אם כן העצם והכוח הפועל עליו הם שני גורמים מוחשיים בטבע, ניתן לחוש בקיומם, אני רואה את התפוח שנפל וחש את כוח הכבידה שפעל עליו, אבל לצד שני הגורמים המוחשיים האלה, קיימים אין סוף של חוקים שאין להם כתובות מוחשיות אבל אפשר לחוש בנוכחותם כי הם האחראים למינון הכוחות הפועלים על העצמים. "תודעה" היא דוגמה טיפוסית לגורם שאין לו כתובת בגוף אך הוא האחראי למינון כוחותיו. התודעה היא מפעל ליצור חוקים שלא ניתן להתכחש לנוכחותה.
למעשה אין סוף של חוקים קיימים ביקום, ומספרם עולה על מספר העצמים השרועים בו, כי כל עצם התהוותה על פי חוק שנרקח על פיו מינון הכוחות להתהוותה בצורתה הנוכחית. אולם על העצם הזאת פועלים כוחות ללא הרף ומשנים גם את צורתה וגם את מיקומה במרחב, ולכל שינוי של צורה ומיקום - את מינון הכוחות שלו, היינו את החוק האינדיבידואלי שלו...
ושוב אני חייב להדגיש את זאת... אילו היקום היה סופי בעל מימדים מוגדרים, או אז החוקים שבו היו מעטים וממש ספורים - אולי קצת יותר ממספר הכוחות הנמנים במרחב, וזאת כי אז יכלנו לזהות את התופעה של עצמים נייחים שאינם זזים ממקומם, ולכן חוק אחד יכל להיות ייחסי ויכניס תחת כנפיו אין סוף של עצמים וכוחות בשלל גדלים ומינונים. אולם היקום הדינמי שלנו הוא אין סופי - דבר ששולל מהצופה לבחון את העצמים באופן ייחסי, כי מיקום הבוחן בעצמו ומהותו ביחס לעצמים משתנה ללא הרף, וגם מיקום העצמים ומהותם משתנים ללא הרף - ובעצם מתחלפים ללא הרף; מומרים בצורות ומיקומים אחרים.
את סיבוב ההגדרות הזה עשיתי בשביל להגדיר את "תכונת הנייחות" שעמדה כמכשול בפני האדם - בעודו מבקש להוציא את הפוטנציה שבו לפועל ולפרוץ אל העולם... ובכן, על תכונת הנייחות למדתי מתוך הביטוי שפרש לעינינו את היקום כמחברת פתוחה...
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. מחבר התורה צפה בשלושת גורמי היקום: בעצמים, בכוחות הפועלים עליהם, ובחוקים שהכוחות נרקחים לפיהם. הוא צפה בעיקר בחוקים אשר מתחלפים ללא הרף, והבחין בעקומה שמשרטטת את התהוות החוקים ביקום. במילים אחרות אומנם לא ניתן לבחון את אופי החוקים כי הם משתנים לעינינו ללא הרף ואין חוק הדומה לרעיהו, אבל ניתן לעמוד על הנטיה שלהם ולבנות מודל שממחיש באופן גרפי את הנטיה הזו. זה למעשה אב - טיפוס של מכנה משותף שכל החוקים בטבע נכנסים תחת כנפיו.
ואד יעלה מן - הארץ. לאד אין צבע, הוא לא נראה אבל ניתן לחוש בקיומו, וזו התכונה המבטא בעצם את מהות החוקים: אין להם כתובת אך קיימים; לא ניתן להתכחש לקיומם. אגב, האדים הנראים מעל ספל תה אינם "אדים" בפועל אלא אדים שהתקררו ועברו למצב של התעבות, והוא שלב בתהליך של מעבר גז לנוזל.
למעשה, החומר ממנו עשוי האד נקרא בפינו "גז" שהוא אחד ממצבי הצבירה של החומר בו המולקולות רחוקות אחת מהשניה; הן לא צמודות וישנו רווח ביניהן. כלומר וכאשר האד היה חלק מהחומר, המולקולות שלו היו הרבה יותר צמודות, דבוקות בחומר ונוטות להתגודד ביחד, להתלכד, להתקבץ לגוש אחד, אבל וכאשר האד מקבל אנרגיה ומתנתק מהחומר, המולקולות שלו מתרחקות זו מזו ומבטאות בזאת נטיה להתפשט, להתפזר... זו בעצם ההבחנה שעמדנו עליה בהתנהגות החומר בשתי רמותיו המיקרו ומאקרו; הנטיה להתלכד והנטיה להתפשט.
אולם אם נחזור לאד הזה ונמשיך לעקוב אחריו, הוא יתקרר בסופו של דבר, יתעבה, יהפוך שוב לנוזל - לטל או לגשם, ובסופו של יום יגיע שוב אל החומר ויתלכד עימו, ובעצם הוא יהפוך לגורם מלכד. עפר האדמה מתלכד כאשר המים מגיעים אליו ומצמיח מתוכו גופים עוד יותר מלוכדים ואפילו באופן חכם, כמו עשבים, עצים, פירות...
ובעצם מותר לי להגיד שהתכונה הזאת להפרות את החומר וללכד אותו היתה טמועה באד מאז שהיה בתוך החומר, ולמעשה הוא השתחרר מהחומר על מנת להגיע בסופו של יום אל החומר וללכדו או להפרותו. לתכונה הזו אנו קוראים "מחזוריות" וצופים בה בפועל בסביבה שלנו: מחזוריות אין סוף של התאיידות וטל וגשם וצמחיה ותפוזים וקמח...
בעוד מחבר התורה מבחין במחזוריות הזו בכל היקום, כי בכל היקום יש גושים שמתלכדים כל הזמן, ולמעשה, אני הבוחן מזהה ביקום רק גושים, כוכבים, כוכבי לכת, ירחים שמשות גלקסיות, ציברי גלקסיות ערפיליות... ואפילו אבן קטנה שאני מגלגל ברגל היא גוש מלוכד וחייב להיות אד או אדים שמפרים אותה ללא הרף ומביאים להימצאותה, וגם מהאבן הזאת עולים ללא הרף אדים בשביל לחזור ולהפרותה, או אולי להפרות גוש אחר...
וכאן אני נתקל בתהייה שמקשה עלי לקחת את הביטוי לחקי... אני כאן האדם הבוחן שניצב על פני כדור הארץ, יכול להבין היטב את השימוש במונחים שהרכיבו את הביטוי של דינמיקת החיים: אד, אדמה, השקיה... ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. אכן זה הביטוי של מחזוריות החיים על פני כדור הארץ, אולם איך ניתן להחיל את הביטוי הזה על כל היקום?
ובכן מחבר התורה התייחס באותו הביטוי לתהייה הזו, ושלח לי רמז עבה שעם ההבחנה בו אעבור עם הביטוי ממעגל כדור הארץ אל מעגל היקום במלואו.
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. אם לשבץ את המונחים במקומם, ואם האד העולה ישקה בסופו של יום את האדמה, אזי אינני מבין מה עושה "הארץ" בביטוי הזה, כי הרי האדים עולים במחזוריות החיים מהמים בשביל לחזור ולהשקות את האדמה; האדים עולים מהמים - לא מן הארץ.
"הארץ" איפוא היא הרמז העבה... הארץ היא הגורם הראשון שהאדם מבחין בו וצופה בו בפועל. אבל אין הכוונה בכדור הארץ אלא בכל מה שאני מבחין בארץ, ממנה, מסביב לה, ואפילו מחוצה לה... הארץ מייצגת והלכה למעשה את מעגל הבחנותי בפועל, וגם הירח שזוהה על ידי - מתחבר בעצם עם מעגל הארץ, כלומר המידע שאספתי על כדור הארץ מצטרף למידע של הירח והארץ שלי גודלת; מעגל ההבחנות שלי גודל. מבחינתי, המידע של היקום מתחלק לשניים: הארץ והשמים, כאשר השמים מסמלים עבורי את כל המידע שעוד לא זוהה על ידי, בעוד הארץ מסמלת את המידע שזוהה על ידי דה - פקטו.
אם כן האד שמשקה את האדמה ומפרה אותה - עולה מן המקום שאני מזהה, אולם לא ניתן להגדיר את מעגל הזיהוי שלי כי הוא מתחלף ללא הרף ולא ניתן לעמוד עליו ולהגדיר אותו, לכן ועל מנת למצוא את ההגדרה המדוייקת של מעגל הזיהוי שהאד עולה ממנה, יש ללכת אל הפוטנציה הטמונה באדם שמגדירה את המעגל השלם של המידע שהאדם יכול לעמוד עליו: האדם הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור ממד המרחק במרחב - לא רק בחלקו; ואם כן סל הפוטנציה שלו מכיל את כל החומר של היקום, פשוטו כמשמעו.
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. האד איפוא, הנטיה הזו להשתחרר מהגוש על מנת לבנות את הגוש - פועלת בכל מרחב היקום ובזכותה הגושים מתהווים. אולם כאן עולה תהייה אחרת דווקא מהכיוון של היקום. את המונח "השקיה" אפשר לשבץ על פני האדמה כי אכן יש להשקות את האדמה בשביל להפרותה, אולם מה להשקיה ולהתהוות נפטון ומאדים? ואם והביטוי מתייחס לכל הגושים בכל היקום, נכון יותר להשתמש בפועל הנגדי של "יעלה" ובאופן הזה: "ואד יעלה מן - הארץ ויורד על כל פני האדמה".
ההתיחסות לתהיה הזו טמונה ב - כל פני האדמה... האדמה שלנו, וכתוצאה מהמים שמפרים אותה מניבה גושים מלוכדים ומורכבים, וברובם המכריע מתוחכמים, אם תרצה - חכמים בעלי תבונה עצמית ברמות שונות. די להצביע על היצורים שמנהלים יחסי גומלין עם האדמה וניתן לכנותם כבני האדמה... הכוונה היא לכל האורגניזמים שמנהלים יחסי גומלין ביניהם ועם האדמה, מחיידקים וחיות ועד לגוף האדם המתוחכם ביותר.
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. אם כן כל הגושים ביקום מופרים על מנת שהפרייתם תניב גושים "מתוחכמים" כבני האדמה המורכבים יותר והמורכבים פחות. כלומר הנטיה של חוקי היקום היא להניב גושים מלוכדים ברמת מורכבות שהכיוון שלה הולך ועולה עד שמגיע לאחרון הגושים המורכבים על כדור הארץ וכוונתי לגוף האדם. מחבר התורה משרטט מעגל המשתרע על פני כל היקום ונסגר עם הגעתו לגוף האנושי שלא במקרה הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין בקיום המעגל הזה. לא במקרה ומיד לאחר הצגת הביטוי הזה הנגזר מהתמונה הנייחת - הופיעה החוליה הצמודה אליו באופן הזה:
וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן - האדמה (בראשית ב, ז)
ולמעשה האדם בעידן הנוכחי מודע לקיום המעגל הזה, אך הגיע איתו עד למערכת השמש ועצר. אנחנו מודעים בפועל למהות גופינו המורכבת ביותר בטבע, וגם מודעים ליחסי הגומלין המתקיימים בין האדמה לאורגניזמים למיניהם וגם בינם לבין עצמם, באופן שהמעגל הזה נסגר בסופו של דבר אצלינו ואנחנו נהנים ממנו וגורפים את כל הקופה. בפועל יש רק דבר אחד חדש תחת השמש והוא הקף המעגל שהביטוי שלעיל משרטט אותו.
ובעצם לא כל החדשות טובות... מהביטוי הזה יוצאים גם חדשות לא הכי עריבות לאוזנינו, אך מחבר התורה משאיר לנו את העבודה השחורה שנבחין בצד הנגדי של המטבע הטמון בין השורות; הוא בעטו לא יכתים.
ואד יעלה מן - הארץ... ואם ניצפֶּת בגרף המשרטט את כל החוקים ביקום נטייה של "עליה" על מנת להשקות... ואם כן קיימת גם נטייה של "ירידה" - אחרת לא היתה ניכרת תכונת "העליה"... וזו בעצם תכונת הנייחות - אם תרצה "עצלות העצמים".
בפועל גם אנחנו יודעים שלא כל החומר מתאדה כי - אם רק חלק קטן מהמולקולות הנמצאות על פני השטח, שמקבלות אנרגיה מספיקה בשביל להתנתק מהחומר ולהפוך לאד. בפועל רק אחוז זעיר מהחומר מתאדה וכל היתר נשאר במקומו, או על פי הביטוי שלנו - נוטה להשאר במקומו, או אז מדביקים לו ובצדק את אות העצלות.
מצד שני, וגם האדים שקיבלו מספיק אנרגיה בשביל לעלות ולמלא את יעודם, וכאשר מגיעים לכתובתם הם משקים רק את פני האדמה - לא את כל האדמה, דהיינו הם מחלחלים אומנם באדמה אך עד לשיכבה שקולטת אותם המזומנת להפריה, בעוד כל יתר החמולה השוכבים עמוק - נשארים בתולים כמעט לעד ללא הפריה, כי מדובר בעצם באותה החמולה העצלה שאינה מוכנה להפרות או להיות מופרית. והשקה את כל פני האדמה.
לא במקרה עפר האדמה שמוכן ומזומן להשקיה מכסה את פני הארץ ונמצא בשיכבתה העליונה, גם לא במקרה נוזל המים שנוטה להתאדות נמצא רובו ככולו בשיכבה העליונה.
ובכן תכונה זו של עצלות העצמים לא פסחה גם על האדם כגוש מלוכד; גם הגוש הזה עשוי משכבות כאשר רק העליונה והמזערית מוכנה להפרות ולהיות מופרית. וכשאני מדבר על גוף האדם אני מצביע על הגוף של משפחת האדם, הוא הגוף המשתרע על פני כל היקום וצופה בו בהבזק של רגע... כולנו יודעים שרק חלק מזערי ביותר של משפחת האדם משתתף בפועל בצפיה ביקום; הוא מזהה ובוחן ומאבחן וחוקר... בעוד מסת "הגוף" העיקרית הפרוסה על פני היקום נמצאת בפועל במצב של "עצלות החומר"; החלק הזה לא הפרה שום דבר וגם לא ניתן להפרותו ולחדור לראשו הבלתי חדיר... במגזר הזה טמועה התכונה שאני קורא לה "עצלנות מחשבתית". אגב, גם בכדור הארץ נמצאת שיכבה בלתי חדירה שמונעת מהמים לחלחל דרכה אל בטן האדמה...
בהזדמנות זו הייתי רוצה לחזור אל אחד הגושים הלא אנושיים ולבחון תופעה מסויימת בתוכו. הבה ניקח את כדור הארץ כגוש מלוכד שחלק זעיר משיכבתו העליונה הוא אדמה ומים, והשיכבות הפנימיות העקרות הן קרום מעטפת וליבה. ובשביל לקבל מושג ליחס של הדברים, "קרום" כדור הארץ שהוא השיכבה החיצונית של הארץ ועליו פרוסים המים והאדמה ומהווים חלק זעיר וזניח ממנו, נפח כל שכבת הקרום הוא רק 1% מכלל נפח כדור הארץ, ומסתו 0.5% מהמסה הכללית של הארץ. התופעה שאבקש לבחון היא החום הקורן מכדור הארץ. החום הזה, לפי אחת ההשערות, עולה במעלה אחת ככל שאתה יורד 21 מטר אל מעמקי האדמה, עד שמגיעים אל ליבת כדור הארץ, אל הגהינום...
050-3331-331