הדרך לאהבה בחיי הנישואין. פשוטו כמשמעו.

מאת הרב דוד גוטליב

אחוז הגירושין בעולם המערבי מתקרב כיום ל - 50%. מתוך כל שני זוגות שמתחתנים, זוג אחד עשוי להתגרש. ומתוך כל הזוגות שנישואיהם מחזיקים מעמד, כמה מהם באמת נהנים מקשר פורה ומערכת יחסים מוצלחת? קל להניח שחלקם פשוט לא הגיעו למצב שבו מערכת היחסים התדרדרה עד כדי כך שהפירוד הוא הכרחי.

מה הסיבה לכישלון מערכות היחסים? האם המעמד הכלכלי / רמת ההשכלה / המעמד החברתי גורמים לכך? ובכן, לא כל כך קל לשים את האצבע על הגורם לכישלון, בייחוד משום שהסטטיסטיקות גרועות בדיוק באותה המידה כשמדובר במשכילים ביותר וגם במשכילים פחות, במתוחכמים ביותר וגם במתורבתים פחות.

מה בא קודם?

המסורת שלנו מספרת לנו, שלאחר שיצחק אבינו פגש באשתו המיועדת, "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי [אבדן] אמו" (בראשית כ"ד, ס"ז). מנקודת מבט מערבית, סדר האירועים נראה מוזר: האם אהבה לא צריכה לבוא לפני הנישואין? ומה הקשר בין התפתחות מערכת היחסים שלהם לבין הקשר של יצחק לאמו?

חז"ל מספרים לנו שבחייה של שרה, האוהל שלה - שהוא ביתו של יצחק - זכה לגילוי תמידי של הנוכחות האלוקית (בראשית רבה). עם מותה, נעלמו סימני הגילוי הזה. הקריטריון של יצחק בבחירת בת זוגו, היה היכולת ליצור מחדש את הסביבה האלוקית שחווה בבית אמו. הוכחת היכולת שלה, היא זו שקבעה את החלטתו של יצחק להינשא לרבקה. האהבה כלפיה הייתה פועל יוצא של קשר נישואין המבוסס על יסוד זה. העובדה שהתורה מזכירה ומדגישה את האהבה שצמחה בנישואיהם, מגלה שאהבה היא אחת ממטרות הנישואין.

בכל אופן, האהבה רחוקה מלהיות תנאי מוקדם לנישואין. אהבה היא תוצאה של נישואין המבוססים על השקפה ומטרות חיים משותפות, ועל ההבנה שהשותפים מתאימים להשיג יחד את המטרות האלה. לכן, רק כשיצחק מצא שותפה מתאימה לנישואין שכאלה וזכה לאהבה שבאה כתוצאה מכך - רק כאשר הסביבה האלוקית נוצרה מחדש - היה יכול להתנחם על מותה של אמו (מובן שצריכים ליצור קשרים רגשיים מסוימים בתקופת המבחן, לפני שמחליטים להינשא, כחלק מהבדיקה אם שני השותפים מתאימים זה לזה. וצריך לשקול זאת היטב).

הדור הבא אחרי יצחק אבינו נותן, כפי שזה נראה במבט ראשון, תבנית סותרת למושגי הנישואין והאהבה. יעקב פוגש ברחל ליד הבאר ומיד מנשק אותה. בתוך 30 יום הוא מאוהב בה כל כך שהוא מוכן לעבוד שבע שנים תמורת הזכות לשאת אותה. כאן נראה במפורש שאהבתו של יעקב קודמת לנישואיו, ולא רק זה, אלא שהיא מתפתחת במהירות רבה כל כך, שהיא נראית כמו "אהבה ממבט ראשון" - האנטיתזה המושלמת לדוגמת אביו. אבל ההבנה הזאת מתפוגגת במהירות כשנותנים מבט קרוב יותר על הפסוקים ועל דברי הפרשנות המצורפים:

א) כאשר יעקב פוגש ברחל ליד הבאר, תחילה הוא משקה את הכבשים, אחר כך נושק לה, ואחר כך בוכה. התנהגות כזאת אינה אופיינית ל'אהבה עיוורת'.

ב) ההצעה לעבוד תמורת רחל במשך תקופה ארוכה כל כך, והבחירה דווקא בשבע שנים, תובעות הסבר.

ג) תיאור התורה על שבע שנות העבודה, "... ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", נשמע כמו תיאור רומנטי מרגש - עד שאנחנו נזכרים שבמציאות, כשמחכים לאירוע שאליו אנחנו משתוקקים מאוד, הזמן עובר לאט ולא מהר. מכיוון שהוא כל כך אהב אותה, שבע השנים היו אמורות להיראות בעיניו כמו מאה!

ד) כשהזמן מסתיים בסופו של דבר, יעקב בא לתבוע את הנישואין המובטחים במלים: "הבה את אשתי כי מלאו ימי, ואבואה [לשון ביאה - יחסי אישות] אליה". דרישה כזאת נשמעת גסה מאוד. איך אנחנו יכולים להעלות בדעתנו שיעקב אבינו ידבר ככה?

מטרה משותפת של הקמת עם

המפתח לסיפור כולו מונח בתשובה לשאלה האחרונה. חכמינו מסבירים שיעקב ראה בנישואין עם רחל את האמצעי להביא לקיומו של עם ישראל. מכיוון שעם ישראל הוא המטרה והתכלית העליונה, ומכיוון שהבורא עשה שיחסי האישות יהיו הדרך היחידה להעמדת צאצאים, הופכים יחסים אלה לפסגת הקדשה. כמו אדם וחווה לפניו, יעקב לא מצא שום סיבה להתבייש בתהליך, כשהוא מוקדש למטרה נעלה כל כך. אמירתו "ואבואה אליה... " מבטאת את הקדושה הרבה שהשיג.

מתוך ההבנה שמטרת הנישואין של יעקב עם רחל הייתה יצירת עם ישראל, נוכל לענות גם על שאלות א' וב'. יעקב השתמש בשבע השנים כשנות הכנה לקראת המשימה הנשגבת. בחירת תקופת הזמן איננה שרירותית: שבע יחידות זמן רומזות על מחזור זמנים מושלם, ותקופה של היטהרות.

אהבה ונישואין הם תוצאה של השקפה ומטרות משותפות בחיים. כשמישהו מתכונן לקראת אתגר שיבחן את כל יכולותיו, מבחן שתוצאותיו בעלות חשיבות עליונה, ואשר דורש חיזוק, תרגול ושיפור כל כישוריו ויכולותיו של האדם, איך עובר הזמן בתקופת ההכנה?

מהר! אהבת יעקב לרחל התבססה על האתגר הזה, ולכן (מכיוון שהוא כל כך רצה לבוא לנישואין מוכן לאתגר הגדול של יצירת עם ישראל), היו שבע השנים "בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".

ובסופו של דבר, אנחנו חייבים לזכור שכאשר יעקב ראה לראשונה את רחל הוא כבר היה נביא. נביא, מעצם הגדרתו, רואה מה שנעלם מיתר בני האדם: יעקב ראה ברחל את אֵם הָעָם הישראלי. אהבתו כלפיה, וכל הפעולות שבאו לאחר מכן, נבעו מתוך חזונו. כך, אנחנו רואים שיעקב ורחל, במקום להציג דרך מנוגדת ליצחק ורבקה, משקפים למעשה את אותו עיקרון: אהבה ונישואין הם תוצאה של השקפה ומטרות משותפות בחיים, וההבחנה שבני הזוג מתאימים לממש את המטרות האלה יחד. עיקרון זה הוא אחד משני עמודי היסוד שעליהם נשענים חיי הנישואין היהודיים.

דרגות במערכות יחסים

את העמוד השני של הנישואין היהודיים נגלה באמירה התלמודית, שבתחילה אדם הראשון נברא (או אמור היה להיות) כאנדרוגינוס. כלומר, עם שילוב של כל המאפיינים הזכריים והנקביים, בכל ההיבטים האנושיים - גופני, רגשי, אינטלקטואלי ורוחני. מה אנחנו אמורים ללמוד מפיסת המידע ההיסטורית הזו? אנחנו אמורים ללמוד שנישואין הם הנסיבות שבהן גבר ואישה מנסים ליצור מחדש, או להיות קרובים ככל האפשר, לאחדות המושלמת של זכר - נקבה כפי שהתגלתה באדם הראשון. הבה נבחן רעיון זה בפרוטרוט.

יחסים אנושיים שונים באיכות האינטגרציה שהם משיגים. ברמה הנמוכה ביותר עומדת מערכת יחסים 'עסקית' לחלוטין: כל שותף נכנס ליחסים אך ורק לשם הרווח האישי שהוא יכול להשיג באמצעותם. אין שום מיזוג אישי עם השותף. נוכל לכנות מערכת יחסים כזאת "'אני' ו'אני'": כל שותף כלפי עצמו הוא בעל אינטרס עצמי מוחלט, 'אני', אבל הוא מבין ששיתוף פעולה עם עוד 'אני' אחר יכול לתגמל אותו טוב יותר ממה שיוכל להשיג לבדו.

ברמה גבוהה יותר נמצאת מערכת יחסים מסוג 'אנחנו', שבה הפרטים מזדהים עם הצרכים והמטרות של הקבוצה, וחווים אירועים על פי משמעותם וחשיבותם לקבוצה. בחשיבתם של חברי הקבוצה הזאת, ה'אנחנו' מחליף את ה'אני' - לכל הפחות במהלך הפעילות הקבוצתית. כל מי ששיחק בקבוצת ספורט טובה, השתתף בלהקה, או מילא תפקיד בכל פעילות דומה, היה שותף במערכת יחסים של 'אנחנו'. שער שהובקע על ידי הקבוצה השנייה הוא הפסד 'שלנו'; המשחק הטוב שלי הוא ההצלחה 'שלנו'; הצלילים שהפקתי תורמים למוסיקה 'שלנו'; כך חווים את הפעילות. בהקשר זה נוצרת ישות חדשה - הקבוצה. פרטים שקשורים זה אל זה בצורת ה'אנחנו', הופכים לחברים בישות החדשה הזאת ומתמזגים (באופן חלקי) בתוכה. האישיות שלהם כפופה לצרכי הקבוצה ומטרותיה.

מערכת יחסים שמשנה את מהותו של הפרט עד לכך שהוא באמת כבר לא פרט בפני עצמו - היא הצורה הגבוהה ביותר של יחסי אנוש. למרות שיש כאן שיפור ניכר לעומת מערכת היחסים של "'אני' ו'אני'", מערכת היחסים של 'אנחנו' אינה מגלמת מיזוג מוחלט. הקבוצה היא אגודה של יחידים שבה כל אחד שומר על זהותו העצמית. הוא פשוט ממלא את תפקידו כחבר בקבוצה בזמנים מסוימים, ובאותם זמנים מקבל את מטרות הקבוצה כמטרותיו הוא. מערכת יחסים כזאת אינה משפיעה על מהותו. התמזגות מוחלטת כזאת, שמשנה את מהותו של הפרט עד לכך שהוא באמת כבר לא פרט בפני עצמו - היא הצורה הגבוהה ביותר של יחסי אנוש. הישות החדשה שנוצרת במערכת יחסים כזאת איננה קבוצה, אלא שלמות אורגנית אחת, שבה הפרטים לשעבר הופכים לחלקים (להבדיל מחברים בקבוצה).

בכל זאת, נוכל לקרוא למערכת היחסים הזאת 'אני' משתי סיבות: כינוי השם היחיד ממחיש שֶלַיֵשות החדשה אין ריבוי כמו לקבוצה, אלא שלמות יחידה; השימוש ב'אני' מבטא שהישות החדשה היא גוף אחד ממוזג לחלוטין, שבא במקום אישיותם של אלה שמרכיבים את מערכת היחסים הזאת.

בעל ואישה שמצליחים להגיע למערכת יחסים מסוג 'אני', אינם יוצרים קבוצה בת שני חברים אלא שלמות אורגנית ממוזגת! נביא לדוגמא את הגוף האנושי - הוא מחולק לראש, גוף, שתי ידיים, ושתי רגליים. אנחנו לא אומרים שכל אדם הוא קבוצה של ששה! הסיבה היא שהראש, הגוף וכל השאר הם חלקים משלמות אחת, ולא עצמים פרטיים שבסך הכל מקושרים זה לזה. מה עושה את ההבדל? תפקוד משולב: כל אחד מהחלקים תלוי לחלוטין בקשר שלו לשאר הגוף - כדי לשמור על קיומו ובכדי לתפקד. כך גם יוצרת מערכת היחסים 'אני' תפקוד משולב לפרטים שנוטלים בה חלק.

ייחודי ולכן ממוזג

מוכרחים להדגיש שהמיזוג הזה אינו מפחית מייחודיותם של אלה שהשיגו אותו. זה ש X ו - Y מתפקדים כיחידה, לא אומר שX=Y. להיפך, תפקוד משולב בדרך כלל מכיל מראש הבדלים עקרוניים, שמתואמים כל כך עד שחלקי היחידה משלימים זה את זה ומתעלים דווקא על ידי ההבדלים. כמה דוגמאות: כינור ופסנתר המנגנים ביחד; חלוצים ומגינים במשחק הכדור; מנתח ומרדים בחדר הניתוחים. ייחודיותם של הפרטים שיוצרים את ה'אני' היא עצם בסיס השילוב: דווקא משום שהם בעלי ייחודיות באופנים אלה ולא אחרים, הם יכולים לתאם את התפקוד שלהם כך שתיווצר השלמות המשולבת.

מה משמעותה של מערכת יחסים מסוג 'אני' בחיי נישואין? כאשר יצחק אבינו אומר 'אני' וכאשר רבקה אמנו אומרת 'אני', במקום שכל אחד מהם יתייחס לעצמיות האישית שלו / שלה, שניהם מתייחסים בעצם לתרכובת החדשה שכל אחד מהם הוא חלק ממנה. אם במקרה אחד אתה כותב 'אני', ובהזדמנות אחרת אומר 'אני', אנחנו לא מבינים את ה'אני' הכתוב כאילו הוא מתייחס ליד שלך, ואת ה'אני' המדובר כמתייחס לריאות, לגרון, לפה וכו'. למרות שה'אני' הופק באמצעות חלקים שונים של גופך, כל אחד מהם מתייחס לשלם. משום ש'אני' מתייחס לשלם הקטן ביותר, כולל החלק שביטא אותו. במקרה של יצחק ורבקה, אף אחד מהם אינו ממשיך להיות יחידה בפני עצמה; כך, ה'אני' שנאמר על ידיהם מתייחס לשלם שבו כל אחד מהם הוא חלק.

מערכת יחסי ה'אני' נחווית בצורה שונה מכל מערכת יחסים אנושית אחרת. מערכת יחסי ה'אני' נחווית בצורה שונה מכל מערכת יחסים אנושית אחרת. תארו לעצמכם שלאה היא עובדת סוציאלית שמתקשה לשכנע קליינט לקבל סיוע פסיכיאטרי. בעלה ראובן מעודד אותה ונותן לה עצה, ולמחרת היא מצליחה. אם לאה וראובן שייכים למערכת יחסים של " 'אני' ו'אני' ", ההצלחה כולה שלה; הוא לכל היותר מסייע, והוא מצפה לעזרתה בפרוייקטים שלו בעד תמיכתו בה - "זה תמורת זה". אם הם שייכים למערכת היחסים 'אנחנו', ההצלחה של שניהם, אבל היא נזקפת לזוג (הקבוצה בת שני החברים) על ידי הפעולות שלאה עשתה כפרט. אם הם שייכים ל'אני', הפעולה עצמה שייכת לראובן באותה מידה כמו ללאה: ההצלחה הושגה על ידי חלק מאותה יחידה שגם הוא חלק ממנה10.

דוגמא נוספת: בעל ואישה נמצאים יחד כשאדם אחר מעליב אחד מהם בצורה גסה. בן (בת) הזוג מביע התנגדות: "המלים שלך פוגעות בי לא פחות - אני לוקח את העלבון הזה באופן אישי". והמקניט מגיב: "אל תדבר שטויות: לא פגעתי באישיות שלך, אלא בזו של בן / בת הזוג שלך". האם המחאה הזאת היא באמת שטויות? לא כשמדובר בהקשר של מערכת היחסים 'אני'. בדיוק כפי שכל הקנטה לגבי הָנים שלי היא הקנטה כלפי כולי, כך גם פגיעה בבן / בת זוגי היא פגיעה בשלם שאני חלק ממנו.

זהו אם כן השיעור שנוכל להפיק מהאדם הראשון האנדרוגינוס: גבר ואישה נבראו כשני חלקים בלתי - מושלמים, של שלמות אורגנית גדולה יותר הכוללת את שניהם. התכונות והצרכים המשלימים שלהם מאפשרים להם להתמזג זו עם זה בדמות אותה שלמות אורגנית. זה מה שמעניק להם את היכולת להתעלות מעל לרמות מערכות היחסים האנושיות של "'אני' ו'אני'" או 'אנחנו', ולכל הפחות להתקרב למיזוג של ה'אני' היחיד כדוגמת אדם הראשון. המטרה והאתגר בנישואין הם להשיג מחדש את שלמותו של אדם, עד כמה שניתן לעשות זאת על ידי שתי ישויות בעלות קיום פיסי נפרד.

אהבה - חיבור עמוק וקבוע והזדהות עם בן הזוג, בשילוב ההנאה של המיזוג - היא תוצאה של יצירת מערכת יחסים מסוג 'אני'. בלי זה, אולי יהיו ריגושים זמניים, אהבה עיוורת, סיפוק הדדי של צרכי שני הצדדים (אופייני אפילו ל "'אני' ו'אני'"), אבל לא אהבה. מערכת היחסים 'אני' - האתגר והמימוש גם יחד של מיזוג אנושי נעלה - היא העמוד השני שעליו נשענים חיי הנישואין היהודיים.

יישומים מעשיים

מערכת יחסים מסוג 'אני' לא תיווצר מעצמה. חייבים לשאוף אליה בצורה מעשית, בנחישות ובהקדשת מחשבה לכך. לא משנה עד כמה הבעל והאישה מתאימים זה לזה ביום חתונתם, מבחני החיים תמיד יפעלו להפריד ביניהם. לאף גבר אין אפילו שמץ של מושג מה זה להרות, ללדת ולהניק תינוק. אובדן הורה אינו יכול להיות מורגש במלואו על ידי בן זוגו של האבל.

אם לא תהיה מחויבות לחדש ערוצי תקשורת ודרכי שיתוף, ייסחפו הבעל והאישה לעולמות שונים, ויהפכו פחות ופחות רלוונטיים זה לזו. אם לא תהיה מחויבות לחדש ערוצי תקשורת ודרכי שיתוף, ייסחפו הבעל והאישה באופן בלתי נמנע לעולמות שונים, ויהפכו פחות ופחות רלוונטיים זה לזו. בתנאים כאלה, אהבה לא יכולה להתחזק, או אפילו להישאר באותה רמה. זה אומר שחייבים להשקיע זמן, מאמצים ומשאבים כדי לרענן כל הזמן את מערכת היחסים.

לדעתי, אי קבלת המחויבות ליצירת 'אני' בחיי הנישואין, היא המכנה המשותף הנפוץ ביותר לגירושין. התרבות המערבית פיתחה גישה שלילית כלפי אהבה ונישואין: "בואו נראה אם זה עובד. אם כן, יופי; אם לא, למה לבזבז את החיים באומללות? " "אם זה עובד", ולא "אם אני אעבוד", ובוודאי שלא "זה יעבוד: אני אעשה שזה יעבוד! "

איך מתייחס אדם למשימות קשות וחשובות אחרות בחייו - למבחן בבית הספר, למופע מוסיקלי, לתחרות ספורט, לבעיה רפואית? הוא משקיע עצמו בתרגול, לימוד, אימון, הכנות ושאיפה להגיע לתוצאה המקווה. זו הגישה שצריכה להיות גם בחיי הנישואין. נישואין מוצלחים הם ההישג האישי של הבעל והאישה שטרחו כדי ליצור אותם. נישואין כושלים הם לעיתים קרובות כישלונם האישי.

גישה זו, של אחריות לבניית ה'אני' עם בן / בת הזוג, נותנת לנו הבנה חדשה לגבי מקרים אופייניים בחיי הנישואין. לדוגמא: קורה שהאישה (או הגבר) מתחילה לספר לבעלה על התנסות או הרגשה שלה, נושא שמאוד משעמם אותו. מה הוא אמור לעשות?

יש שתי אסכולות חשיבה מקובלות: 1) נישואין מבוססים על אדיבות. הוא צריך להקשיב בכל אופן, כטובה לרעייתו. 2) נישואין מבוססים על כנות. הוא צריך להגיד לה 'דוגרי' שהנושא הזה משעמם אותו ולצפות שתכבד את רגשותיו.

אתה לא אמור להקשיב לסיפור של אשתך, אלא אליה. ממרומי מערכת היחסים של ה'אני' המשותף, מבחינים שבשתי הגישות חסרה הנקודה העקרונית: הוא לא צריך להקשיב לסיפור, אלא אליה. הסיפור משעמם; אילו היה רואה אותו בעיתון או שומע ממכר, הוא היה יכול להניח מיד את העיתון או להעביר נושא, אבל תשדורת כזאת מאשתו משקפת את הלך הרוח הנוכחי שלה, את רגשותיה. הוא רוצה לדעת היכן היא עומדת, כדי שהוא והיא יוכלו להמשיך לבנות יחד את השלמות המשותפת.

דוגמא נוספת: חשבו על האמירה - "יותר קל לתת מאשר לקבל". למה? משום שקבלה משקפת לעיתים קרובות חולשה, חסר, תלות וכישלון מצד המקבל, בעוד שנתינה מפגינה עוצמה, שפע, עצמאות, הצלחה וגם רוחב לב. רושם הנתינה על האגו הוא חיובי, רושם הקבלה שלילי. אם כך, אחת המתנות הגדולות ביותר היא להעניק לשני את האפשרות לתת11. לעיתים קרובות נמנע אדם מלשתף את בן / בת זוגו בבעיות, "כדי לא להכביד עליו עם הבעיות שלי". אבל בפועל, המשמעות היא מניעה מבן הזוג לסייע באותה בעיה - ועל ידי כך לחזק את ההערכה העצמית שלו (ולעיתים קרובות, הסיבה האמיתית לשמירת הבעיות בבטן היא הרצון להציל את הדימוי העצמי שלנו).

לאחר מחלוקת אנחנו רוצים לסלוח, אבל האם אנחנו רוצים באותה מידה לבקש סליחה? מחילה, כביטוי של נתינה, היא קלה: זה אומר שאנחנו צדקנו והשני היה אשם. בקשת סליחה, לעומת זאת, מאפשרת לשני להיות נדיב ולסלוח על שגיאתנו.

אני מקווה שדוגמאות קצרות אלה מראות, שהאתגר ליצור מערכת 'אני' מעניק פרספקטיבה חדשה לניסיונות חיי הנישואין. יישום עקבי של פרספקטיבה זו יביא לגישה אינטגרטיבית חדשה, שתעזור לחזק את הקשרים גם כאשר עליות ומורדות החיים תוקפים אותם ומנסים לרופפם.

אנחנו צריכים לחזק את עצמנו נגד גאות האומללות החומרית שמקיפה אותנו, ומאיימת לחתור תחת חיי הנישואין שלנו. אנחנו זקוקים לשיעורים, ספרים, יועצים (לפני ואחרי הנישואין) ודיונים קבוצתיים כדי לבנות את חיי הנישואין שלנו, על פי התפישה התלמודית של אדם הראשון, ובכך לממש את התכלית שלשמה נוצרנו12.

הערות:

1. הבנה זו שומטת את הקרקע מתחת לשקר של "כנר על הגג", שחיי הנישואין היהודיים הם מערכת יחסים נטולת אהבה.

2. ר' לדוגמא את הדיון לגבי ספירת העומר בהמתנה למתן תורה, בספר החינוך.

3. ר' ילקוט שמעוני.

4. ר' איגרת הקודש לרמב"ם.

5. משימה זו מייחדת את יעקב מאברהם ויצחק, והופכת אותו לבחיר האבות: לכל אחד מאבותיו היו צאצאים לא עבריים, ולכן היו רק אבות האומה הישראלית. יעקב ומשפחתו, לעומת זאת, היו מיקרוקוסמוס של עם ישראל.

6. ימי השבוע, שנות השמיטה, היובל, ימי הפסח, שבועות וספירת העומר, מהווים כולם יחידות זמן המורכבות משבע יחידות. טומאת מת, יולדת וזבה מציינים תהליכי היטהרות שמבוססים על שבע יחידות זמן. הזוהר הקדוש אומר במפורש שיעקב השתמש בשבע השנים כדי להכין את עצמו לקראת ההתאחדות עם רחל.

7. תחשבו איך מתכוננים למבחן, להופעה וכו'.

8. ערובין י"א, עמוד א'.

9. מובן שמערכות יחסים רבות הופכות ליותר מאשר עסק טהור.

10. כשידי חותמת את שמי על המחאה, זה אני - האדם השלם שחותם עליה; הפעולה נובעת מהשלם, למרות שרק חלק ממנו נמצא בתנועה.

11. ר' מכתב מאליהו כרך א', פרק י"ב, שבו הרב דסלר מבחין בין נוטל למקבל. חלק ניכר מתיאור ה"אני" נשאב מקונטרס החסד.

12. תודה מקרב הלב לרעייתי שהכירה לי רבים מהרעיונות שבאו לידי ביטוי במאמר זה.