אהבה היא קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה או אחדות עמוקה כלפי ישות כלשהי: אדם, בעל - חיים, חפץ ואף אידאה. במקרה של אהבה לחפץ קיים עניין הבעלות, שבאהבה בין בני אדם פחות אפשרי. אהבה מאופיינת בגעגועים, חיפוש אחר קרבת הנאהב, דאגה לו ובקשת טובתו. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות גם מכאיבה ולא נעימה, וטרגדיות רבות עוסקות באהבות בלתי ממומשות ותוצאותיהן.

סוגי האהבות

אהבה הורית בסרי לנקה - אהבה

ניתן לחלק את האהבה לכמה קטגוריות, כשלכל אחת יש מאפיינים אחרים. אם מגדירים את האהבה כיחסים בין החיים בלבד, אזי ישנם חמישה סוגים של אהבות עיקריות:

אהבה הורית - בין הורים לבין ילדיהם. לרוב נתפסת אהבה זו כבלתי מותנית, ומתקיימת כתוצאה מכך שהאדם רואה בצאצאיו בבואה של עצמו.

אהבה משפחתית - בין ילדים להורים, אחים וקרובי משפחה, הקיימת בשל קרבת הדם ותחושת השייכות הטבעית.

אהבה חברית - בין חברים, הקיימת בשל תחומי עניין, רעות וחברות ותחושת שיתוף ושייכות.

אהבה רומנטית - בין בני זוג, הכוללת קרבה נפשית ומשיכה גופנית לאחר.

אהבה עצמית - בין אדם לבין עצמו.

אם מגדירים את האהבה כיחס בין האדם לחיים בכללותם, אזי יכולים להיות סוגי אהבה נוספים, ואצל בני - אדם מסוימים אותן אהבות תופסות חלק גדול יותר מאהבתו לקרובים אליו, לדוגמה:

אהבת האל - אהבה בין אדם לאלוהיו, ובה האדם מרגיש מחובר ודבק באלוהים.

אהבת אדם - אהבה לבני - אדם באשר הם, הנובעת מאהבת החיים.

אהבה לעיסוק מסוים - בין אם זה לחוכמה (פילוסופיה ביוונית "אהבת חוכמה"), אמנות, וכו'.

אהבה רומנטית

"הנשיקה", יצירתו של הצייר האיטלקי פרנצ'סקו הייז - אהבה

אהבה רומנטית - צורך עז בקרבה גופנית ונפשית עם אדם אחר, הכרוך במשיכה מינית.

אהבה רומנטית היא נושא מרכזי באמנות, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובאופן כללי, בכל תחומי התרבות. חקירתה המדעית היא ענף בפסיכולוגיה חברתית.

האהבה הרומנטית מופיעה כבר בתנ"ך, בפרט במגילת שיר השירים, שם התיאורים הרומנטיים וגילויי האהבה אינם עומדים בפני עצמם, לפי פרשנותם של חז"ל, אלא משמשים כמשל בלבד לאהבה בין אלוהים וכנסת ישראל. היא מוזכרת במיתולוגיה היוונית אפילו כעילה למלחמה גדולה. היא קשורה בקשר הדוק למושג האבירות בימי הביניים. הרמב"ם קרא לאדם לאהוב את אלוהים באותה מידה שבה הוא אוהב אישה ונכסף לה, ואף המקובלים טענו שאדם שלא חווה אהבת אישה, לא יוכל לחוות אהבת אלוהים. בתרבות היהודית בתקופת ימי הביניים הקדישו לה משוררים כדוגמת ריה"ל שירים רבים.

אף על פי כן, נראה שבשום תרבות היא לא קיבלה את החשיבות שמקנה לה התרבות המערבית המודרנית. יש הרואים במעמדה של האהבה הרומנטית בתרבות המערבית תחליף למעמד שתפסה הדת בימים עברו. בפרט, מעולם לא היוותה האהבה הרומנטית שיקול כה מרכזי ואף בלעדי בהחלטה על חתונה ונישואין, כפי שהיא מהווה היום.

אהבה רומנטית בפסיכולוגיה

פסיכולוגים הגדירו מספר הבדלים בין אהבה רומנטית לבין חיבה: משיכה מינית חסרה בחיבה, בעוד באהבה רומנטית היא תופסת מקום מרכזי. מרכיב הדמיון והפנטזיות חזק באהבה רומנטית, אך אינו מצוי במערכת יחסים רגילה המבוססת על חיבה. החיבה מופנית כלפי בני אדם המקנים גמולים ממשיים, אולם פרטנר להתאהבות עלול להביא דווקא מכאובים וייסורי נפש. הבדל נוסף הוא שהחיבה מאריכה ימים, ואילו ההתאהבות עלולה להיות קצרת טווח.

בחיבה, לקנאה אין תפקיד גדול, ולעתים קרובות, ידידו של הידיד הופך לידיד גם כן. באהבה רומנטית, הקנאה היא מוטיב מרכזי. אהבה רומנטית כרוכה בסערות ובטלטלות רגש, בעיקר בתחילתה, ואילו החיבה יציבה ורגועה.

בהקשר זה, יש להעיר שבדורות האחרונים חלה עלייה חדה בשיעור הגירושים. בישראל הוא עומד על שליש, ובארצות הברית הוא מתקרב למחצית. ההסבר לכך נעוץ דווקא באידאולוגיה הרומנטית העומדת כיום מאחורי הנישואין. למעשה, ככל שהאמונה ברומנטיקה גבוהה יותר, צפויה השחיקה בנישואין להיות רבה יותר. זאת משום שהתחושות הרומנטיות מאכזבות ואינן נותרות לאורך זמן באותה עוצמה. ההסבר לכך הוא בחלקו ביולוגי, ומבוסס על מודלים אבולוציוניים ופסיכו - פיזיולוגיים.

הרחבה עצמית

אחת התאוריות הפסיכולוגיות הדומיננטיות בחקר האהבה הרומנטית מדגישה את מרכיב ההרחבה העצמית שבה. תכונותיו ויכולותיו של הפרטנר הרומנטי הופכים לזמינים עבור האדם.

במחקרים התברר שמאוהבים מוצאים בעצמם תכונות רבות יותר ומתקשים להבחין בין תכונות שבהם לבין תכונות שבבני זוגם.

סוגי האהבה

אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, נקרא "המודל המשולש של האהבה". המודל מניח שלאהבה יש שלושה מרכיבים: מרכיב רגשי שהוא האינטימיות, מרכיב הנעתי שהוא התשוקה ומרכיב הכרתי שהוא המחויבות. באמצעות צירופם של מרכיבים אלה, סטרנברג מחלק את האהבה לשמונה סוגים:

העדר אהבה - מצב שבו לא קיים אף אחד מהמרכיבים. סוג זה מאפיין הקשר של האדם עם רוב האנשים סביבו.

חיבה - לא אהבה, קיים רק מרכיב האינטימיות. סוג זה נפוץ בין ידידים.

אהבת רעים - אהבה המכילה את מרכיב אינטימיות ואת מרכיב המחויבות. סוג זה נפוץ בין חברים טובים.

אהבה ריקה - אהבה המכילה את מרכיב המחויבות בלבד. סוג זה נפוץ אצל אנשים שנישאו באמצעות שידוך, ואצל בני זוג שנשואים במשך שנים רבות.

אהבה חסרת היגיון - אהבה המכילה את מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. סוג זה נחשב בלתי יציב.

אהבה עזה - אהבה שבה נמצא רק מרכיב התשוקה. סוג זה נחשב בלתי יציב.

אהבה רומנטית - אהבה שבה נמצאים מרכיבי האינטימיות והתשוקה. סוג זה נחשב כקצר טווח, ברוב המקרים.

אהבה מושלמת - אהבה שבה נמצא מרכיב האינטימיות, מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. לטענת סטרנברג, סוג זה קשה להשגה וקשה לשמור עליו לאורך זמן.

פסיכולוגים אחרים הציעו שיש שישה סוגים של אהבה:

1.אהבה לוהטת - אהבה המבוססת על תשוקה עזה לבן הזוג.

2.אהבת משחק - מערכת יחסים המבוססת על משחק. אחד מבני הזוג מתייחס לאהבה כאל משחק.

3.אהבה לוגית - מערכת יחסים המבוססת על חישובים רציונליים.

4.אהבת חברים - מערכת יחסים המבוססת על חברות עמוקה בין בני הזוג.

5.אהבה ללא אני - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מאבד את ייחודו ונטמע בבן הזוג השני.

6.אהבה רכושנית - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מתייחס לבן הזוג השני בצורה רכושנית.

מודל נוסף של אהבה פותח בידי הפסיכולוג אריך פרום שראה באהבה את הדחף החזק והמשמעותי ביותר באדם, להתאחד עם הזולת, ובה ראה את הפתרון האידאלי לבעיית הבדילות הקיומית שהאדם חווה בחייו. על פיו יש שלשה סוגים של אהבה:

אהבה מזוכיסטית, שבו האוהב מתבטל כלפי מושא אהבתו ומוכן לעשות הכל בשבילו. בהתבטלותו, האדם נפרד מקיומו העצמי המכאיב והופך להיות חלק מהוויה אחרת, אותה הוא מעריך כגדולה וחזקה יותר. בדרגות גבוהות אהבה זו יכולה להגיע להערצה ואף לפולחן אישיות.

אהבה סדיסטית, שבו האוהב מבטל את מושא אהבתו כלפי עצמו. האוהב מעצים את אישיותו בכך שהוא "בולע" את הזולת ושולט עליו, מכיוון שהוא רואה בו מכשיר להעצמה אישית ולבריחה מהחדלון ושאלות הקיום שלו. בדרגות הגבוהות אפשר למצוא אהבה זו אצל מנהיגים ו"גורוים" כלפי עדת מעריצים.

ואהבה בוגרת שהיא האידאלית, שבו שני בני אדם עומדים אחד מול השני במלוא אישיותם הלא מתבטלת, ומשלימים אחד את השני באופן הדדי, באופן שאינם מבטלים את עצמם אחד כלפי השני.

היווצרות האהבה והימשכותה

הפסיכולוגיות ברשייד וולסטר הסבירו את היווצרותה של האהבה הרומנטית תוך שימוש בתאוריית הריגושים הדו - גורמית של סטנלי שכטר. הן סוברות שעירור פיזיולוגי המיוחס לנוכחותו של פרטנר מתאים ליחסים רומנטיים מפורש כהתאהבות, גם כאשר הסיבה לאותו עירור שונה. כך, למשל, באחד הניסויים נמצא כי זוגות שצפו בסרט פעולה החליפו ביניהם יותר ביטויי אהבה ביציאה מהקולנוע בהשוואה לכניסה אליו, ואילו בקרב זוגות שצפו בסרט ניטראלי מבחינה ריגושית, לא נמצא כל הבדל בביטויי האהבה. עם זאת, אין לראות בתאוריית הריגושים אלא הסבר חלקי לתופעת ההתאהבות.

האהבה ובחירת הפרטנר לאהבה תלויות גם בהערכתו העצמית של האדם. הפרטנר צפוי להיות כזה המספק גמולים הדומים לאלו המסופקים לו. לשם דוגמה, גברים עשירים נוטים לחזר אחרי נשים יפות, אך אדם אשר אינו מרגיש כי יש לו תמורה הולמת להציע, יסתפק בבת זוג מושכת פחות. ניסויים הוכיחו כי אדם שהערכתו העצמית הועלתה באופן מלאכותי ובאמצעות פידבק שרירותי, הרשה לעצמו לחזר אחרי פרטנריות אטרקטיביות יותר.

לרעיון החליפין ההוגנים יש חשיבות גם בתוך הזוגיות עצמה, ולא רק בתחילתה. לתחושת בני הזוג שהצד השני מספק תמורה הוגנת להשקעתם יש חשיבות רבה, והעדרה של תחושה זו מסכן את הזוגיות.

שני המינים מחפשים חליפין הוגנים, אך נבדלים במרכיבי החליפין הקוסמים להם. נשים מייחסות חשיבות ליכולתו של בן הזוג לספק צרכים רגשיים וצרכים חומריים, ואילו בעיני הגברים, המשיכה הפיזית מהווה מרכיב עיקרי.

בניגוד לקלישאה לפיה "ניגודים נמשכים", נראה שלהתאמה בין בני זוג יש תפקיד חשוב ביצירת קשר ובהמשכתו. התאמה זו צפויה להוות תנאי מוקדם להצלחת קשר, אך, מאידך, היא עצמה נובעת בחלקה מהקשר.

הסבר ביולוגי

סכמה של התאוריה על הכימיה של האהבה - אהבה

לפי מחקר המבוסס על מיפוי פעילות במוחם של אנשים מאוהבים כשהם מתבוננים בתמונות אהוביהם, מופעלת במוח אותה מערכת האחראית למנגנוני תגמול וכמיהה, אותם מסלולים עצביים הפעילים בהתמכרות לסמים דוגמת קוקאין.

טענה רווחת במחקר היא שפרומונים אנושיים (שניתנים לחיקוי באמצעות בשמים) מושכים מראה חיצוני או אופי הדומים לזה של האדם עצמו או של הוריו - הם הגורמים העיקריים המשפיעים על התאהבות בין שני בני אדם. כימיקלים במוח האנושי אחראים להתאהבות. ההורמונים אסטרוגן וטסטוסטרון אחראים על המשיכה המינית; דופמין אחראי על "פרפרים בבטן"; נוראפינפרין אחראי על פעימות הלב המואצות ולהתרגשות; רמות נמוכות של הורמון הסרוטונין לאחר ההתאהבות גורמים להתמכרות לכאורה לבן הזוג. האפקט המשותף של הכימיקלים הללו בתוספת השפעתם של השינויים המעגליים במוח - גורם לאופוריה, תאווה, אובססיביות, יתר מרץ, חוסר שינה, חוסר תיאבון ותשומת לב ממוקדת באדם הנאהב.

ההורמון אוקסיטוצין מופרש בעת קיום יחסי מין ואחראי על הגברת הקשר הרגשי. אנדורפינים והורמון הוזופרסין אחראים להתמוגגות סממני האהבה הראשונים ולייסוד קשרים ארוכי טווח.

השפעת הכימיקלים שהוזכרו מתעמעמת לאחר תקופת זמן מסוימת (לאחר שלב זה מתרחשות רוב הבגידות), וכשזה קורה בני הזוג בוחנים אחד את השני באופן רציונלי.

בשלב זה מערכת היחסים או חזקה מספיק בשביל להימשך, או שהיא פשוט מתפוררת. אם היא נמשכת, אז האנדרופינים, הורמון האוקסיטוצין והוזופרסין - דואגים לשמר את מערכת היחסים.

האהבה בדת היהודית

שלוש מצוות הקשורות לאהבה ביהדות הן:

אהבת הָרֵעַ - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18)

אהבת הגר - "ואהבת לו [לגר] כמוך" (ויקרא י"ט 34), "וַאֲהַבְתֶּם אֶת - הַגֵּר כִּי - גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (s: דברים י יט)

אהבת ה' - "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". (דברים ו' 5, י"א 1)

על אהבת האדם דיברו תנאים מרכזים ואמרו עליו שהוא "כלל גדול בתורה" (ר' עקיבא). (רבים מתבלבלים לחשוב שזה היה גם הכלל של הלל הזקן שהתבקש להגדיר את "כל התורה כולה על רגל אחת", אך הכלל של הלל היה "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"). הכלל "ואהבת לרעך כמוך" גורס כי האדם יעניק לרעיו וסובביו את אותה אהבה שהוא מעניק לעצמו, ולכן חז"ל דורשים מהאדם קודם כל לאהוב את עצמו, (כלל זה נסמך על האמונה היהודית שהתפתחה במשך הדורות לתורות בתורת הקבלה והחסידות, לפיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (בחסידות), ו - "אלוהים אוהב את מי שאוהב אותו" בזוהר), ואז הוא יוכל להעניק לרעיו ולסובביו את האהבה שהוא חש בעצמו.

חז"ל לא הסתפקו בהדרכה כללית לאהבה, אלא גזרו מכך הלכות שונות ובהם להעניש חוטא באהבה ולא בשנאה ובנקמה. (בבלי, סנהדרין נב / ב) ולבחור לאדם שראוי לעונש, עונש שיסבול בו פחות. (מסכת פסחים, דף עה א') חז"ל הורו לגבר לא לקדש אישה מבלי שראה אותה, למשל על ידי שליח, בגלל החשש שהיא תתגנה עליו ברגע שיראה אותה, והוא יפגע בה בניגוד לצו של ואהבת לרעך כמוך. (מסכת קידושין, מ"א א').

אהבת האל נמצאת בפרשיה מרכזית שמושמת בתפילין ונקראת כמה פעמים ביום בקריאת שמע. על פי רבי עקיבא מגילת שיר השירים הינה קודש קודשים, בשל תפיסתו שהיא מבטאת את האהבה אל האל. הרמב"ם קובע שהדרך הראויה בעבודת ה' היא האהבה, כלומר אמונה לשמה, ואילו היראה, כלומר אמונה שלא לשמה, היא בדרגה פחותה יותר.

החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט הדגישו את חשיבותה של העשייה מאהבה בעבודת ה'.

מעבר לאהבות אלו, גם האהבה הרומנטית תופסת מקום כשיאה של אהבת הרֵע, ומתוארת בשיר השירים:

""שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ." (שיר השירים ח' 6-7 )

האהבה בספרות ובפילוסופיה

פילוסופים, משוררים וסופרים רבים הגו בשאלה מהי האהבה וכיצד ניתן להגדיר אותה. אפלטון הגדיר את האהבה בביטוי הממצה: "האהבה היא התשוקה להוליד בתוך היופי". הפילוסופים היוונים דנו רבות בשאלה מה מבדיל בין אהבת אמת לבין אהבת בוסר. הדיונים עסקו גם במיתוס של אריסטופנס על הנפש התאומה, על פיו "בראשית חיו בני האדם מחוברים בזוגות, לכל יצור היו שני ראשים, 2 לבבות ו - 4 רגליים ו - 4 ידיים. ושני הנפשות אהבו זו את זה אהבה גדולה ובילו את כל חייהם באושר שמיימי. אושר זה גרם להם לחטא ההיבריס וכתוצאה מכך נענשו על ידי האלים: זאוס חצה כל ייצור לשנים באמצעות חזיז הברק שלו והפריד כל איש מנפשו התאומה. ללא החצי השני, חייו של כל אדם היו מלאים כאב, וכדי להתגבר עליו הוא חיפש אחר החצי השני שלו - נפשו התאומה, על מנת שיוכל להתאחד עמה ולבלות איתה יחד." לפי מיתוס זה, המופיע ב"המשתה" של אפלטון - אהבת אמת אפשרית רק בין שתי נפשות תאומות ושאהבה אמיתית בהכרח הדדית.

מי שמשתוקק לאחר או אוהב אותו, ודאי לא היה משתוקק אליו או אוהב אותו או מחבב אותו אלמלא היה משתייך באיזה אופן שהוא אל הנאהב, או בנשמתו או באיזו תכונה או אופי או דמות של נשמתו. נתברר לנו, איפוא, שבהכרח מחבבים אנחנו מה שמשתייך אלינו מטבע בריאתנו... הכרח הוא, איפוא, שהמאהב האמיתי שאיננו מעמיד פנים, יאהבנו אהובו.

- אפלטון, "ליסיס", תרגום: י"ג ליבס

בראשית העת החדשה הפילוסוף ברוך שפינוזה כתב כי לכל אדם שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת רגשת האהבה. לפי שפינוזה, "אהבה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר, אהבה היא תחושה של שמחה הנגרמת כל פעם שהנפש מעלה ברוחה סיבה חיצונית, כגון אשה יפה. שמחה, לפי שפינוזה היא "היפעלות (רגש) שעל ידו באה הנפש לידי שלמות מרובה מבתחילה", הגדרה זו היא הגדרה מאוד אגוצנטרית ומגדירה את האהבה לפי מידת השמחה שגורם מושא האהבה לאוהב, ולא לפי מידת הנכונות של האוהב להקריב למען מושא אהבתו (הגדרה אלטרואיסטית). לפי הגדרה זו של שפינוזה, דייג אכן אוהב דגים. לכן, סביר להניח שהשימוש שלו במילה "אהבה" איננו מיוחד ל"אהבה רומנטית". הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט ציין כי "לא היה בעבר פילוסוף גדול כלשהו, שלא ראה חובה לעצמו להעלות תורת אהבה משלו.".

סטנדל מגדולי הסופרים הצרפתיים, בספרו "האהבה" הציג את האהבה בתאוריה של "ההתגבשות" (קריסטליזציה) כפרי של הזיה. כשם שענף שנזרק למכרה מלח מתכסה בגבישים מזהירים המקשטים את הענף, כך הדימוי האמתי של האישה שנופל לתוך נפשו של הגבר, מתכסה ברקמה של דמיונות, המקשטים אותו בכל סוגי השלמות האפשרית. האדם מתאהב כאשר דמיונו מקרין סגולות לא קיימות בזולת, וכאשר הוא מתפכח מהן, גם נעלמת האהבה. הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסֶט התנגד נחרצות לתפיסה זו, שראה בה גימוד וסילוף של האהבה, ובמסתו "פניה של האהבה" מ - 1926 הגדיר את האהבה "כפעולה צנטריפוגלית של הנפש, הפונה לעבר מושא האהבה בזרימה מתמדת, ואופפת אותו באהדה חמה, מאחדת אותנו עימו, ומאשרת בעליל את קיומו". על פי אי גאסט פעולת האהבה הינה מעשה אי רציונלי שבוקע מהמקום ההיולי והאותנטי של האדם, ומגלה את הרבדים הפנימיים שלו בבחירת מושא אהבתו,. אי גאסט מבחין בין התאהבות לבין אהבה, בעוד שבהתאהבות הוא רואה "הלם אירוטי" ו"מצב נפשי נחות" ומכני, שבו כל שימת הלב ותודעתו של האדם כולה מצטמצמת למושא אהבתו, ויש בה דמיון רב להתלהבות מיסטית ומצב היפנוטי, הוא מאמץ את הגדרתו של אפלטון לאהבה כתשוקה להפרות את השלמות ולהוליד בתוכה, התשוקה להגיע לאיחוד והתערות, וגם להותיר סמל שלבש בשר לאיחוד הזה. הגדרה נוספת שלו לאהבה שהיא התמזגות טוטלית ובמילותיו "האהבה הצרופה מתאפיינת בשני מרכיבים הקיימים בה בעת ובעונה אחת: תחושה של 'הקסמות' מן הזולת היוצרת 'אשליה' גמורה בתוכנו, האומרת כי שאפנו את הזולת בתוכנו, עד לעומק ההוייתי העמוק שלנו, והוא חי בנו הוויה שלמה שורשית".

הפסיכולוג הפילוסופי אריך פרום שהקדיש לעניין ספר בשם "אמנות האהבה", ראה באהבה את התשובה לבעיית הקיום האנושי ולחוויית הבדילות האנושית, שאותה ראה כאם כל המצוקות. הוא קבע כי האהבה היא אמנות, שיש ללמוד אותה מבחינה תיאורתית ויישומית, כשם שלומדים מוזיקה, נגרות או הנדסה. את האהבה הגדיר כ"השגת אחדות בינאישית בהתמזגות עם נפש שנייה", והריסת המחיצות המבדילות בין האדם לזולתו. "פרדוקס של שתי נפשות שהיו לאחת, ובכל זאת נשארו שתיים". עוד קבע שלכל צורות האהבה יש יסודות משותפים והם:

1. הדאגה הפעלתנית לחייו והתפתחותו של מושא האהבה.

2. חוש האחריות לקיומו הפיסי או לצרכיו הנפשיים של מושא האהבה.

3. יחס הכבוד - לראות את האדם כמות שהוא, לחוש בעצמיותו הייחודית ולדאוג שיתפתח כפי שהוא.

4. ידיעתו והכרתו של האדם, לחדור אל סודו, ולהיות איתו בברית.

ויקטור פראנקל הגדיר את האהבה כהכרה בסגולת יחידאותו של אדם אחר, וראייתו בכל עצם אנושיותו ואישיותו. האהבה לתפיסתו היא פן אחד של תופעה אנושית מקיפה יותר שהוא מכנה אותה בשם "התעלות מעבר לעצמו". אחרים, בייחוד משוררים, העדיפו להגדיר את האהבה באמצעות אלטרואיזם ונתינה חסרת - גבולות כלפי מושא האהבה.

האהבה באמנויות

"אהבה", פסלו של רוברט אינדיאנה המוצג במוזיאון ישראל שבירושלים. - אהבה

כרזה על האהבה, בפתח בית בנווה צדק - אהבה

באמנות על סוגיה וגווניה, הן האמנות המקצועית והן העממית, האהבה לוקחת חלק מרכזי. ביצירות מוזיקליות, סיפורים, שירים, ציורים ופסלים האהבה היא נושא שכיח, המופיע באמנות של כל לאום או שכבת גיל.

האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית מאזכרת את דמותו של ארוס הוא קופידון (אמור) לעתים עם ולעתים בלי בת זוגו - פסיכה. ביצמי הביניים נמנעו אמנים מלתאר את מעשה האהבה עצמו ונטו לרוב לתאר אהבה מיוצגת באהבת אם לבנה, בעיקר בציורי המדונה.

במאה ה - 19 נעשה שכיח יותר מופע האהבה הארוטית, בעיקר אהבה בין אישה צעירה לבין גבר. שאר סוגי האהבה כמו אהבת גברים, אהבת נשים ואף אהבה מבוגרת זוכים לייצוג מועט. במאה ה - 20 הפכו ייצוגי האהבה באמנות להיות חושניים יותר, עירום מרומז הפך להיות עירום חזותי ואף הוצג מעשה האהבה עצמו.

במוזיקה המודרנית (רוק, פופ, ראפ, מזרחית וכו') מדובר על אהבה בחלק משמעותי מהשירים. והאהבה, על צורותיה וגווניה (רומנטית, עיוורת, אהבת רעים ועוד), גם כשאינה מוסברת בפירוש, מתפרשת בשירים.

חיים נחמן ביאליק מתאר בשירו "הכניסיני תחת כנפך", את הגעגועים לאהבה במילים: "הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות / ויהי חיקך מקלט ראשי / קן תפילותי הנידחות". והוא שואל:

אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?

- חיים נחמן ביאליק, "הכניסיני תחת כנפך"

בשירו של אברהם חלפי "עטור מצחך" נאמר: "לא הייתי רוצה להיות לך אח / לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך" - מדובר על כך שהדובר רוצה את האהבה הפיזית והרומנטית, מעבר לאינטימיות והמחויבות).