שלב המעבר מתיאוריה למעשים טובים - איך לא להישאר בתיאוריה? איך לחוות את החוויה האמיתית של החיים האמיתיים?

אדם מתעורר בבוקר, עושה דברים, חי חיים אוטומטיים כאילו אין לו מטרה, ופתאום מגלה בסוף היום ששום דבר שרצה הוא לא עשה, ואז הוא נופל למרה שחורה. ואז זה חוזר למחרת וחוזר חלילה. האדם עושה דברים שהוא לא רוצה. למה הוא עושה את זה?

האדם רגיל לעשות דברים אומוטיים, מעשיים אוטומטיים שהתרגל לעשות מסיבות שהן בחייו, אבל כעת הוא תקוע עם ההרגלים המטופשים שלו, עם החוסר המחשבה שלו, עם העיקר לעשות דברים ובלי שום מחשבה ולכן אף פעם הוא לא שלם עם עצמו. לא שלם עם ההרגשה של עצמו כמו קוץ בגרון. ההרגשה מפריעה, לא נותנת מנוחה. והדבר מתגבר כמו כדור של שלג.

כל הזמן זה נהיה חמור יותר ויותר. והאדם רק כועס על עצמו, כועס על הגורל כועס על כל דבר אפשרי ולא מנסה להבין למה זה קורה, הוא רק רוצה שזה לא יקרה. ואז הוא עושה את אחד ממהלכיו הטיפשיים ביותר, הוא מסדר את עצמו חיצונית בלבד, קונה דברים, ואז הוא נכנס להתחייבויות מוזרות שונות ומשונות.

ואז לא רק שהוא לא פתר את הבעיה, הוא הוסיף לעצמו בעיות חדשות, זה לא פתר לו את הבעיה והוסיף לו עוד צרות על הראש.

אם רק האדם היה מתבונן על הדברים ובודק, מה אני עושה? למה אני עושה את מה שאני עושה? עכשיו זה נראה לי טוב מה שאני עושה נכון? אבל מה זה עושה לטווח הרחוק? מה התוצאה של כל דפוסי ההתנהגות שלי לטווח הרחוק? מה זה עושה לחיים בהמשך? זה עוזר? זה אולי פוגע בהם?

לא רק שאולי זה פוגע בהם, אולי זה פוגע בבטחון העצמי? אולי זה פוגע ברצון לשפר? אולי זה פוגע באיכות החיים? אולי זה פוגע בבריאות? תסתכל טוב על הדברים, אולי זה פוגע ברצון לאהוב את עצמך בשלמות? ואולי זה גורם לכל חוסר המצב רוח בחיים?

והכל למעשה מתחיל מהמחשבה של האדם, מדפוסי ההתנהגות שלו, אדם שהכניס לעצמו כל כך הרבה דברים לא בריאים לגוף שלא ייתפלא אחר כך שהוא צריך להיות בכל מיני מחלקות שלא חלם להיות עליהם. אדם שלא השקיע בתחום מסויים ושילם ממיטב כספו באוניברסיטה שלא ייתפלא אחר כך שהוא נשר מהקורס, שלא ייתפלא שהוא מתוסכל ומאוכזב כל כך.

כי כל הדפוסים השליליים מתחילים מכך שאדם לא מעדכן את עצמו במה מתאים לו הרגע, וחושב שיש דפוס שמתאים לכל החיים, וככה נדפקים כל החיים ברגע חשיבה. כמו שאומרים אדם יכול לקנות את עולמו בשעה ואדם יכול לאבד את עולמו בשעה. אין הכוונה לשעה של טווח זמן שישים דקות על השעון. ממש זאת לא הכוונה. הכוונה שברגע אפילו אדם מחליט החלטה שבונה או הורסת לו את החיים.

ואולי אני מרמה את עצמי? אולי מה שאני חושב שזה טוב זה בגלל שזה נוח לא לשנות את דפוס ההתנהגות? אולי זה בגלל שהתרגלתי להיות מוכתב ע"י אחרים, ואז אם לא אומרים לי לשנות, לא אשנה בעצמי? מה בעצם שונה אדם שאמר מזה שאני אמרתי לעצמי? אין הבדל. והדברים האלה כאשר האדם מביט בהם הוא מבין שאם זה מצבו הוא לא על הגל הנכון והוא יכול לשפר את הדברים האלה.

כאשר אדם מביט נכון על הדברים הוא מבין שלא משנה מי אמר את הדברים משנה מה הדברים שנאמרו. והדברים שהאדם עושה הוא אומר שהוא רוצה לעשות. אבל שיבדוק טוב טוב מה הרצון הפנימי שלו ואיך מעשיו משפיעים על הטווח הרחוק.

וזו אחת המסקנות החשובות בחיים, כשאדם מבין שהוא מרמה את עצמו ולא ממש בוחר את הבחירות שהוא רוצה וסתם עושה פעולות אוטומטיות כי הוא התרגל אליהן מסיבות שהן, אז הוא מתחיל להתבונן על הדברים בעין אחרת לגמרי.

הוא מתחיל להפסיק להזניח את הרצון האמיתי שלו, ולממש את הרצון האמיתי שלו ע"י הסתכלות על הטווח הרחוק. הוא מסתכל על יום אחד, ואז מרחיב את הפרספקטיבה שלו לחודש ולשנה. ואז הוא מגלה, שהוא לא מימש את הרצון האמיתי שלו. ואז הוא מבין שהוא עשה פעולות אוטומטיות ולא מתוך הבנה שזה מה שהוא רוצה באמת, כי הוא עד כה לא אהב את עצמו בשלמות.

ועכשיו הוא החליט שהוא משנה את המבט על החיים ובזה שהוא עושה פעולות מתוך הבנה שהוא אוהב להשקיע בדברים מסויימים ומשתדל לעשות אותם ואז לא משנה התוצאה, אז הוא חי חיים מאושרים יותר. ואז הוא עושה דברים עם הסתכלות לטווח הרחוק, על התכלית הסופית האמיתית של הדברים, ואז הוא מפעיל שיקול דעת אמיתי לראות אם הדבר יעזור לו לטווח הרחוק בחיים.

וכאן זה ההבדל בין אדם שאוהב את עצמו בשלמות ולכן ישקיע בעצמו בשלמות, לעומת אדם שלא אוהב את עצמו בשלמות ומרשה להזניח את הרצון הפנימי של עצמו. והאדם שלא זנח את רצונו הפנימי ואוהב את עצמו בשלמות, מסתכל על מה הוא רוצה להשקיע באמת ומסתכל על הטווח הרחוק של הדברים ומשקיע מעשית בדברים שהוא רוצה להשקיע באמת השקעת שיא. ואז הוא חי חיים טובים יותר. ואז, הדברים שהוא רוצה הם לא רק בתיאוריה, הם מתורגמים למעשים וחוויות.

ואדם כל הזמן יכול להתקדם בחייו ע"י התמדה והסתכלות אובייקטיבית ככל האפשר. ע"י תחזיות, ע"י הבנת חוקיות המציאות, ע"י עזרה לקרוביו ולסובבים אותו, ע"י ראייה נכונה בעין לא משוחדת של הדברים. וע"י שאדם מבין שכל התקדמות היא טובה, ע"י זה הוא יזרום עם הדברים, שלא ייתרגש מאנשים, הוא ידע מה לדבר ולא יישאר תקוע עם המילים בתוכו. כמובן שאין הכוונה שלא יכבד אותם, אדרבא ואדרבא יכבד אותם. ידע לקחת את הדברים בפרופורציה נכונה. ואת ההתקדמות שלו ואת עצמו עליו לקחת בפרופורציה נכונה.

כאשר האדם ביקורתי ורק מעביר ביקורת על עצמו בצורה הורסת זה הורס את החשק לעשות, אבל אם הוא ייסתכל על עצמו בלי נגיעות עד כמה שאפשר, אז הוא יכול להתקדם באופן בריא ונכון, וזאת ע"י קבלה עצמית אמיתית ללא תנאים.

ואז כאשר יעשה דברים טובים לתכלית הסופית והאמיתית של החיים, ויעזור למי שיכול לעזור כולל לעצמו כי הסנדלר לא צריך ללכת יחף, אז יוכל לעשות ולחוות את הדברים שהוא רוצה בחיים.

וזהו למעשה שלב המעבר מתיאוריה למעשים טובים, שאדם עובר את שלב התיאוריה לשלב יותר מועיל, לשלב שהוא לוקח את חייו באופן מעשי ועושה את הדברים שתמיד רצה באמת לעשות וכעת הוא עושה אותם בשלמות אמיתית.

ועל זה נאמר סוף מעשה במחשבה תחילה. כשאדם מחשב מה סוף המעשה של מה שיעשה לטווח הרחוק הוא לא יעשה אותו ויבחר מעשה שיקרב אותו לתכלית האמיתית והסופית של הדברים.