יש זמן הבשלה לדברים. הוא תמיד נראה איטי מידי, וזה מתסכל. אבל, אי אפשר לגרום לדברים לקרות טרם זמנם.

אנשים נעזרים בכלים שונים ומשונים, מנסים בכל כוחם לעבוד עם התובנות של הסוד (שהן מצוינות בעיני, אבל מוגבלות כי אי אפשר לכפות על דברים שזמן הבשלתם עדיין לא הגיע), ספרות שונה, סדנאות, יועצים ועוד המון אנשי מקצוע מתחומים שונים, והדברים ה"באמת" משמעותיים, עליהם באו לעבוד - לא זזים.

הם שוקדים על תרגילים: משננים שנפרדים מבן / בת הזוג, מעבודה מתסכלת, ממצבים רגשיים בעיתיים. עושים תהליכי כישוף בכדי לשחרר את הדברים, מבינים מנטלית ורגשית למה הם שם, ואיך זה קשור למערכות היחסים עם ההורים, בונים תמונה אידיאלית שבה הם במקום אחר. ועוד יום עובר, ועוד מטפל עובר, וכלום לא קורה..

תרבות המערב מעודדת את הגישה שמשהו מקולקל בנו, לא תקין, ואם רק נתקן אותו, נפתור את הבעיה הזו, יהיה לנו טוב.

ההתייחסות הזו יוצרת מעגל אין סופי של תסכול, של פניה לעזרה חיצונית בדרכים שונים בכדי לטפל ב"בעיה".

בעיני, רק קבלה אוהבת של כל מי ומה שאנחנו היא זו שמאפשרת תנועה. ואת זה קשה לקבל, במיוחד בתקופות שינויים מאתגרים. בהן, יש נטייה לרכז את הרע בכיוון מסוים, ולנסות לסלק אותו, בכדי שיהיה לנו טוב. זה לא עובד. חיפוש כלי או אדם שיסלקו את הרע מחיינו, ומהר, נידון לכישלון.

יחד עם זאת, אני סבורה שעבודה מודעת בזמנים האלה, גם אם לא תקצר את אורכם, יכולה להקל עליהם מאד, ולאפשר קפיצות משמעותיות יותר בסופו של התהליך.

אין חשיבות בעיני לכלי שדרכו נעשה הליווי, הייעוץ, ובלבד שנעשה בו שימוש נכון. כל תמיכה שיכולה לעטוף את האדם, ללוות אותו מתוך אהבה וקבלה, להבהיר, לתת כלי עבודה והתפתחות שיאפשרו לצמוח מתוך הדברים, היא מצוינת בעיני.

וכאמור, חשוב שכל הצדדים יבינו, זה המייעץ / מנחה / מטפל - ומי שמולו, שלא ניתן לזרז את השינוי, לעשות את הדברים אחרת מכפי שהם, הדברים יקרו בדיוק בזמן הנכון, ובאופן פרדוקסלי, הם יקרו בדיוק ברגע שנפסיק להלחם בהם, פשוט נקבל.

משפט שאני אוהבת לצטט אומר: "דרושות עשר שנים של עבודה, בכדי להצליח בן לילה".

אנשים מדווחים על רגע אחד של תובנה שבו נפלו האסימונים, והדרכים נפרסו בפניהם. ביום אחד הם הצליחו לשחרר עבודה שהיו תקועים בה שנים, ומיידית קיבלו כמה הצעות עבודה שמבטאות בדיוק את הכישורים שלהם. כך גם עם מערכות יחסים, בית, תקיעות כספית, ובעצם כל תחום בחיים. נראה כאילו יש רגע אחד שאחריו הכל קרה.

לרגע ההארה הזה, קדמו תקופות ארוכות של שחרור המיותר, של הרחבת המבנה הפנימי שבנו בכדי להכיל את החדש, ואז, כמו ברגע אחד נולד התינוק.