התאבדות היא פעולה שבה אדם שם קץ לחייו ומביא למותו בכוונה תחילה.

הערכות מדברות על כמיליון בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב אוכלוסיית העולם כולו, יותר מאשר במלחמות ומקרי רצח. אחוז המתאבדים גבוה משמעותית (פי 3 ויותר) בקרב גברים לעומת נשים. השיעור גבוה במיוחד בקרב מתבגרים וצעירים עד גיל 35. נהוג למדוד את המתאבדים בכמות לכל 100,000 אנשים. בעולם כולו הממוצע עומד על כ - 16, כאשר הראשונה בטבלה העולמית היא גרינלנד עם כ - 83. בפער ניכר במקום השני, ליטא עם כ - 36, ואילו בכמה מדינות כמו נפאל, האיטי ואנטיגואה השעור הוא אפסי (פחות מ - 0.1).

ההתאבדות נתפסת כמעשה קיצוני ביותר ברוב רובן של החברות האנושיות, ואסורה באיסור חמור מאוד ולעתים גם חמור ביותר בדתות המונותיאיסטיות וכן בבודהיזם וההינדואיזם.

תוכן עניינים:

1 גורמי ההתאבדות

2 סימנים מקדימים להתאבדות

3 פסיכולוגיה של המתאבד

3.1 התאוריה של דורקהיים

4 סוגים נוספים של התאבדות

4.1 התאבדות אידאולוגית

4.2 התאבדות בטרור ובמלחמה

4.3 התאבדות כעונש

5 היחס להתאבדות

5.1 ביהדות

5.1.1 במקרא

6 התאבדויות בישראל

6.1 התאבדויות בצה"ל

6.2 אתוס ההתאבדות בהיסטוריה של ישראל

7 טענות על התאבדות בקרב בעלי חיים

8 התאבדות בספרות

גורמי ההתאבדות:

התאבדות היא תסמין ולא מחלה, והיא נחשבת לאקט קיצוני הנובע מסיבות אחדות או שילוביהן: בדידות, מחלה, כישלון בתחום הרומנטי, קשיים כלכליים כאבטלה או קריסת העסק; ומשפחתיים כגירושין או התאלמנות, הם הסיבות העיקריות שבהן מסבירים אנשים ניסיון התאבדות שעשו. אך בראש ובראשונה, הסיבה העיקרית להתאבדות היא דיכאון. השילוב בין דיכאון לשתיית משקאות חריפים מסוכן במיוחד. גם הגירה היא גורם סיכון לאובדנות. על פי פרופ' ישראל אור - בך "כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".

כמה מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצבי סרוטונין להתאבדות. אין זה מפתיע, שכן מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות. בשל חשיבותו של הסרוטונין, דיאטה מופחתת כולסטרול (הקשור לסרוטונין) מסוכנת אם היא נעשית בידי בעלי נטייה אובדנית רצינית. נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות. הסיבה לכך היא שלעתים תרופות אלו משפרות את יכולת הפעולה ואת האנרגיה של המדוכאים עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם. בדרך כלל מתקשים דיכאוניים לתכנן התאבדות בשיא מחלתם, בשל השיתוק הנפשי המוחלט והעדר כוחות שמשרה עליהם מחלתם. כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצת ה - SSRI (מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים), אשר מעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח (ראו עוד בערך מוליך עצבי).

אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית. התאבדות אינה עוברת מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונה המאפיינת בן - אדם אלא צורת התנהגות חברתית נרכשת. עם זאת, ידוע על משפחות שפקדו אותן מעשי התאבדות רבים. ההתאמה בין תאומים זהים בניסיונות התאבדות היא גבוהה מאוד יחסית - 23%. ההשערה המיוחסת לנתונים אלו היא שהאדם המתאבד הופך את מותו למוכר ומקובל ולכן סביר יותר להניח שהסיכויים להיתקל במקרה שנית יהיו גבוהים יותר במעגלים שהיו קרובים למתאבד. רצון להתאבד אינו מחלה כרונית. רק מעטים מבין אלו שניצלו מניסיון התאבדות ממשי אחד ינסו שוב לשלוח יד בנפשם.

בכחמישה אחוזים מניסיונות ההתאבדות המסתיימים במוות, לא מוצאים שום פסיכופתולוגיה שהיא כגורם לסימפטום זה. בין אלה נמנים כנראה מקרי התאבדות קבוצתית של לוחמי חירות דוגמת מצדה ולוחמים שונים בהיסטוריה האנושית - טייסי הקמיקזה היפנים במלחמת העולם השנייה, המחבלים המתאבדים בפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, ודוגמאות נוספות.

סימנים מקדימים להתאבדות:

למעשה ההתאבדות בדרך כלל קיימים סימנים מקדימים. על פי ד"ר חוה אנקור, קיימים סימנים רבים, ואדם שמגלה את חלקם ראוי להתייחסות כמישהו שנמצא בסיכון גבוה לביצוע התאבדות:

מראה עצוב או דיכאוני או עצבני

איטיות בהליכה ובדיבור

דיבור חלש ושקט

שינוי בהרגלים כך שמתרחשת ירידה בתפקוד בתחומים כגון: שינה מרובה, הרגלים והשקפות דתיות, ירידה בתיאבון, אי הקפדה על מראה חיצוני, ירידה בכמות הדיבור, הזנחת תחביבים, התבודדות, חוסר התעניינות לגבי המתרחש בסביבה ובחיים, הזנחת / שינויים בהרגלים ופעילויות יום יומיות

הבעת תחושת היות האדם לטורח על חבריו ומשפחתו, או שינוי לרעה ביחסו אליהם

נטייה לבכי, לכעס ולצעקות לעתים קרובות

דיבור בחופשיות, בחוסר פחד ואף במשיכה אל המוות ואל נושאים שקשורים אליו

פיזור דיבורים המבטאים חוסר ערך עצמי ותחושת אשם

חלוקת הרכוש כמתנות לאחרים

אמירות המבטאות תפיסה פסימית על החיים או תחושת חוסר - מוצא

נטייה להסתכן באמצעים מסוכנים כגון: כלי נשק ועבודה, חלון, כביש, אמצעי עישון, אלכוהול

פגיעה עצמית פיזית בגוף

פסיכולוגיה של המתאבד:

ד"ר אבשלום אליצור ופרופ' חיים עומר מציעים במאמרם "מה תאמר לאדם שעל הגג?" שני מאפיינים פסיכולוגיים עיקריים אצל המתאבד. המאפיין הראשון הוא תחושת בדידות וניתוק, האדם מרגיש כי הוא ניצב לבד מעבר לכל הישג יד של עזרה; שום אדם לא מסוגל לעמוד לצידו ולהבין את עוצמת סבלו, הוא קיים בודד עם כאב אינסופי מול עולם אינסופי. המאפיין השני הוא צמצום המרחב המנטלי שלו - האדם מסתגר בתוך מנהרה צרה ואפלה (tunnel vision) שבה הוא מזהה את קיומו עם סבלו, וכל הווייתו מצטמצמת רק לעניין הזה, ללא כל דרך מילוט או מוצא.

אליצור ועומר מניחים שאם האדם בחר לעשות את מעשהו בפרהסיה ובציבור, יש בו קונפליקט בין שני קולות והם מנסים לעורר את רצון החיים על פני הרצון להרס. המחברים מציעים עמדה מזדהה - מתעמתת, שבה בשלב הראשון האדם מנסה לתאר למתאבד את עומק ייאושו ויגונו, ולאחר מכן להתעמת עם מסקנתו האובדנית בנימוקים רציונלים. באמצעות שני מהלכים אלו סוברים אליצור ועומר כי ניתן להתגבר על הבדידות באמצעות הזדהות וניתן להוציא את האדם מצמצומו המנטלי באמצעות התעמתות עם טיעוניו.

לעומתם מציע פרופ' ישראל אור - בך, מגדולי המומחים בישראל בתחום, עמדה מזדהה טוטלית, גישה של אמפתיה קיצונית עד גבול ההזדהות ממש. אור - בך בעקבותיו של שניידמן מוסיף מאפיין שלישי של העומד להתאבד, והוא סבל של "כאב נפשי בלתי נסבל, בשל ההרגשה כי הצורך החשוב לו ביותר נחסם או שאיבד את הדבר היקר לו מכל, ועל כן אין טעם לחייו". אור - בך סבור "כי המתאבד בכוח הוא אדם נסער ביותר והמרחב הפנימי שלו עמוס בנסערות זו", ולכן נימוקים רציונליים לא בהכרח ידברו על ליבו.

אור - בך טוען כי יש לרדת לעומק הנרטיב של המנסה להתאבד "בהקשבה רגישה", לדובב את הכאב שבו, לגעת בנפשו ולנסות להתחלק איתו חווייתית ולהמיס בכך את בדידותו; בהמשך לתת לו פתרון ומשמעות חיים על פי הנרטיב שלו, ולא על פי נרטיב חיצוני שהמתאבד מנוכר אליו. אור - בך מציין עוד כי לעתים המנסה להתאבד נותן הזדמנות לאחרים לדבר, לאו דווקא כדי לשכנעו, "אלא בכדי להקל על עצמו לקרוע את החוטים המחברים אותו לחיים", ואם הוא נתקל בגישה ישנה ומוכרת שלא מדברת אל הנרטיב שלו, הדבר עלול לעשותו רק נחרץ יותר בהחלטתו.

לעומתם, ד"ר זאב ברגמן מציין כי יש גישות נוספות כמו העמדה הסמכותית - כריזמטית, שמביאה מסכת טיעונים כדי לגרום לאדם לוותר על כוונתו, והעמדה המעורבת שבה האדם מדגיש במפורש את מעורבותו הרגשית של המציל, ומצהיר במפורש כי הוא רוצה בהצלתו של המנסה להתאבד. לתפיסתו של ברגמן על המציל לנווט בין הגישות השונות לפי אישיותו של המנסה להתאבד ולפי ההתפתחויות בשיחה.

אלברכט דירר, "התאבדותה של לוּקְרֶטְיַה", 1518

התאוריה של דורקהיים:

התאבדות אינה מאפיינת חברות נחשלות דווקא. בהונגריה, בגרמניה, באוסטריה, בשוודיה ובדנמרק שיעורי ההתאבדות הם מן הגבוהים בעולם. לפי תאוריה מפורסמת של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שיעור ההתאבדות הוא פונקציה של הלכידות החברתית. לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:

התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטיים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן אין לו את החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.

התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.

התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה - הוא מרגיש חוסר זהות אינדיווידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.

התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה - להגן או להלחם למען חברתו. יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.

השפעה תרבותית - חברתית ידועה על התאבדות, מוכרת מגל ההתאבדויות שבא לאחר שיצא לאור ספרו של וולפאנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בו מתואר בחור צעיר המאוהב בנערה המאורסת לאחר ושאינה נענית לחיזוריו עד שהוא מחליט לשים קץ לחייו. בעקבות גל ההתאבדויות ההמוני של צעירים, נאסר הספר שנים אחדות להפצה. תופעה זו נקראת "אפקט ורתר".

סוגים נוספים של התאבדות:

התאבדות אידאולוגית:

יש חברות ותרבויות המעודדות התאבדות מטעמים אידאולוגיים במקרים מסוימים. בין סוגי ההתאבדות האידאולוגית:

התאבדות חיילים על מנת לא ליפול בשבי (כמו שאול הנופל על חרבו)

מרטיריון כולל קידוש השם, ומקרים מסוימים של שאהיד (באסלאם)

ספוקו - התאבדות טקסית יפנית, הידועה גם בשם "חרקירי"

סאטי - התאבדות טקסית של אלמנות בהודו

הצתה עצמית כמחאה (נזירים בודהיסטים במזרח, בהם טיץ' קואנג דוק, במערב יאן פאלאך ובישראל ילנה בוסינובה ומשה סילמן)

התאבדות כמחאה פוליטית, במטרה למשוך תשומת לב ציבורית. דוגמה לכך היא התאבדותו של שטפן לוקס באולם הישיבות של חבר הלאומים בשנת 1936.

התאבדות בטרור ובמלחמה:

מאפייניו של המתאבד הטרוריסט שונים מאלו של המתאבד הרגיל. לא ברור, עם זאת, עד כמה המוטיבציה הרעיונית שולטת בפעולותיו של מתאבד אופייני, ועד כמה פעולתו היא תוצאה של ליקוי נפשי או משבר חיים, כאלו הפוקדים מתאבדים רגילים. נראה שהתשובה אינה חד משמעית ואינה תקפה לגבי כל המחבלים המתאבדים. ראו עוד בערך פיגוע התאבדות.

מדינה שעשתה שימוש נרחב בטקטיקות התאבדותיות במלחמה הייתה האימפריה היפנית, שבמלחמת העולם השנייה הכשירה טייסים מתאבדים; 2,500 "קמיקזות" ריסקו עצמם על אוניות מלחמה אמריקניות. מאפיין ידוע פחות של הלוחמה ההתאבדותית היפנית היה צורת לחימה שבה חיילי חי"ר הסתערו על עמדות מקלעים ובכך אפשרו לחבריהם להתקדם.

התאבדות כעונש:

ברומא הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה הפילוסוף סנקה. גם הנאצים עשו שימוש בשיטה זו. לאחר שהגנרל ארווין רומל מבכירי צבא הורמאכט, נחשד בקשר לרצוח את אדולף היטלר, היטלר לא רצה להעמידו לדין בשל הפופולריות שבה זכה, הועמדו לפניו שתי ברירות. להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית, או להיענש בהוצאה להורג ולחשוף את משפחתו לנקמה. רומל סיים את חייו בבליעת גלולת רעל.

היחס להתאבדות:

בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.

בפקודת החוק הפלילי 1936 שחוקק בימי המנדט הבריטי, נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. בישראל המשיך איסור זה להיות בתוקף, למרות שלא הופעל, עד שבוטל בסביבות שנת 1966. עם זאת, ההתאבדות עצמה מוגדרת כפשע של רצח בחוק הישראלי ובהתאם לכך מותר למשטרה להתערב כדי למנוע התאבדות. בנוסף, בישראל נקבע בסעיף 302 לחוק העונשין: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים".

כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. בהולנד קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות למדרון חלקלק שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראו המתת חסד.

ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה, וכבר אפלטון דן בה בשני חיבורים - ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הוא ג'ון דון, במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים. אלבר קאמי, בפתיחת ספרו המיתוס של סיזיפוס, מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד - עצמי - לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".

ביהדות:

מאבד עצמו לדעת (הלכה)

יש פוסקי הלכה הלמדים שההתאבדות נאסרה בתורה בפסוק "וְאַךְ אֶת - דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית, ט', ה'), שיש המפרשים אותו כאיסור על אדם לשפוך את דמו שלו. הדעות חלוקות בנושא זה, אך לא בעצם האיסור.

במתאבד מדעת, אין נוהגים דיני אבלות - לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו. המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לשוב בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.

במקרים קיצוניים ספורים, התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ייהרג ואל יעבור. התוספות במסכת עבודה זרה כותבים שמותר לאדם להתאבד, במקרה שהוא חושש שלא יעמוד בייסורים ויסכים לעבור על איסור של ייהרג ואל יעבור.

בימי קדם, הועלתה על נס אגדת חנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני אנטיוכוס מלך יוון ואמם התאבדה מרוב צער. (ספר המכבים ב' פרק ז'). ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב אירעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.

באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה.

הרב שלמה גורן הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגיני מצדה, שרה אהרנסון, משה ברזני, מאיר פיינשטיין, אורי אילן, רועי קליין.

אליהו צבי מרקוזה, "מותו של שאול", 1848

על פי פרופ' מאיר שורץ בגרמניה הנאצית הממסד הרבני נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.

הרב מרדכי אליהו כתב בספר דרכי הלכה בשם הבן איש חי שיש חמישה תנאים שבהתקיימם ניתן לקבוע שאדם התאבד:

שאמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד.

שמיד יבצע את מה שאמר.

שהפעולה תעשה בדרך של כעס.

שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע.

שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד.

כך הרב אליהו הוציא מכלל העונש למתאבדים את רוב המתאבדים, שמתאבדים מתוך צער או מחלה נפשית כגון דיכאון.

במקרא:

בספרי המקרא מתוארים מספר אירועי התאבדות:

על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רכב שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת" (שופטים, ט', נ"ד). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה (שמואל ב', י"א, כ"א).

שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה רק למטרת קיצור סבלו, כמתואר: "וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת - הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (שמואל א', ל"א, ד' - ה'). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל בעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב.

אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו. הוא חשש פן יומת על ידי דוד כמורד במלכות (שמואל ב', י"ז, כ"ג).

זמרי התאבד בשריפת הארמון על עצמו כאשר גילה שהמרד שלו באלה בן בעשא נכשל והוא כנראה ייהרג על ניסיון המרד (מלכים א', ט"ז).

שמשון הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים הספר שופטים פרק ט"ז.

התאבדויות בישראל:

קבר של מתאבד בבית הקברות בקבוצת כנרת. ביישובי העלייה השנייה היה ריבוי של מקרי התאבדויות עקב הקשיים.

בין השנים 1996-2009 נרשמו כ - 400 התאבדויות בישראל מדי שנה, כשלושה רבעים מתוכם של גברים, ובהם שיעור גבוה (כ - 30%) של עולים חדשים. אחוז המתאבדים בישראל נמוך משמעותית ביחס לממוצע במדינות אירופה, ונמצא במגמת ירידה. ישראל שנייה בשיעור הנשים (1.6 למאה אלף איש, אחרי יוון - 0.9), ושלישית בשיעור הגברים (9.1, אחרי יוון - 5.2, ואיטליה - 8.7). עם זאת, בקרב גברים בגילאי 15-29, השיעור נמוך אך במעט מהממוצע האירופי (10.1, לעומת ממוצע 12.3 באיחוד האירופי). האחוז נשמר נמוך לאורך השנים, מלבד קפיצה קלה באמצע שנות ה - 70.

מספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי עשרה ויותר משיעור ההתאבדויות בפועל. על פי משרד הבריאות, בשנים 2004-2010 נרשמו כ - 5,200 ביקורים בחדר מיון עקב ניסיונות התאבדות בממוצע בשנה - כ - 3,100 נשים וכ - 2,100 גברים. בקרב צעירים בגילאי 15-24 שיעור הניסיונות גדול פי כמה וכמה. ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות בגילאים האלה גדול פי 100-200 ממספר ההתאבדויות, ורק על מקצתם מגיע דיווח לרשויות.

על פי נתוני משרד הבריאות, שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר הייתה תלייה או חנק, ולאחר מכן נשק לסוגיו, קפיצה מגובה, ולאחר מכן הרעלה ומינון יתר של תרופות, לפי סדר זה. בקרב המנסים להתאבד, גבוה הרבה יותר שיעור הנוטלים מינון יתר של תרופות.

בהשוואה לישראל, בסין, למשל, התהפכה המגמה בשנים האחרונות: נשים מתאבדות יותר מגברים, והגילאים בהם מתבצעות ההתאבדויות הרבות ביותר הם 45-54 וגיל ההתבגרות. עם זאת, ביחס של גודל אוכלוסיית הגיל למספר המתאבדים, הרי שסיכוייו של קשיש החל מגיל 75 לבצע התאבדות הם הגדולים ביותר.

הצידוק העיקרי במדינת ישראל לחוק טיפול בחולי נפש הוא מניעת הסכנה שמהווה לעצמו אדם הלוקה בנפשו. מלבד הערך שבהצלת המתאבד עצמו, להתערבות החיצונית חשיבות נוספת, שכן למעשה ההתאבדות השלכות קשות על סביבתו של המתאבד, שבאופן טבעי נותרת מתמודדת עם משא כבד של רגשות אשמה.

במשך השנים התפרסמו מספר פרשיות שבהם התאבדו אישים בכירים בישראל, לרוב בעקבות לחץ כלכלי או משפטי שפגע בשמם, ולעתים היו מעורבים גם צדדים משפחתיים או מיניים. נמצא כי לרבים מהמתאבדים בישראל היו מחלות המחזקות נטיות דיכאוניות אבדניות (כמו צליאק וסוכרת), או נטילת סמים ומזון המעודדים נטייה זו. היו גם כמה מקרים בהם המתאבדים רצחו אחרים כנקמה או עונש, ואחר כך נטלו את חייהם עצמם. מחקרים הראו שמתאבדים ידוענים לרוב היו טרודים בעצמם בלבד, ולא היו מסוגלים להחשיב את החברה ובעיקר את הסובבים אותם. בין בכירים ומפורסמים ישראלים שהתאבדו היו השר אברהם עופר (בעקבות פרשת ידלין), הבנקאי יעקב לוינסון, הקבלן אברהם גינדי, היזם אברהם קקיאשווילי (מקים הסופרלנד), מנהל קבוצת כדורסל מוני פנאן, הבדרן דודו טופז, שדרנית הרדיו מיכל ניב וראש יאח"ה, תת - ניצב אפרים ברכה.

החוק במדינת ישראל מחייב תשלום תגמולי ביטוח חיים למוטבי המתאבד, אם ההתאבדות אירעה יותר משנה לאחר רכישת הביטוח. לגבי ביטוח תאונות הכולל רכיב פיצוי על מוות נקבע בדעת רוב על ידי בית המשפט העליון שאין חובה לשלם פיצוי בגין התאבדות, שכן ההתאבדות איננה תאונה.

התאבדויות בצה"ל:

התאבדויות הן בין גורמי המוות העיקריים בקרב חיילי צה"ל, כאשר הסטטיסטיקה מצביעה על התאבדות אחת מדי כשבועיים בממוצע. בשנת 2006 התאבדו 27 חיילים, ובאותה שנה היה זה גורם המוות השלישי לאחר חללי מלחמת לבנון השנייה ותאונות. בשנת 2011 התאבדו 21 חיילים, וזה היה גורם המוות העיקרי באותה שנה (כמו גם בשתי השנים שקדמו לה).

אחוז המתאבדים בשנת השירות הראשונה שלהם גדול מבשאר שנות השירות, אך יש גם מקרי התאבדות של משרתי קבע.

אתוס ההתאבדות בהיסטוריה של ישראל:

בשנות ראשית הציונות וקום המדינה התחזק אתוס ההתאבדות במקרה של חוסר ברירה, בעקבות התחזקות אתוס מגיני מצדה. שרה אהרונסון 'גיבורת ניל"י' התאבדה כדי לא לגלות דבר לטורקים. כך גם עשו אסירי האצ"ל משה ברזני ומאיר פיינשטיין בכלא בירושלים, כדי להימנע מתליה בידי הבריטים. מנהיגי מרד גטו ורשה אשר נפלו בידי הגרמנים התאבדו על ידי נטילת ציאניד. בעת מלחמת העולם השנייה תוכננה תוכנית מצדה ואף נבנו מבנים למימוש תוכנית זו (על יד כלא 6 והכניסה לבית אורן).

התאבדותו של אורי אילן, שבוי שהתאבד בכלא הסורי כדי שלא למסור סודות צבאיים, נחשבת לפרשת גבורה.

טענות על התאבדות בקרב בעלי חיים:

על פי הידע המדעי כיום, תופעת ההתאבדות ייחודית לבני אדם בלבד, עם זאת, קיימות מיתות משונות של בעלי חיים אשר ניתנות לפירוש כהתאבדות.

הלמינג הוא מכרסם אשר סיפרו עליו בעבר כי הוא נוהג לקפוץ, ללא סיבה נראית לעין, מעבר לצוקים במין התאבדות המונית. מיתוס ההתאבדות של הלמינג ניזון מסרט הטבע "White Wilderness" שהופק על ידי אולפני דיסני ב - 1958. בסרט נראתה להקת למינגים גדולה "מתאבדת" בקפיצה מצוק אל הים. הסצנה הזו התבררה לימים כמבוימת: למינגים לא חיים כלל באזור בו צולם הסרט (אלברטה שבקנדה), וכמה עשרות למינגים הובאו לאתר ונדחפו לתהום. בטבע, כאשר צפיפות האוכלוסייה גדלה, יוצאות להקות למינגים למסע נדודים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה. במסע זה עשויים להיספות חיות רבות, חלקן גם בנפילה מצוקים או טביעה במקווי מים שאין הם מצליחים לצלוח. אין המדובר בהתאבדות מכוונת, הלמינגים נעים באזורים שאינם מכירים: אין סימן לכך שהמכרסם ידע מראש שבקצה הדרך מחכה לו תהום או ים. חוש הראיה של הלמינגים חלש מכדי להבחין בין נחל, שניתן לעברו, לפיורד - בו קרוב לוודאי יטבעו. מראה להקות למינגים טובעים בים הזין את המיתוס עוד לפני שדיסני הפך אותו לפופולרי.

חלק מן היונקים הימיים, בעיקר לווייתנים ודולפינים, עולים על החוף וכתוצאה מכך מתים לעתים קרובות, תופעה המכונה החפת לווייתנים גם כאן אין כל עדות להתאבדות מכוונת. מיתוס אחר גורס כי עקרב המוקף בטבעת אש יעקוץ עצמו למוות. למיתוס אין בסיס: העקרב אינו רגיש לארס של עצמו. ייתכן שעוויתות זנב עקב התכווצות שרירים מחום המדורה יצרו רושם מוטעה של עקיצה עצמית וכך נולד המיתוס.