הדוגמה שאציין להלן היא האחרונה והקרובה ביותר, לעיונכם.
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. (בראשית ב, ו)
בחלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה - 7" חזרתי פעמיים אל הביטוי הזה, ובכל פעם פגשתי מולי עולם אחר ושונה מהראשון - אותו בחנתי והיצגתי כמשפטו. ובעצם מצאתי גשר ברור שמחבר בין שני הביטויים אך ההבדל בין שני העולמות ניכר. ולמעשה אין המדובר בהשקפה אחרת על הביטוי אלא בתיזה מרכזית אחרת בעלת יסודות שונים. אל הביטוי הזה חזרתי גם בפרק הנוכחי שלעיל, ניתן להזיז את העכבר וללכת למעלה - לפגוש שוב באותו הביטוי פעמיים, בשני עולמות שונים ונבדלים כאשר אין קשר וחצי קשר בין כל אחד משני הביטוים הנפרדים. וכן אפשר לזהות את הגשר ביניהם - שלאחר צליחתו אתה מתנתק מהביטוי הראשון ועובר לעולם נבדל. בהזזת עכבר אפשר לפגוש את ההבחנה הזו פנים אל פנים.
לסיכום ההבחנות המעשיות האלה שאובחנו על ידי בפועל, אני מגיע למסקנה חד משמעית כי מה שאני רואה מולי בתורה הוא מידע משתנה, וזה סותר את המופשטת המקורית ביותר בטבע; המידע אינו משתנה. ובעצם, פגשתי עוד פעם אחת בטבע את המודל של "המידע המשתנה" ואני מדבר על "גוש המידע המלוכד האנושי". גוש זה נקרא "אדם" והוא משתנה ללא הרף, ככל יתר הגושים, במסגרת הבזק הכוחות הפועלים על כל הגושים ביקום, אולם ובגלל תכונת "האין סוף" של היקום הדינמי, יכול הגוש הזה להבחין בתהליך השינוי הבלתי פוסק שחל על הגוש שלו, לעקוב אחר התהליך הזה ולהבחין באב - טיפוס של גוש המידע המשתנה איתו ללא הרף.
בגלל האב טיפוס הזה ששם עליו את ידו הוא יכול לזהות את עצמו במרחב ולהגיד אני "אדם", אני גבוה נמוך שמי פלוני... אני ישות. אגב זאת הוא יזהה בנוסף את כל העצמים שלידו שגם הם משתנים ללא הרף בגלל הדינמיקה הבלתי פוסקת של היקום. "יזהה" - משמע יאתר את "האב טיפוס" של העצם, יאתר את "סימן ההכר" שלו, יכריז עליו שהוא אבן, שולחן, כוכב... למיותר לציין כי האבן לא תזהה את האדם אך הוא יזהה אותה. שניהם גושי מידע משתנים אך רק הגוש האנושי יזהה את גוש האבן ואת כל יתר הגושים שלידו; זו ההפליה לטובה אותה קיבל גוש המידע היחיד בטבע שנקרא "אדם" - על יתר גושי המידע במרחב.
גוש המידע היחיד בטבע שיכול לזהות את האדם הוא אחיו שעומד על ידו; אדם מזהה אדם. כלומר ולמרות שגושי המידע של שניהם משתנים בו בזמן, האחד מזהה את מסלול השינוי של השני וגוזר ממנו את האב טיפוס שלו; הוא מכריז עליו כאדם. אולם בזיהוי הזה, ובניגוד לכל יתר הגושים שמזהה אותם בטבע, הוא לא מסתפק כאן בהכרזה הזו, אלא הוא קולט יחד עם האב טיפוס של "אדם" נתונים אחרים ויחודיים לו, כמו אישיותו, טבעו, תכונותיו, או במילה אחת "דמותו" - רק לאדם יש דמות; לכל יתר הגושים אין דמות.
אבל בפועל לא רשום על מצח האדם את ערכי דמותו, והערכים האלה הם למעשה תוצאה של עיבוד נתונים, מליוני נתונים, אותם מעבד האדם במוחו ומסיק מהם את טבע האדם שלידו, אישיותו, תכונותיו... לכן הוא משתהה בסוג הזיהוי הזה קצת יותר מעבר למקובל, ומנסה לקלוט עוד נתונים מהאדם שמולו, אנו מכנים את זאת "נועץ בו את מבטו" - כשמזהים שולחן לא נועצים בו את המבט... אך בניגוד לנוהל זיהוי השולחן, וכאשר מזהה האדם את אחיו ונועץ בו את מבטו, הוא עושה זאת בשביל "לקנות" עוד קצת זמן ולקלוט עבור מוחו בזמן הזה את הנתונים המקסימלים מהדמות שעומדת מולו, ואכן המוח מעבד את הנתונים המקסימלים האלה ומסיק מהם את ערכי הדמות שאנו עומדים מולה.
בעצם, ובשביל להסיק את ערכי הדמות האנושית, מספיק לנעוץ את המבט בתמונה סטטית קבועה, לקלוט ממנה את הנתונים המקסימלים ולזהות את ערכי הדמות שבתוכה. ואכן אנו מסוגלים להצביע בתמונה על דמות מסויימת ולהשבע כי בעליה הוא בעל לב טוב, רע, עליז, אופטימי, פסימי, נראה עלא כיף כיפק, נראה על הפנים... כן אנו מסוגלים לקלוט ולעבד את הנתונים המיוחדים והמאוד עדינים אלה, ולא פעם אנו קולעים למטרה, העין לא טועה... ועם כל זאת תסכימו איתי שהערכה כזו היא מוגבלת בסופו של דבר ואינה נותנת את ההתרשמות המלאה אודות האדם ודמותו. יש לפגוש אותו פנים מול פנים, ואפילו מבלי להחליף עימו מילה - עצם הפגישה תביא לתוצאות אחרות יותר מדויקות.
השאלה אילו נתונים נוספים יכולים לקלוט בפגישה חיה שאינם נמצאים בתמונה הסטטית הנייחת. למעשה וכשאני פוגש גוש מידע מלוכד הנקרא אדם - אינני מזהה אותו אלא מנהל איתו יחסי גומלין. בניגוד לאדם, וכשאני פוגש אבן מיד מתחיל תהליך הזיהוי שבמהלכו אני עוקב אחר הגוש המשתנה שלידי ותולש מתוך המעקב הזה את סימן ההיכר שלו; או בלשון שהתרגלנו אליה - מזהה בו את "האב טיפוס". זהו מין עקומה הנוצרת במרחב התנועה ואפשר לעקוב אחריה במרחב התנועה הזה ולזהות את הדגם המקורי שלה. לדגם המקורי הזה אני קורא "אב - טיפוס" שנגזר מהתנועה המתמדת של העצמים, וזה בתכלית תהליך זיהוי העצמים ע"י האדם.
לא כן התהליך בזיהוי האדם לאחיו, בפגישתו עימו מתחיל מיד תהליך דו צדדי של יחסי גומלין, שבמהלכו ניכרת התכונה המרכזית של יחסי "תן וקח". מקור התהליך הזה הוא בידיעה שגם האדם מולי מזהה אותי, ולכן אני רואה בעיניו את עצמי וגם הוא משתמש בי כראי. כלומר וכשאני נועץ בו את מבטי, אני ממתין בעצם לראות מה תהיה תגובתו מהזיהוי שלי, ואת הנתון הזה אני קולט באופן ברור משפת גופו - שפה המוכרת רק לגזע האנושי ונפוצה במועדון שלו.
אני מתאר כאן ולמעשה תהליך של זיהוי עצמי - לא תהליך של זיהוי האדם שעומד מולי, וכאשר אני מסיים את התהליך הזה ועומד על קנקן האיש מולי ומתאר בנחרצות את הדמות שלו: "נראה לי איש טוב ועדין קצת שמן אבל חייכן ואיכפתי, או מנגד - איש רע מרושע צבוע מזויף ותחמן" - למעשה ואם נבחן לעומק את תווי הדמות שתיארנו, נבחין כי התיאור המדויק הזה הוא ביחס אלינו, בעיני הוא שמן כי אני שמן ממנו או רזה ממנו, בעיני הוא חייכן כי הוא דומה לי, או כל כך רחוק ממני כי מעולם לא חייכתי, כשאני רואה את האיכפתיות שלו אני רואה את עצמי, או מנגד הוא מזכיר לי עד כמה אני רחוק מהתכונה הזאת... הוא רע יחסית לתכונות הטובות שבי או במקביל הרעות, הוא תחמן יחסית אלי, הוא זייפן יחסית אלי...
למעשה הדמות שראיתי מולי הרחיבה את מעגל הזיהוי העצמי שלי ועזרה לי להתמקם במרחב. וככל ואנעץ בדמות הזו יותר את עיני - כך אתמקם באופן מדויק יותר במרחב, ואם אעבור לשלב מתקדם יותר בזיהוי העצמי ואחליף עם הדמות הזו כמה מילים - אזי המודעות שלי למיקומי במרחב תשתפר לאין ערוך. אני רואה בהבחנה הזאת את מכלול מערכות היחסים הבין - אנושיים ובכל הרמות. טמוע באדם הצורך להתמקם במרחב הדינמי, ומקור הצורך הזה בפוטנציה הבוערת בעצמותינו ומבקשת לפרוץ החוצה... רוצים לחיות, להכיר את המרחקים, לזהות לצפות לחקור... וגם לצרוך, לנצל, ליהנות מהמרחקים, ליהנות מהזיהוי, ליהנות מפירות החקירה, ליהנות מהצפי, להפיק ממנו את ההנאה המרבית... את כל זה ועוד - לא ניתן להשיג ללא ידיעת המיקום שלנו במרחב, כי ככל והמודעות למיקומינו במרחב מדויקת יותר, כך הפוטנציה שבנו תשתרע על מרחב גדול יותר.
ובכן ביקשתי בעצם להגיע להגדרה המדויקת של יחסי הגומלין, בין גוש של מידע אנושי מלוכד שנע במרחב, לבין גוש אחר הדומה לו; מה קורה כאשר שני הגופים הללו נפגשים. התשובה שהיגעתי אליה ברורה כשמש: כל אחד לוקח מהשני מידע ומשתמש בו בשביל לסלול את דרכו במרחב. וכידוע המרחב הוא אין סופי, לכן הנטיה של שני הגושים האלה היא להיפגש לאין סוף במטרה להמשיך במלאכת הסלילה עד אין סוף... זהו המקור היסודי ביותר של נטיית האדם להתלכד ולחיות בקבוצה.
אולם, וכאן אני מגיע לנקודה, פגשתי במרחב עוד גוש של מידע שלא היה אמור לנהל איתי יחסי גומלין בשום צורה שהיא כי הוא צרור בקליפה סטטית קבועה, כמו המידע הכתוב על אבן וספר ודיסק קשוח... ואני מדבר על המידע "המשתנה" שהבחנתי בתורה; בכל פעם שפגשתי בו הקרין לעברי מידע שונה שפרצתי בו דרך אחרת, ולא אין המדובר בשבעים פנים אלא במליארדי "פנים" של תורה, הנפוצים כמשבצות אין סופיות על פני המרחב, כאשר כל אחד מהם הוא גוש מלוכד בפני עצמו שמשתנה במלואו ועל כל תכולתו בכל משבצת, ומאפשר לי לבחון את פניו הנבדלות.
למעשה כל גושי המידע משתנים ללא הרף, גם לגוש מידע של אבן - משבצות אין ספור המצטופפות על פני היקום, ופועל על כל משבצת ומשבצת, בהבזק אחד, מינון שונה של כוחות. וכן אני מזהה את האב טיפוס של המשבצות האלו וקורא לו "אבן", אבל האבן עצמה לא מקרינה לעברי מידע היוצא מגדר העקומה שמזהה דרכה את האבן. בעצם, גם הקליפה של התורה אינה רחוקה מהאבן על כל תכונותיה, אך המידע הנמצא בתוך קליפת התורה "מתנהג" כגוש של מידע אנושי מלוכד שנע במרחב, פוגש גוש ממינו ומקיים איתו יחסי גומלין במלוא מובנה של המילה. אני שואב מהגוף של התורה מידע שמשקף בעצם את המידע על עצמי, לכן אני יכול לעשות שימוש במידע הזה ולפרוץ בו את דרכי; להתקדם על פני המרחב, להבין את המציאות, לשפר את רמת המודעות על מיקומי במרחב, להגדיל את מרחב הפוטנציה שלי... מכאן יוצא שגם גוף המידע המלוכד של התורה הנמצא בתנועה מתמדת קולט את המידע המשתנה שלי ללא הרף, אחרת לא היה מקרין לעברי את המידע שמשקף את זהותי העדכנית במרחב.
אם כן יש לגוף המזוהה של התורה ישות לכל דבר ועיקר, כי לא יתכן קיום גוף של מידע מלוכד ללא ישות. השאלה מי היא הישות הזו, והתשובה מתנוססת לנגד עיני: מחבר התורה הוא, כי אין ספק שספר התורה חובר ע"י ישות. לכן היה מקום לדון בישות מחבר התורה - דיון שנפתח מהנקודה הזו. ולמעשה לא אמור להיות הבדל בין ישותי כאדם לבין ישות מחבר התורה, כי שני הגופות שלנו האחראים על המידע המלוכד שבתוכם, מקיימים ביניהם יחסי גומלין ברורים שניכרת בהם התכונה היסודית של "תן וקח". ועם זאת קיים עדיין בינינו הבדל מהותי מובהק: אומנם ותכונת האין סוף של היקום הדינמי מאפשרת לי, במסגרת זרימתי הבלתי פוסקת עם המידע המשתנה, להשפיע על כיוון הזרם או לעצב אותו - וזו בעצם גדולתי כאדם, אולם ולעולם לא אוכל ליצור מידע משתנה, או לשלוט במידע משתנה, או לנסח מידע משתנה, כי הדבר סותר את המופשטת היסודית ביותר בטבע: המידע כהוא זה אינו משתנה לעולם.
בעוד הוא, מחבר התורה, יצר מידע משתנה, ניסח את התורה כמידע משתנה, ושלט באופן מרשים במידע המשתנה. ובזאת ניצח אותי. בעודי חוגג את הניצחון הזה, כי עצם הקרב עם שחקן שכזה מסמל ניצחון בשבילי, הבחנתי בנקודה אחת שכמעט וחמקה ממני... בשביל להגיע לנקודה החמקמקה הזאת, עלי לעדכן הגדרות מסוימות ולסדר קצת את המחשבות... העפתי הרגע מבט בשעון שלי והבחנתי במשהו שמשך את תשומת ליבי ואני רוצה לציינו כאן. הבחנתי כי שש שעות עברו מאז שביקשתי לסדר את המחשבות שלי ולהכין ממש תוכנית עם ראשי תיבות שסידרתי בדירוג מסוים. את התוכנית הזאת כתבתי בדף נפרד ואני עומד להציגה להלן. אני רוצה להוסיף שלמעשה לא עברו שש שעות אלא פשוט נסעתי במרחב מרחק פיזי שאנו מודדים ביחידות זמן של שעות ודקות ושנים... מדוע היגעתי לתוכנית מסודרת? - כי פתחתי את עיני בנסיעה הזאת, הייתי ער לא רדום.
ובכן כל היקום בעצם כולל כל העצמים והגושים וכולל גם הגוף שלנו - כולנו מידע רדום, נייח, כולנו מידע שאינו משתנה לעולם, כל הגושים שלנו מצטופפים להם על פני משבצות אין סוף ופועלים עליהם בהבזק אחד כל מינוני כוחות הטבע; כל משבצת והמינון שלה. מה שאני מבקש להדגיש הוא כי אין בעצם מונח שנקרא "מידע משתנה", יש במרחב עקומות שהאדם מבחין בהם במרחב, ובד"כ העקומות האלה אינן משתנות כי הן מייצגות עצמים נייחים בחתך מסויים במרחב, כמו אבן... אנו מלווים בעצם את המשבצות שעומדת עליהן האבן בחתך מסויים במרחב שנמדד ללא ספק במטרים, מלווים במו עינינו את המשבצות האלה, מעבירים את הנתונים למוח שלנו שבונה מהם עקומה ומפענח אותה כעקומה של אבן, או של כיסא... אני אומר "מלווים במו עינינו" כי אנו מודדים בעינינו את מהירויות העצמים הנעים איתנו במרחב, והמדידה הזו מתאפשרת כי המהירות שלהם אינה חופפת למהירות שלנו כי הרי אין להם את אותה המסה שלנו ולא את אותם הגדלים - אורך / רוחב / גובה...
בשביל לפשט את עניין "המשבצות", תאר את הגוף שלך ניצב על אבן קטנה במרחב, וממש דבוק לו עוד גוף אחד שעומד על אבן קטנה וכך מצטופפות להם במרחב גופות העומדות על אבן והדבוקות אחת לשניה לאורך כל המרחב ולאין סוף. ובעצם לא מדובר באותו הגוף ממש אלא בגופים שונים המשתנים לפי אב טיפוס מסויים. יש לענות עדיין על מספר שאלות בשביל להבין את מהות המצב. ניקח שני גופים אקראים מהסדרה האין סופית עם האבנים שלהם, שניהם דבוקים אחד בשני ובכל זאת אני רוצה לדעת - אם נסיר את הדבק שביניהם, איזה מרחק יפריד ביניהם?
- מרחק אפסי.
שאלה שניה: ולאיזה כיוון דבוקים שני הגופים האלה? כלומר לכיוון יד ימין והלאה, או יד שמאל והלאה, או מהראש ומעלה, מהרגליים ומטה, או מזווית מסויימת אחת של הגוף.
- דבוקים מכל הכיוונים.
אם כן אנו מתארים גוף אחד העומד על אבן אחת, ושניהם ממלאים את כל המרחב.
- אילו לא היו כוחות במרחב ולא היה פועל מינון שונה של כוחות על כל משבצת של "גוף - אבן", או אז הגוף עם האבן אכן היה ממלא את כל המרחב.
אם כן איך קיים מקום לעוד גופים ועצמים, ואיך נוצר חלל במרחב.
- לא ניתן לתאר את המרחב ללא הכוחות היסודיים והמינון המשתנה שלהם הפועל בד בבד על כל העצמים. למעשה מי שמפיק את הכוחות היסודיים בטבע ואת המינון שלהם שכל משבצת במרחב מושפעת ממנו הם אותם העצמים הממלאים את כל היקום. כלומר ואם נחזור אל הגוף שעומד על האבן הקטנה, הרי מימדי הגוף - אבן הזה והתנוחה של יתר המשבצות הדבוקות בו שמצטופפים לאין סוף על פני המרחב - כל הנתונים האלה נרקמים ביחס ליתר כל העצמים ביקום ומתהווים בהבזק אחד לאורך כל היקום.
יש להדגיש כי אילו היקום היה מוגדר, אזי הכוחות הנגזרים מהעצמים שבו היו פועלים באחת על עצמם ועל הסביבה ויוצרים משבצת אחת ויחידה לכל עצם; ולמעשה זהו מצב אבסורדי כי המרחב הוא אין סופי ולכן העצמים והכוחות הנגזרים מהם נוצרים ללא הרף.
אם כן אם אני מבחין בפינת הרחוב באבן קטנה, סימן שהאבן הזו נמצאת במימידה אלה ובתנוחתה זו בגלל קיום כל העצמים שביקום. מסלולה נמשך על משבצות אין סוף במרחב לפחות עד שאסיר את עיני ממנה או עד שתבוא רוח ותעיף אותה לפינה אחרת או עד שאגלגל אותה ברגל שלי, או אז המסלול האין סופי שלה במרחב ישתנה אך לא יפסיק. בכל אופן, משך המבט שלי באבן מסמן שיעור חלקי מהמרחק שהבחנתי בו שעליו מצטופפות המשבצות של האבן, וגם מסמן כי התודעה שלי פעילה. שיעור המרחק החלקי יכול להיות בן מליארדי הקילומטרים שחולף כהרף לנגד עיני, ואני מבחין בו יען אני והאבן נמצאים בתנועה לא זהה שמשנה באופן מתמיד את המיקום שלנו במרחב.
והנקודה המרכזית היא שאילו מסלול המשבצות היה מוגבל - הייתי יכול לנסוע אחורה על מסלול המשבצות של האבן ולהגיע גם להתחלתו, אבל בגלל שכל מינוני הכוחות השונים פועלים בהבזק על כל המשבצות כאחד, ובגלל תכונת האין סוף של המסלול עליו מצטופפות המשבצות של האבן, לכן ה - "אני מבחין באבן" משמעותו אני פותח את עיני כאשר חתך חלקי ממסלול המשבצות של האבן חולף לידי, ואני מבחין בסרט הקצר הזה שרץ לפני על המרקע כאשר הסרט הזה רץ קדימה - לא אחורה. בנוסף, אני מבחין "בריצת" האבן כי הגדלים של האבן והמסה שלה אינם זהים לגדלים ולמסה שלי; מכאן מהירותי במרחב אינה זהה למהירות האבן למרות ושנינו עומדים על אותו המשטח, ולכן ההבדל במהירויות הוא שמאפשר לי להבחין בהרצת האבן שלידי ומאפשר לי למדוד את המרחק שלי ממנה.
050-3331-331