמסביבו למרות שזה מה שהוא אומר לעצמו - אין לי כסף, זמן, אשתי לא תומכת בי ועוד.

אחרי שירון לקח אחריות על המצב חוקרנו מה יוצא לו מזה. שאלתי אותו - מה קורה לך כאשר אתה בדיכאון? ירון שיתף ואמר שהוא נכנס למיטה ומתכרבל עם עצמו עד שהוא נרדם. שאלתי אותו - איך אתה מרגיש ברגעים האלה? הוא חשב על זה ואמר - ברגעים האלה אחרי הביקורת העצמית אני מרגיש שלווה עמוקה ומין ייאוש מתוק שכזה.

ושם הבנו שנמצאת התשובה - הרגעים של הייאוש המתוק. זה הרווח של ירון.

זה אולי רווח שנראה שולי ומוזר מאוד, אבל אחרי המשך חקירה, הבנו שבילדות היתה נורמה משפחתית שכאשר ירון היה מתנהג כילד לא בסדר, אבא היה כועס עליו וירון היה הולך למיטה בתסכול. ואז ברגעים האלה אמא היתה נכנסת ומלטפת אותו בעדינות ומרגיעה אותו.

כך ירון למד כילד, שכאשר הוא מתנהג לא בסדר, כועסים עליו, ואחר כך הוא מקבל צומת לב אישית מאמא שהיתה מאוד נדירה כי אמא היתה אדם קר ושיפוטי ולא היתה נותנת אהבה.

לכן, היום, ירון ממשיך לחזור על הדפוס הזה מתוך הרצון לקבל את הרווח המתוק - רגע של צומת לב ואהבה שמגיעה אחרי כעס, יאוש ותסכול.

היום, גם כשההורים לא בחיים, אנחנו ממשיכים להתנהג עם עצמינו אותו דבר ואנחנו ממלאים את התפקידים של ההורים שלנו בתוכנו - צד שיפוטי, אוהב, ביקורתי וכו'.

לכן ירון המשיך את הדפוס הזה גם כבוגר - הוא היה שם לעצמו מטרה אך לא היה מגשים אותה ובורח לטלוויזיה. אז הוא היה כועס על עצמו והולך למיטה מדוכא ועצוב. ושם, ברגעי העצב הוא היה מרגיש אהבה כמו שאמא שלו היתה נותנת לו. ובגלל שאנחנו כל כך זקוקים לאהבה ויודעים לקבל אותה רק בדרך מסוימת, גם אם היא הרסנית לנו בחיים הבוגרים, אנחנו ממשיכים לחזור על הדרך הזאת שוב ושוב למרות שאנחנו שונאים את עצמנו ואת מעשינו.

אחרי שמבינים מה הרווח מהפעולות הכואבות שלנו, אנחנו יכולים למצוא דרכים חדשות לתת אותם לעצמנו ולאמן את עצמינו לתת לעצמנו אהבה וצומת לב על הדברים החיובים בלי לעבור את מסכת הכאב בשביל להגיע לזה.

ירון למשל למד לפרגן לעצמו ולתת לעצמו אהבה בלי קשר לכישלון וכעס. הוא לימד את עצמו לעשות מדיטציה ושם לתת לעצמו להרגיש אהבה. ככל שהוא התאמן על להרגיש אהבה יותר כך הוא שחרר את התלות שלו בלהרגיש אהבה דרך כאב וכעס. ואחרי מספר חודשים הדפוס הזה נעלם והוא הקים את הסטראפ שלו בהצלחה.

כך שמתוך זה אנחנו מבינים שאנחנו עושים מגיע מתוך הרצון הפנימי הלא מודע שלנו לקבל אהבה. הרצון הזה הוא הרבה יותר חזק מכל דבר אחר בחיים. הוא רצון לשרוד.

לכן, בשביל לשחרר את התקיעות בחיים אנו צריכים לשאול את עצמנו, או יותר נכון, את הילד הפנימי שבנו - מה אנחנו מרוויחים מזה. ואז למצוא דרכים לקבל זאת בצורה חיובית ובונה.