כאשר הייתי ילד, דמיינתי לעצמי דרך, דרך שכייף לצעוד בה ללא סוף, עם נופים מדבריים, שדה אינסופי שאפשר לטייל בו, בור גדול שאפשר להיכנס אליו ולצלול לתוכו ללא פחד, היישר למעמקים ולגלות בו דברים, מים עם אדווה גדולה ונופים מסביב ושמיים. לאחר מכן, המשכתי לדמיין איך אני נהנה מדבר עד הסוף, ללא הפסקה, בלי להגיד לא רציתי את זה וכך וכך.

עם הזמן התחלתי לחפש דרך כזו, אבל היה קונפליקט גדול בדרך, כי היו כל מיני מחשבות שאין דרך כזאת והיא רק דמיונית, אבל המשכתי לחפש אותה כל הזמן, גם בתוך תוכי. כל הזמן חיפשתי את הדרך, דרך כזאת שלא יהיו לי שגיאות, דרך שאדע דבר מה ב - 100% דרך שיהיה לי תמיד חידושים בה ולא משעמם אבל שאדע את הדברים בשלמות.

הדברים בהמשך גרמו להפרכת התפיסה הישנה מהעבר, בעצם הדרך שעברתי בחיים, לימדה אותי פעם אחרי פעם שאין דבר כזה להתקדם בלי לטעות, ומאחר שלא אהבתי שיש בעולם טעויות, לא ממש הבנתי את המשמעות האמיתית של הטעויות. עבורי, הן היוו את מקור הצרות.

ובהמשך, הטעיות מלמדות את האדם, אבל לעתים האדם במצבי לחץ והוא לא ממש שם לב מה הוא עושה וזה היה עבורי בלבול גדול לא לעשות את הדבר שאני יודע לעשות רק בגלל בלבול. עם הזמן, הדבר גורם לכעס מצטבר, כאשר אדם מבולבל למה דבר מה לא מסתדר הוא כועס על עצמו ומתחיל לחיות באשליה כאילו הוא יכל למנוע משהו מלקרות.

תפיסה שנראית טוב, נראית אחר כך כטעות, ואין שקט, מחפש תפיסה יציבה, אבל התפיסה הזו לא בנמצא מאחר ולהקשיב לאנשים ולראות אותם כסוף פסוק ממש לא מביא את הפתרון הזה, ההיפך הוא רק מרחיק אותי מחשיבה עצמאית וגורם להיתלות בתיאוריות שלא בהכרח רצו להיות אמיתיות או לא יכלו להיות אמיתיות.

במרק הגדול של הדעות, יש דעות שהן רק סברות, יש אמיתות, יש חצאי אמיתות שגרועות מהשקר. ועדיין חיפשתי את החוויה של אני יודע את זה, למה אף אחד לא מביא לי את הדעה? אולי אי אפשר לדעת? השאלות לא מצאו בזמנו תשובה, אבל המשכתי להמתין אבל הפסקתי לחפש.

והיו לי תהיות, על דת, חילוניות, אתיאיזם, דאיזם, אגנוסציזם, אקוסמיזם, פלאטוניזם ושאר ירקות. ותמיד חיפשתי להצדיק את הדעות האחרות ולא הקשבתי לקולי הפנימי שקרא לי להקשיב לו. הייתי רגיל להאמין באנשים יותר מאשר בעצמי.

לא משנה הסיבות, החיים מלמדים אחרת. גיליתי שלא צריך לסובב את הגלגל אחורה, כי כל דבר הוא לפי ההבנה של אותו הרגע ובאותו הרגע עשיתי את הטוב ביותר. גיליתי כמו כן, שהטעויות הן חלק מהדרך אל המטרה, והטעות היא מורה דרך גדול לאדם, שכן היא מגלה לו שהוא לא בחר בדרך הנכונה והוא יכול להחליף דרך, לשנות כיוון ולהמשיך ליעד דרך דרכים אחרות וטובות יותר.

הבנתי שרק הבנה של צעד אחר צעד ע"י האני האמיתי שלי תוביל אותי ליעד בבטחה, ותוביל אותי לכל הבנה טובה, בזכות טעויות לומדים דבר מה ומתפתחים בדרך. הטעויות הן דרך להתפתחות. אדם טועה ולומד מהדרך ומחפש את הדרך שתוביל אותו למטרה.

אבל דבר אחד נוסף שכחתי והוא לחוות את הדברים, כל הזמן אמרתי לעצמי שאשיג את המטרה הזו והזו אהיה שמח, שאשיג את המטרה הזו והזו אהיה שמח. ואז אשיג את המטרה הבאה ואהיה שמח. זה לא מתכון לשמחה זה מתכון בדוק לעצבות. כי כמה מטרות שאשיג לא אהיה מאושר.

ואמרתי לעצמי, ידע, זה הפתרון, אבל הפתרון הגדול יותר בא לא אחרי הרבה זמן והוא התחליף האידאלי לחמור נושא ספרים או חמור גרם והוא נקרא לימוד הדברים מתוך הבנה מעמיקה.

ההבנה המעמיקה החליפה את הידע הריקני, ועם זה המשכתי. התחלתי להבין שהטעויות הן טובות אבל אמרתי לעצמי אני רוצה להימנע מטעויות כמה שיותר, אבל גם זה לא היה מדוייק. כי בעצם ע"י כך גרמתי לעצמי סבל סתמי, חששתי מטעויות ולמרות שידעתי שהן מלמדות עדיין היה לי קונפליקט איתן שיש טוב יותר ושיש טוב פחות ובוודאי שלא רציתי להיות בטוב פחות. ולכן, כאשר עלו לי על נקודה ש"לא באה לי בטוב" התחלתי לסבול מהדברים ולא להינות מהדברים. וכאשר משהו שלא רציתי שיקרה קרה, הייתי כועס ורק חיכיתי לרגע ש"אגמול" לאותו הרגע הזה.

עם הזמן הבנתי שזו לא הדרך, ובזכות הטעויות לומדים וגם הטעויות עצמן טוב שהן קיימות כי הן האינדיקציה שלי לזמן אמת, ואני לא חי על ידע תאורטי ואני חי על ידע מעשי. ולכן, טעות מראה שלא בחרתי את הדרך הנכונה לעשות את הדברים. ולכן, אבחר דרך אחרת. אבל עד שהמטרה מתגשמת אני בינתיים מחכה בציפייה ולא נהנה.

אז כאן התפתחה המודעות שלי, שאני יכול לחשוב על דברים אחרת שהכל טוב באותה מידה, שכל מה שאדם עושה הוא יכול להינות ממנו ואין שום סיבה בעולם שיצטער עליו כל עוד הדבר שעשה לא מזיק. אז יש מטרה ויש את הדרך אל המטרה. ואפשר להינות בדרך אל המטרה, ולקחת את החיים כמו משחק.

כמו שבמשחק משחקים ומגדירים מטרה והיא לנצח, אבל גם אם מפסידים במשחק זה רק משחק והמטרה הסופית היא להינות מהמשחק. כך גם בחיים, אדם קובע לעצמו מטרות כדי להינות מהמשחק, כדי שתהיה לו הנאה מירבית מהמשחק ע"י הגדרת המטרה. אבל, גם אם הוא לא משיג את המטרה הוא יכול להמשיך לחפש את המטרה או אם ירצה להחליף מטרה באפשרותו לעשות כן, ואם הוא רוצה לדבוק במטרה עד הסוף כפי שאני בוחר הרי שגם זה ניתן. ואם דרך אחת לא הצליחה ואפילו לא דרך 1,000 אז אולי בדרך 10,001 הפתרון נמצא שם, כי תמיד יש סיכוי ותמיד יש תקווה. אבל זה לא באמת משנה מה המטרה.

הדבר המשנה ביותר הוא להינות מהדרך אל המטרה, להינות מכל רגע, כפי שרציתי ברצונותי הכמוסים תמיד, להינות מהדרך אל המטרה, להינות מכל "נופי הדרך" החיים הם הדרך, והדברים שעוברים אותם הם "הנופים" ואדם רואה כל יום נופים חדשים. וכל יום יש אתגרים חדשים ודברים חדשים שלא היו קודם. כל יום שונה מקודמו ואפילו כל רגע הוא שונה לגמרי מקודמו. צמחים גודלים גם אם לא רואים את זה בין רגע.

האדם אם הוא מסתכל על הטווח הקרוב הוא לא רואה שינוי מיידי אבל בטווח הרחוק אם הוא מסתכל לאן הוא התקדם זה אומר הכל. כל צעד חשוב להתקדמות בחיים. מסע של 1,000 ק"מ לא עושים בצעד אחד. אבל כל צעד חשוב למטרה. ויותר חשובה הדרך אל המטרה.

אדם הולך במסע ארוך הוא רואה נהרות, נחלים, מדבריות, נופים מרתקים, מכיר מקומות חדשים וכו'. ודרך המסע הארוך הזה היעד שלו להגיע למקום X אז, אם הוא רוצה לטייל, אז הוא יכול להינות מהדרך אל היעד. הוא יכול להכיל את הנופים היפים, וכל האתרים בהם הוא מבקר ואת החוויות, ואז הוא נהנה מאוד מהמסע. יותר מהיעד למקום X. כי כאשר האדם חווה את הדברים בצורה טובה ביותר הוא הכי נהנה.

כך אדם בחיים יכול לטייל מרגע לרגע, מאירוע לאירוע, מהדרכים בחיים, להינות מכל רגע. זה אומר לחוות את הכל כטוב באותה מידה, וכל החיים הם כמו משחק. אדם יוצר לעצמו מטרות כדי להינות מהדרך אל המטרה, וע"מ לחוות את האושר הגדול ביותר, הוא נהנה מכל הדרכים ונהנה וחווה את הדברים באופן הטוב ביותר.

והרעיון הוא לחוות את הדרך באופן ממשי, ולא באופן תיאורטי. כי כאשר אדם חווה את הדברים כשאשיג את הדבר הזה והזה אהיה מאושר, אז עד המטרה לא יהיה מאושר, ובעצם האדם כך פוגע באיכות חייו וחי ממטרה למטרה. והאדם שוכח את הדבר האמיתי עבורו הוא רוצה לחיות את חייו האמיתיים ודוחק אותו לקרן זווית.

כי כאשר האדם חי את חייו באופן ממשי וכבר הכל טוב לו עכשיו, אז הוא חי את חייו בלעשות טוב יותר מאשר הכל טוב.

ואדם כזה נהנה מכל הדברים בחיים, כי כל דבר משפר את המיומנויות בחייו. ואדם מצד אחד מגדיר את הדברים רק לצורך ההנאה המירבית של המשחק כמו להגדיר מטרות, אבל זאת למרות שהוא יודע שהכל טוב באותה מידה מצד אחר. אבל מכאן הוא מפסיק להגדיר וזה הזמן להינות מהדברים לזרום וליסוע הלאה. ומתוך הבנה שהכל טוב באותה מידה האדם זורם עם החיים ונוסע הלאה, ואז הוא נהנה מהדברים.

נשאלת השאלה, מתי להגדיר ומתי להפסיק להגדיר? יש להגדיר את מה שלצורך המשחק, כדי להפיק הנאה מירבית. אבל, בשאר הדברים אין שום צורך להגדיר, כאשר האדם מבין שההגדרות הן לצורך המשחק בלבד, והכל טוב באותה מידה, הוא מפסיק להגדיר כי הוא יודע ע"י ההבנה שהכל טוב, שאפשר לזרום עם הדברים וההחלטה להגדיר היא בהתאם לאותה ההבנה של אותו הרגע. כי הכל טוב באותה מידה.

וכאשר האדם מבין שהכל טוב באותה מידה וזורם עם החיים ונוסע הלאה ולא נתקע בזוטות, ע"י זה החיים שלו זורמים וכייף לו אתם. והוא מסתכל על התכלית הסופית ובהתאם לכך הוא יודע איך לחשוב על הדברים נכון ולהחליט בכל רגע נתון דברים בבהירות גדולה יותר. הוא חושב אם הדבר הזה ירחיק אותי מהתכלית הסופית אעשה דבר אחר, ולכן אחפש דבר שיקרב אותי לתכלית הסופית. וכל הדברים הנ"ל באים לו מהפנימיות האמיתית שלו, ולכן האדם חווה שמחה אמיתית ע"י שהוא אמיתי עם עצמו.

ואז הוא מתחבר לתודעה הנצחית שלו אשר מתחברת למציאות האינסופית ואז הוא חווה את הטוב האינסופי המובטח לו בכל רגע המחולק באינסוף רגעים. שכולם נמצאים מעל הזמן.

והאדם ממלא את עצמו ואחרים בעזרה לזולת לעזור מתי שאפשר, כמה שיותר עזרה תעזור גם לו וגם לאחרים בכל אופן, העזרה בלא לחשוב על קבלת התמורה נותנת את הסיפוק הטוב ביותר ואת ההנאה השלמה ביותר. ככל שאדם מעביר ידע מאצלו לאחרים, ועזרה בכל דבר שהוא יכול, כך הסיפוק גדל והלמידה נעשית אצלו שונה לגמרי, באיכות והבנה ובכמות המידע.

ולרגל השנה החדשה אני מאחל לנו, שכל משאלות לבנו תתגשמנה לטובה ע"י כך שתמיד נבין שהכל טוב באותה המידה, ותמיד נקבע לנו מטרות כדי להינות מהדרך אליהן. שמידת האמת תמיד תתחזק אצלנו.

נ. ב. מקור נוסף לתקווה, גם אחרי שמבינים שצריך לדוגמא 100% השקעה במתמטיקה, ו100% השקעה בכל דבר. תמיד יש את יוצאי הדופן, ובכל כלל יש יוצא מהכלל - זה כלל נכון כשלעצמו. נניח אדם שהרוויח פרס בלי השקעה, או הבנה שבאה בהפתעה ללא כל השקעה שהיא. ולכן, אף פעם לא משעמם בחיים.