בשלח, מים, תלונות ושירה גדולה
מים, הרבה מים יש בפרשת השבוע, פרשת בְּשַׁלַּח.
גם תלונות יש, ושירה אחת גדולה, מאוד גדולה.
פרעה מתחרט שאישר לבני ישראל לצאת.
הוא רודף אחריהם ומשיג אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם.
העם נכנס לחרדה, משה מעודד אותם, ומבטיח להם ישועה מיוחדת שהיא חד - פעמית בעולם.
משה מניח אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם. רוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, שאלוהים מחולל, יוצרת נתיב יבש בין קירות מים. המצרים בראשות פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו, נוהרים אחרי בני ישראל אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
מתח רב.
אבל, אלוהים מונע קרבה כלשהי בין בני ישראל למצרים הרודפים אחריהם.
ומלאכים שירה אומרים.
אלוהים מעורר מהומה ובלבול בתוך מַחֲנֵה מִצְרָיִם, אשר בתּוֹךְ הַיָּם.
המצרים, מלאי חרדה, מנסים לסגת ולהימלט.
ואז, משה, לפי הנחית ה', שוב מניח אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, והמים שבים למהלכם הרגיל ומכסים אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, וכל צבא מצרים טובע.
חרדת בני ישראל נמוגה, כעת הם מאמינים בה' ובמשה, כך ממש כתוב.
המלאכים רוצים שוב לשיר.
אבל, אלוהים, שאינו שמח במפלת רשעים, מונע זאת מהם בגינוי חריף ביותר.
למשה ולבני - ישראל, לעומת - זאת, אין שום מניעה מלשיר והם פותחים בשירה עזה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
שירת משה ובני ישראל מלאת תשבחות לאלוהים על אשר הציל אותם והטביע את חיל פרעה אשר יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן וצָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
משה והאנשים שרים באמונה רבה ומצהירים בחגיגיות רבה: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"!
ולא רק האנשים, גם הנשים שרות: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".:
המדרש יודע לספר שכולם, אבל ממש כולם, השתתפו בשירה: "דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), שנאמר: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תהלים ח, ג) היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה? שנאמר: "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תהלים סח, כז).: (והרי לא ראו! אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כמראה המאירה וראו).
שירה אדירה, ביטוי לאמונה מלאה, הלא נאמר כבר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
בהתחשב באמירות הספק המרות לפני בקיעת הים, יש לשירה אדירה זו משנה תוקף.
והמים המשיכו לזרום, גם השמש לא נעצרה, יום חלף, לילה, ועוד יום.
שלושה ימים, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם!
במדבר, ללא מים המצב קשה.
שלושה ימים, אין מים. ופתאום מוצאים מים, אבל לשתות אותם אי - אפשר. המים מרים המה, לא לשתייה.
נו, איך הייתם אתם נוהגים?
העם פונה אל המנהיג: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה".
אמנם, יש פרשנים שמבקרים את דברי העם ורואים בהם שלילה בלבד, אבל האם זה לא מובן?
נראה לי, שדווקא משה מבין את העם ואינו מבקר אותו, להיפך: "וַיִּצְעַק אֶל ה'".
מעניין, פרשנים רבים כלל לא מתייחסים לצעקתו של משה, הבודדים רואים בכך תפילה.
בכל אופן, גם בתשובת ה' אין כל ביקורת לא על פניית העם גם לא על צעקת משה. משה מקבל הנחיה להשליך ענף עץ למים והמים ימתקו, כך עושה משה.
יתר על - כן, הכתוב מספר שבהמשך הדרך נמצאו מים רבים: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם".
חודש ימים ומחצה חולפים ואז פורצת תלונה, המנוסחת באופן חריף ביותר, מצד העם כלפי משה ואהרון: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
תלונה זו חמורה כי אין לפניה תיאור על מחסור כלשהו במים או במזון.
אז למה התלונה החריפה? הכתוב אינו מספק תשובה.
בכל אופן, משה אינו פונה אל ה'.
ואילו ה', אינו מבקר ואינו מגנה, להיפך, כמו אב רחום שמבין וסולח, מציע פתרון למזון: הוא מביא להם את הַשְּׂלָו, ומוריד את המָן.
חולף זמן לא רב, בני ישראל ממשיכים בתנועה ושוב אין מים: "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת".
הפעם העם נרגן מאוד ומביע תרעומת קשה ביותר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה... וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא".
משה מאבד את סבלנותו ומביע כעס על פניית העם: "וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'?
גם כלפי ה' הוא פונה בחוסר סבלנות: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה, עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי".
ושוב, ה', כמו אב רחום וחנון; אינו מגנה לא את העם, ולא את משה אלא מציע פתרון ומנחה איך למצוא מים.
הרבה מים, מים שמגנים, מים שמטביעים ומים שמרווים צמאים.
גם תלונות בוטאו: על צמא, על רעב, ובעיקר על אכזבה.
ושירה אחת גדולה, שנושאת בכנפיה אמונה רבה.
שירה גדולה מול תלונות אכזבה.
ובכל האירועים ה' עוזר, מסייע ואינו מגנה.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
התלונות נשמעות, ה' מקשיב.
אבל, הן אינן משפיעות על אלוהים?
ניתן לומר שה' בודק איזה עם נוצר: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא".
למען האמת אין זה מפליא: המון עבדים יוצאים לחירות, האם הם מבינים מה טעמה של חירות ומהי האחריות שהיא נושאת בכנפיה?
אבל, גם העם עדיין לא בטוח, מבטא זאת משה: "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'"?
גם הכתוב עצמו: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".
ה' אל רחום וחנון.
אבל, בני ישראל, האם אין כל מחויבות לשירה האדירה שהם נשאו ובה הצהירו: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
האמנם אין תוקף לשירה אדירה כזו?
האם אין לקחת ברצינות הצהרות טקסיות בעת אירוע גדול ומפעים?
כנראה שלא.
מדוע?
לאה גולדברג שרה: "הַאִם זָע עִנְבַּל זָהָב בְּרָקִיעַ עֶלְיוֹן? / הֲנָטַף אֵגֶל טַל עַל צַמֶּרֶת הַבְּרוֹשׁ הַגָּבֹהַּ? /
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! / אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן / וְעוֹד לֹא הִתְחַלְנוּ לִשְׁמֹעַ?".
ושלונסקי מצהיר: "הַדּוֹר ֹשֶלָּמַד לְהַשְׁמִיעַ / וְשָׁכַח לְהַקְשִׁיב: / ֹשֶהִצְלִיחַ לָרֶדֶת עַד חֵקֶר / וְלָעוּף לֹא זָכָה".
יש שיודעים להשמיע הרבה, אבל, מעט מאוד להקשיב.
אכן, לפני ששרים ברום גרון, כדאי מאוד לשמוע.
במלים אחרות, שירה טקסית ככל שתהיה גדולה ומפוארת, אינה ערובה להתנהגות ביום יום.
טקסים מפוארים ומרגשים, כבודם במקומם מונח.
אבל, החיים מעוצבים ומנוהלים על פי השמיעה וההקשבה וההתנהגות ביום יום...
ואם כך מקשיבים, אז לאמת מגיעים: "הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב / הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים. / אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה! / הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו / דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים".