לתרגל באופן יום - יומי ומיידי בכדי להקל ולשפר את התחושות הלא - רצויות. פוסט זה יעסוק בעיקר בשיטה שמהותה היא לאפשר למודעות הטבעית של הגוף להוביל את ההכרה הפועלת אל תוך מרכז העצמיות, לגלות את שורש הבעיה, ולאפשר ביטוי של מקור הכאב על מנת לחוש בשחרור מידיי \ רגעי, ושחרור וריפוי מוחלט לטווח הארוך.

כאשר אנו מרגישים עצובים, אנו מרגישים את עצמנו עצובים, כאשר אנו מרגישים שמחים אנחנו מרגישים את עצמנו שמחים, כנ"ל לגבי כעס, דיכאון, קנאה וכו למעשה ניתן לומר שהרגש בהכרח משפיע ומשנה את מרכז העצמיות האגואי הפועל בכל רגע נתון כמודע, ובעקבות כך - משנה את תפיסת המציאות כולה. אשר נכתב בפוסטים כותבים שמקורה בחלל הריק, אנו תופסים את המציאות בעזרת החושים, כאשר כל חוש קולט ושולח מידע שמועבר למוח ומתורגם לאותות ביו - כימיים חשמליים. התפיסה עצמה מקורה בחלל הריק (תודעה) בעוד שהאובייקט הנתפס חסר הגדרות למעשה. ההגדרות מקורן בחלל הריק, החלל הריק יכול להשתנות. שימו לב שכל חוש הוא בעצם מרכז קליטה אשר "ריק" מההגדרות אותן הוא מיועד לתפוס, הלשון ריקה מטעם כדי שכל טעם שיגע בה ייתפס, העין (אישון) ריק מאור, והאוזן "ריקה מצליל" (בשקט) כדי שתוכל לתפוס סאונד.

החוויה של העולם החיצוני שאנו חווים היא למעשה החוויה של המוח שלנו מבפנים, רוב האנשים מקבלים את התחושה כאשר הם מודעים לעצמם ולעולם שמחוצה להם שהם מביטים מתוך הראש כלפי חוץ על העולם דרך העיניים, למעשה אין הדבר כך. אפילו המדע היום יודע שהחוויה כולה של העולם החיצוני אותו אנו חווים היא חוויה נוירולוגית, לחלקנו זה ישמע מובן מאליו, אך לאלו שעוד לא קלטו את הקאטץ - בואו ננסה ונרחיב עוד קצת בנושא. כאשר אנו יושבים בתל אביב ומביטים על המכוניות העוברות והשבות, הבניינים והאנשים ההולכים ברחוב, אנו מקבלים את התחושה שאנו נפרדים מהם, ומה שאנו קוראים לו "אני" נגמר בגבול עורי ובשרי, ומחוצה לי קיים עולם זר, לא מוכר, ונפרד מהאורגניזם שלי. במסורות שונות ניסו לתאר כיצד כך הדבר ששום דבר לא יכול להתקיים ללא שום דבר אחר, כלומר כל פרט במציאות מחייב את כל שאר הפרטים. כאשר האדם מודע לעובדה שהחוויה הסובייקטיבית שלו של "העולם שבחוץ" לכאורה, היא איננה אלה החוויה של כיצד זה מרגיש להיות המוח שלו, הוא מקבל מעין תחושה מוזרה, שהעולם בתוכו, והוא בתוך העולם. בצורה הזאת - יותר קל להבין את המושג "אחדות" ולחוש ממש בצורה ממשית שהעולם החיצוני שמקיף אותי הוא לא פחות אני ממה ש"אני" שמאחורי גבולות עורי הוא אני. איך זה מתקשר לרגשות?

כאשר האדם עצוב, כל העולם נראה עצוב, הוא רואה פחות צבעים, הכל נראה פחות תוסס, פחות חי, הוא חסר מוטיבציה, העולם שבחוץ נראה לו מקום כל כך משעמם לבלות בו, שכבר עדיף לא לחיות. כאשר אדם שמח העולם פתאום נראה לו חי ובוער, מסך של צבעים וכוח מסוים של חיות מתווסף לתפיסת המציאות שלו, מה שמקנה לו כוח רצון \ מוטיבציה עצום. כאשר האדם כועס כל העולם נראה כועס וכאשר הוא מקנא הוא יראה הרבה קנאים, כאשר אנו מביטים החוצה בעולם אנו לרוב מצפים לראות את העולם בצורה מסוימת, היופי האמיתי טמון ביכולת לבחור לראות את המציאות בצורה חיובית \ לבחור לראות את הצד החיובי בכל סיטואציה. יש משפט שאומר שכל אשר האדם רואה בחוץ, איננו אלא מראה של פנימיותו בלבד. \ "כל הבעיות אשר מוצא האדם בחיצון, אינן אלא שיקוף של המשקל של ליבו".

בעזרת היכולת להבחין בטריגרים (שינויים בעולם החיצוני) שמשפיעים על פנימיותנו ועל רגשותינו אנו לומדים לעבוד על עצמנו ולעבור את האתגר החשוב ביותר בחיים, הרי הוא האתגר של המסע להשגה העצמית \ שחרור.

כיצד השיטה עובדת בפועל? ראשית יהיה על האדם לבחור נושא אחד אשר מטריד אותו, לצורך העניין בעיות כעס, וכאשר האדם מתמודד עם בעיה מסוימת במציאות שמכעיסה אותו, עליו לשאול את עצמו את השאלות הבאות: האם מחויב שהבעיה הזאת תכעיס אותי? למה הבעיה הזאת מכעיסה אותי? האם כל אדם היה כועס בגלל אותה סיטואציה אותה אני תופס כבעיה או שמא מדובר בחוסר יכולת אישית שלי להכיל משהו שאיתו אני מתמודד? כאשר לאדם יש את התשובות לשאלות אלו, עליו לחקור את שורש הבעיה, ככל שהאדם מתקרב לשורש כך התחושה של החרדה \ מתח \ כעס \ לחץ מתחזקת, ובשיאה - לאדם יש אפשרות לשחרר אותה. על מנת לתת ביטוי לרגש יהיה עלינו ראשית להיות במודעות מלאה לגבי טיבו של אותו רגש, לדוגמא אם האדם מרגיש שהוא כועס על חבר שלו מכיוון שחבר שלו עשה ככה וככה, ולא ככה וככה, יהיה על האדם לשאוף ולהבין שהכעס נמצא בתוכו לא בגלל שחבר שלו עשה ככה וככה אלא בגלל שהוא ראה את הככה וככה שהוא עשה כמשהו מעצבן בגלל סיבה מסוימת שמטרידה ספציפית אותו, שיכלה לא להטריד כלל אדם אחר \ אפילו לשמח אותו.

ביטוי לתחושות פנימיות קורה כאשר האדם נמצא במודעות וכניעה לרגש ובחיבור בינו לבין הרגש נוצר גשר ומצטמצם הפער בין המילים, התנועה והגוף לאותו רגש שלרוב הוא נפשי. ככל שמצטמצם הפער בין ביטויו המלא של הרגש לרגש עצמו, כך גם יהיה האדם יותר קרוב לשחרורו. ישנם אנשים שרוצים לצעוק שנים והם גדלים בצורה שאסור להם, במקרה הזה הייתי ממליץ להם לצאת לשדה בלילה ולצעוק, או לעשות כל דבר אחר שיעזור לאנרגיה שתקועה להתחיל לזרום, במקרה של אדם שעצוב, עליו לשאול את עצמו אילו בעיות הוא מדחיק וכאשר עולה בעיה לתת לתחושות שעולות בגוף מקום, לפעמים זה כולל בכי, קולות יבבה או אפילו סימנים ותסמינים גופניים לביטוי של תחושות פנימיות שמנסות לקבל ביטוי. (ידיים תמיד חייבות להתעסק במשהו, רגליים דופקות על הקרקע, נעילת לסתות וחריקת שיניים, רעד, שרירים תפוסים בגוף). כאשר אנו מרשים לעצמנו לבטא את עצמנו בצורה החופשית והטובה ביותר אנו נהיים למאסטרים בכל הנוגע ליכולת להכיל, והיכולת להכיל היא הדרך היחידה להמיס את הרגשות הקשים ביותר.

לסיכום: בכל פעם שעולה בכם תחושה \ רגש \ חרדה לא נעימה, נסו ראשית להבין את מקור הבעיה, חזרו על השאלות שנכתבו בטקסט, כאשר הגעתם למקור הבעיה ולהחלטה שיש בכם נכונות ורצון להשתנות נסו ראשית לתת ביטוי לאותו מקום \ שורש בעיה. רוב שורשי הבעיות הן בגלל אחיזה מסוימת, שיכולה להשתחרר רק דרך ביטוי מלא שלה, שיוביל לחוסר היאחזות מוחלטת.