וישב יעקב.. אלה תולדות יעקב, יוסף.

וערב חנוכה, מוסיף והולך.

אלה תולדות יעקב, יוסף. יעקב ענינו יוסף, מוסיף והולך כבית הלל.

חג החנוכה חג ההארה, חג הגילוי "להודיע לבני האדם גבורתו".

יעקב, או' המדרש, היה מגייר ומקרב נפשות רחוקות. יוסף, דרשו רבותינו היה הולך בדרכי אביו, היה מגייר אף הוא, יוסף היה מוסיף ומרבה אמונה, "להודיע לבני האדם גבורתו".

יוסף או' הפסוק "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו", או' רש"י "נער" היה עושה מעשי נערות, כך היה מתקרב ומקרב הרחוקים. יוסף ידע לנהוג בהתאמה לאוכלוסיה אשר רחוקה ומרוחקת.

יוסף הביא והוריד עצמו להנהגה כמותם, זאת ממרום מושבו.

זו הדרך לקרב רחוקים, לגייר אנשים להודיע לבני האדם גבורתו.

בית הלל ובית שמאי, חולקים בענין נר חנוכה האם מוסיף והולך או פוחת והולך. היינו האם ביום הראשון מדליקים שמונה נרות ובכל יום ממעטין נר אחד, כדברי ב"ש. או ביום הראשון מדליקים נר אחד ובכל יום מוסיפים, כדבר ב"ה.

בית הלל, הלכה כמותם שמוסיף והולך, הינם בחינת יעקב בחינת יוסף, היינו יש להוסיף, להגביר ולהעלות אורה יותר ויותר, בחינת להודיע לבני האדם גבורתו, בחינת לאסוקי שכינתא מעפרא (להעלות השכינה מעפרה) ע"י הגדלת האור, אנו מעלים השכינה מעפרא.

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ע"י העלאת האור, השכינה.

יעקב בחינתו גלות, יעקב ויוסף הם המורידים את עם ישראל למצרים, לגלות. יעקב ויוסף הם המתחילים גאולת עם ישראל, היותו העם הנבחר היותו מקבל התורה. יעקב ויוסף מתחילים התהליך שהובטח לאברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, (עיין בדברינו בענין גודלה של א"י 400 מאות פרסה ודוק).

הגלות מחייבת הגדלת אור הפצתו, אור זה הינו אור הישרדותי, אור שמאפשר השרדות ע"י הארה במקום חושך. על כן יעקב ויוסף בחינת מוסיף והולך, מגדילים האור המצומצם.

יוסף במצרים מגלה אורו, בפתרון חלומות שר האופים ושר המשקים, בפתרון חלום פרעה. פרעה רואה את האור ואומר "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו"

יהודה לעומתם הינו בחינת ב"ש, או' הגמ' לעתיד לבוא הלכה כב"ש, פוחת והולך. יהודה הינו בחינת "יהודה אתה יודוך אחיך". יהודה משכנע את אביו יעקב לשלוח את בנימין למצרים באומרו "אם לא הבאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים". יהודה מדבר על העתיד, וחטאתי לך כל הימים", היינו חטאי ועונשי, יהיה גם לעתיד גם לאחר היציאה ממצרים גם בגאולה העתידית.

יהודה וב"ש מדברים למציאות העתיד בה "והיה ה' למלך על כל הארץ" בה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", מציאות זו איננה זקוקה לתוספת אור שכן הכל רואים, ראיה זו הינה הראיה שראתה שפחה על הים בזמן קריעת ים סוף (הגמ' או' ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא). ראיה שכזו מביאה את האדם למיעוט הצורך בראיה שכן במצב שכזה, כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך.

פוחת והולך בראיה, מוסיף והולך בכל עצמותיי, כל מהותו של האדם תהיה ה' מי כמוך.