נקמה היא מעשה תגמול כנגד אדם או קבוצה של אנשים, כתגובה למעשה עוולה, או למעשה כלשהו הנתפס ככזה. על אף שהיבטים רבים של נקמה מציגים רעיונות של צדק, לדעת פילוסופים מתחום האתיקה, בדרך כלל יש לה מטרות פוגעניות ומזיקות, ולא בהכרח הולמות וראויות. בזמן שהצדק גורר פעולות הנתמכות על ידי מערכת אתית וחוקית, הנקמה מתבצעת, בדרך כלל, על ידי יחידים או קבוצות הפועלים מחוץ למסגרת החוק. מטרת הנקמה היא לכפות על מושאה סבל הדומה לזה שגרם מלכתחילה ולעתים להרתיע מעשיית עוול.

תוכן עניינים:

1 תפקיד הנקמה בחברה

2 ההיסטוריה של הנקמה

3 ביהדות

4 הנקמה בתרבות ובאמנות

תפקיד הנקמה בחברה:

בחברות מסוימות מאמינים כי נזק הנקמה צריך להיות גדול מהעוולה המקורית, כפעולת ענישה. אחת הפרשנויות לתפיסה התנ"כית של "עין תחת עין" (שמות כ"א 24), היא ניסיון למתן את הנזק כדי למנוע נקמת - דם והתדרדרות חסרת שליטה של מעשי אלימות, על ידי קביעה של 'סבל שוויוני'. חלק מהנוצרים מפרשים את דברי פאולוס, "יַקִּירַי, אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה"" (אל - הרומים י"ב 19), בכך שרק לאלוהים הזכות המוסרית לנקמה (לעומת זאת פאולוס ממנה את הרומים בפרק י"ג כמורשים לנקום בשם האל: "הַשִּׁלְטוֹנוֹת הֵם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים לְטוֹבָתְךָ. אַךְ אִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע, עָלֶיךָ לִפְחֹד; שֶׁהֲרֵי לֹא לְחִנָּם הֵם מַחֲזִיקִים בַּחֶרֶב, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם לִנְקֹם וְלִשְׁפֹּךְ זַעַם עַל עוֹשֵׂי הָרַע"). בכל הדתות העיקריות ניתן למצוא מנגנונים של פיוס ופשרה בריב וויכוח, ושל הגבלת הנקמה, זאת על ידי יצירת משמעות של צדק שמימי, המחליף את מערכות הצדק הפגומות של המין האנושי.

הפילוסופית מרתה נוסבאום טוענת שההבנה האנושית שחיי האדם שבירים, ניתנים לפגיעה וחילול על ידי אחרים, היא שמביאה לתפיסה שהתרופה היחידה היא תגובת נגד, מכוונת וחמורה באותה מידה. ובכדי לוודא איזון, הנקמה חייבת להיות מדויקת ויחסית לפגיעה המקורית. ההבדל היחיד מהמעשה המקורי הוא בזמן ובעובדה שהנקמה תגובתית ולא יזומה - תכונה ההולכת ונעלמת כשמדובר ברצף של פעולות ותגובות.

ההיסטוריה של הנקמה:

בחברות עתיקות, בעיקר באלו החסרות מערכת צדק מרכזית, השיטה להרתעה מפני רצח הייתה להרשות למשפחת הקורבן לנקום ברוצח (נקמת דם). עם זאת, אם משפחות הרוצח והקורבן לא הסכימו לגבי מוסריות ההרג, הם לא הסכימו, מן הסתם, לגבי ההצדקה שבנקמה, דבר שיכל להוביל לסכסוך דמים.

סכסוכי דמים ונקמות דם הם מעגלים של פרובוקציה ומעשי נקם, שנמשכו לאורך תקופות ארוכות על ידי קבוצות משפחתיות ושבטיות; הם היו חלק חשוב אצל חברות טרום - תעשייתיות רבות, בעיקר באזור הים התיכון, ועדיין קיימים באזורים שונים.

במהלך ימי הביניים, רוב האנשים לא הסכימו ליישב פגיעה או עלבון עד שלא התבצעה נקמה, או לכל הפחות, קיבלו פיצוי כספי. כך פותחה שיטה ה - wergild (מילולית: מחיר אדם) האנגלו סקסונית שקבעה ערך כספי כנגד מעשי אלימות שונים, בניסיון לעצור את התדרדרות הנקמה על ידי קביעת האחריות של העבריין.

ביפן הפאודלית, מעמד הסמוראים שמר על כבוד המשפחה, השבט או המושל על ידי פעולות של נקמת דם, או "קטקוצ'י". מעשי הרג אלו כללו גם את קרובי המשפחה של התוקף. כיום הקטקוצ'י מתבצע, ברוב המקרים, בדרכי שלום, אך הנקמה נשארה מרכיב חשוב בתרבות היפנית.

האמרה "נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה" מופיעה לראשונה ברומן מהמאה ה - 18 "יחסים מסוכנים", אך כיוון שאינה מופיעה בטקסט הצרפתי המקורי, לא ברור שזוהי באמת ההופעה הראשונה. האמרה מופיעה באנגלית בספר "הסנדק" מ - 1969, ובסרט הקולנוע "דם כחול" מ - 1949. האמרה מופיעה שוב בסרט "להרוג את ביל" בכותרתו.

ביהדות:

הנקמה ביהדות אסורה כנקמת היחיד מרעהו, על פי הפסוק "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא, י"ט, י"ח). לא רק הנקמה לגמול רעה תחת רעה במעשה ממשי אסורה, אלא גם הנטירה לנטור לאדם מישראל איבה בלב אף היא אסורה. בתלמוד נאמר שאיסור נקימה ונטירה נאמר על פגיעה ממונית, אבל מותר להגיב על צער פיזי או עגמת נפש. עוד אמרו: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".

הרמב"ם מפרט הלכה זו על פי התלמוד:

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תקום" ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו: השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו. אמר לו חבירו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך. הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: "אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'".

- משנה תורה, הלכות דעות פרק ז הלכה ז'

הרמב"ם עוד מנמק שם את איסור הנטירה - שהיא זכירת העוול שנעשה לו, מפני שהתורה חששה שהנטירה תוביל לנקמה, ולכן אף שנעשה לאדם עוול הוא מצווה לשכוח ממנו. לפרשנותו של הרמב"ם זוהי הדרך הנכונה שבה יכולה להתקיים החברה האנושית (שם).

רבי שלמה גנצפריד בקיצור שולחן ערוך, נותן עצה טובה למי שבוער בו יצר הנקמה: "אם תרצה להנקם מאויבך תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך. והנה הוא מתנקם בך".

במקרא כאשר עבד או שפחה כנענים נהרגו בידי אדונם, הייתה קיימת חובה לבית הדין ולהעניש את האשם, לנקום את מותם ב"ענישת נקמה", כנראה בשל העובדה שאין להם קרוב שינקום את מותם. בדומה לכך הוא דינו של מי שרצח את זולתו בזדון, שגם אז נראה שהתורה נותנת לגיטימציה לגאולת דם - "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא, גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ." (במדבר, ל"ה, כ"א).

אמנם לעומת איסור הנקמה על היחיד, הנקמה בממד הלאומי מותרת כלפי עמים הצוררים ואויבים את עם ישראל, כדברי הפסוק "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהילים, קמ"ט, ז'). נקמה זו לעתים היא אף נתפסת כחובה דתית. אחד הנימוקים המרכזיים לכך הוא שהגויים בדרך כלל מנסים להדיח את היהודים מאמונתם באלוהי ישראל. ולכן בהקשר זה בתנ"ך מוטיב הנקמה די רווח: בספר במדבר מסופר על אלוהים שמצווה את משה לפני מותו לנקום את נקמת ישראל מיד המדיינים, שהחטיאו ופגעו בבני ישראל - "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", וליישם בכך ציווי כללי שכבר היה קיים. ממד הנקמה בולט ביחס לעמלק שכלפיו קיים ציווי כוללני: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". "וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". עוד מסופר על שמשון המתפלל לנקום בפלשתים, ועל הענות אלוהים לתפילתו: "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא, אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים." (שופטים, ט"ז, כ"ח). וכן מסופר על שאול המבקש מדוד "לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ".

האל ביהדות מצטייר לא רק כאל חסד ורחמים שטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, אלא גם כאל מעניש ונוקם שהנקמה היא שלו: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים, ל"ב, ל"ה). והוא מתואר כמי שנוקם באויביו וצריו, בין אם אלו מישראל: "וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיה, ה', ט'), ובין אם אלו מאומות העולם: "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" (דברים, ל"ב, מ"ג). בהתאם לכך, בתפילות ובמזמורים שונים ישנה ציפיה ובקשה שה' ינקום מהעמים שפגעו בישראל, לדוגמה בתהילים "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהילים, צ"ד, א' - ב').

אמנם הרמב"ם מסייג קביעה זו, בהקשר של חילול שבת לצורך פיקוח נפש קובע שהתורה במהותה איננה נקמנית: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא, י"ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

הנקמה בתרבות ובאמנות:

הנקמה הייתה נושא שכיח באומנות ובתרבות במהלך ההיסטוריה. דוגמאות קלאסיות כוללות את: האורסטיאה, טרגדיית הנוקם, מדיאה, המלט, דון ג'ובאני, חבית האמונטילדו, כוחו של גורל, מובי דיק, אותלו, מקבת', טיטוס אנדרוניקוס, מיכאל קולהאס והרוזן ממונטה כריסטו. היא גם נושא נפוץ בספרות בלשית, לדוגמה קציר הדמים של דשייל האמט.

הנקמה מופיעה בסרטי קולנוע רבים כגון נקמה, קארי, המעניש, באטמן, ונדטה, סוויני טוד, להרוג את ביל וממזרים חסרי כבוד.

סרטים אחרים מטפלים בנושא הנקמה בצורה יותר דמיונית ועתידנית, כמו במסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן.