ג'יי פאריני הוא סופר ומשורר ובעיקר כותב ביוגרפיות. ספר קודם שלו שתורגם לעברית עסק בהוגה הגדול ולטר בנימין. כעת תורגם לעברית ספר העוסק בשנת חייו האחרונה של לב טולסטוי.

טולסטוי היה איש מרתק שעבר שינויים רבים בחייו. ספרו מלחמה ושלום נחשב לאחד הגדולים אם לא לגדול ביותר שבין הרומנים שנכתבו.

טולסטוי נשא בתואר גראף, בן אצולה. את רוב ימיו חי ביאסנאיה פוליאנה, אחוזת המשפחה. בצעירותו חי חיים הוללים והעדיף את חיי העיר והחברה הגבוהה והסתופף בסלונים במוסקבה וסנט פטרבורג.

השתתף במלחמת קרים שבעקבותיה כתב את "סיורי סווסטופול" אחרי המלחמה תייר את אירופה., חזר לאחוזה יאסניה פוליאנה והתחיל בשינוי חייו. התחתן והוליד 13 ילדים.

החיים באחוזה קרבו אותו לחיי האיכרים שלו ובמהרה התחיל לחנך את ילדיהם. למרות שכבר היה סופר מוערך היה חסר שקט נפשי וחיפש משמעות גדולה יותר לחייו והפך לנוצרי מאמין יותר, שינה את אורחות חייו. הפך לצמחוני, התלבש כאיכר.

מאוחר יותר הכיר את כתביו של קרל מארקס וחיי הנפש שלו עברו שינוי נוסף. רעיונותיו הפכו להיות אנרכיסטיים יותר. הוא ראה בשלטון אלימות מדכאת, אך התנגדות אלימה תביא מצד שני את אותו דיכוי. הוא הטיף נגד רכוש ואכן שחרר את אריסיו ונתן להם חופש, אך על אחוזתו לא וויתר. הוא החל להאמין בהתנגדות ללא אלימות ופיתח תיאוריה סביב הנושא.

דרך מחשבה שבעתיד הלא רחוק תשפיע על גנדי בהודו על לותר קינג באמריקה. התנגדות ללא אלימות. התקרבותו למחשבה המרכסיסטית. הביאה אותו להאמין ששליטה בקרקע היא עוד צורת כפייה. והחל לדבר על שחרור האריסים.

בשנים האחרונות שלו כבר לא כתב רומנים. הוא התמקד בכתבים העוסקים ברעיונותיו. סופר אחר אולי היה נשכח, אך שמו של טולסטוי כגדול סופרי רוסיה עמד לו והפך אותו להוגה גדול בעיקר בעיני צעירים. התנגדותו לאלימות השלטונית הביאה צעירים להקמת קומונות טולסטויאניות.

בשנים האחרונות לחייו באחוזה, כבר נחשב לנביא. אנשים עלו אליו לרגל והתחילו לזרום אליו מכתבים מכל קצווי העולם.

סביבתו הקרובה החלה לנסות ולנתב את חייו. אשתו, מזכירו האישי, עוזרים ובנותיו. כל אחד מהם כתב אחר כך זיכרונות ויומנים עליהם מבוסס ספר זה. התחנה האחרונה מתאר את שנת חייו האחרונה, ומסופר בקולותיהם של אלו שסבבו אותו באותה שנה. ומכל קול עולה הן ההווה והן סיפורי עברו.

הספר מחולק לפרקים קצרים. בכל פעם קול אחר מדבר אך כל אחד מהם יחזור בהמשך וירחיב את סיפורו ונקודת ראותו. רק קול אחד חסר. קולו של לב טולסטוי.

הקול הראשון הוא קולה של סופיה אשתו. היא מדברת עליו בחיבה, היא הייתה מעתיקה לדפים נקיים את כתב ידו ורומזות באותה הזדמנות שהשתתפה כמעט גם בכתיבה בכתיבה עצמה בהערות כאלה ואחרות.

בכמה מלים היא רומזת שלא היה נאמן לה, אך היא התגברה על המאהבות ונשארה אתו. אלו רק היה מאהב מתחשב וטוב יותר היא אומרת לעצמה. כשהיא מתייחסת לעבר, היה יותר טוב, כי מאוחר יותר הטיף להתנזרות מינית.

צ'רטקוב מזכירו הנוכחי של טולסטוי חזר מגלות באנגליה, ומעביר את תפקידו לבולגקוב (לא הסופר הנודע בפני עצמו) העומד להיות מזכירו הבא והאחרון. אתה צריך לקרוא לו לב, הוא וויתר על תואר האצולה שלו. ובגילך הצעיר (24) יהיו לך בעיות עם חיי המין שלך בסביבתו. הם מדברים מעט על כתביו של לב. וצ'רטקוב מכניס את בולגקוב בסוד התככים ומאבקי הכוחות בין הסובבים את לב. משמיץ את סופיה אשתו של טולסטוי.

והעיקר. העיקר שתכתוב כל מלה שנאמרת. ותכתוב לי, אומר צ'רטקוב. כתוב לי כל דבר שקורה. הוא חושב כבר על העתיד.

זו רק ההתחלה ועדיין לא שמענו את קולו של לב עצמו. האם הוא מודע בכלל למאבק הכוחות המתנהל סביבו, ואם כן האם זה אכפת לו.

את קולו של לב שומעים לראשונה בתשובה למכתב של פועל ששאל אותו על מהותה של הנשמה ואלוהים. גן עדן וגיהינום, שכח אותם לחלוטין. אלוהים הוא ראשית הדברים וחלק ממנו אנו חשים בתוכנו, בחיינו. שכח את הטיעונים שלוהים ברא את העולם ואת המין האנושי. עליך למחות את האמונות על חטא ועונש מראשך כדי להבין את משמעות חייך. זה כל מה שאנו יכולים לדעת על אלוהים.

לב עונה באותה רצינות לפועל כמו למלומד.

ד"ר מקוביצקי, רופאו של טולסטוי מגלה מהו פחדה הגדול של סופיה. היא חוששת שלב ידיר אותה מן הצוואה וייקח ממנה את הזכויות על כתביו בעוד הוא רוצה להשאיר את כתביו לעולם, כדי לאפשר לכל עני לקרוא אותו. היא חרדה לרכוש. הד"ר קנאי ככולם בסביבה לקרבתו אל לב. הוא לא יכול לסבול שלב מקרב אליו את הפסנתרן גולדנוויזר. והרי ידוע שהגזע הסלאבי נעלה על היהודי. מדוע אם כך לב מטייל בגן עם הפסנתרן השרלטן. כמו אחרים, גם הוא כותב כל מה שלב אומר. כולם שם נלחמים על העתיד, על כתיבת זיכרונותיהם. ולב עדיין לא מגלה סימנים שהוא הולך למות.

מהפכה צריכה להביא לביטול השלטון. שלטון מכל סוג, אחרת השלטון החדש יהיה יותר גרוע, אומר לב לבולגקוב.

כולם, אפילו העגלון, מזהירים את בולגקוב מפני סופיה שהיא תככנית, ובעיקר מנסה להשתלט על לב ולהרחיק ממנו אחרים. דמותו של טולסטוי בעיני בולגקוב מצטיירת, עוד לפני שפגש אותו, כאיש עדין, שקט, סגפני שאשתו מתעמרת בו. מעניין יהיה לעקוב אחרי שינוי התדמית הראשונית הזו.

סאשה, בתו הצעירה של לב היא מאין מזכירה שלו. מאז נכנסה הביתה מכונת הכתיבה היא זו אשר מדפיסה כל מה שהוא כותב. בזמנו סופיה הייתה מעתיקה את כתביו, כעת היא מתגנבת בתירוצים שונים לראות מה הוא כותב ובעיקר האם הוא מזכיר אותה ביומניו ובאיזו צורה. את בולגקוב איננה אוהבת. הוא חסר אישיות. הוא מקבל את הצבע של החדר שהוא נכנס אליו, היא חושבת לעצמה. את עצמה היא תופסת כמי שאוהבת ומבינה יותר מאחרים את אביה. היא לא תתחתן. למה לה לשרת גבר אחר במקום את אביה הנערץ. היא מצרה שאיננו כותב יותר רומנים אלא רק את דברי הגותו. סופר צריך שקוראיו יכירו אותו הוא אומר, לכן איננו אוהב את שיקספיר המחביא אתת עצמו ואין יודעים איכן הוא עצמו עומד.

סופיה מצטערת שלב הפסיק לכתוב רומנים. ההגיגים התיאולוגיים שלו אינם מעניינים. מעריציו הצעירים מתייחסים אליו כאל נביא. כאל ישו. והיא מבינה שהוא נהנה מהערצה. ובינתיים היא מנסה לפתות את בולגקוב. ובעיקר להעביר אותו לצידה ולרגל אחרי מה שקורה.

תוך כדי זיכרונותיה של סופיה שאי אפשר אולי לסמוך עליה בכל מאת האחוזים, מתקבלת דמותו של טולסטוי הצעיר. ושל אורחות חייהם בתחילת חיי הנישואים. לפני השינויים שחלו בו.

כל אחד מהם מצטט מדבריו בנושאים שונים. בולגקוב למשל אומר בשמו שטולסטוי אמר שהוא אוהב מוסיקה אם כי היא חסרת ערך חברתי ותוכן אינטלקטואלי.

צ'רטקוב מנסה ליישב את הסתירה הנראית כצביעות בחייו של טולסטוי. מצד אחד הוא מטיף לחיים פשוטים. וויתור על רכוש ומצד שני הוא עצמי חי באחוזה חיים של עשירים. את האשמה על חיים הוא תולה בסופיה שאיננה מוכנה לוותר על נוחיות ומעמד. לב מודע לשניות הזו. ביומנו הוא מזכיר אותה ויודע שהיה קורא לאדם המטיף לדבר אחד וחי הפוך מזה נבל. אולי היה עוזב את סופיה אך איננו יכול מסיבות שונות..

בתוך הבית, האנשים מנסים לחיות בפרישות מינית בהתאם לתיאוריות של לב, אך יש יותר מרמז אחד לאהבות הומו ארוטיות לא ממומשות בין חלק מהאנשים. סאשה מתארת בפרוטרוט את אהבתה ובעיקר את המגעים התמימים לכאורה בינה ובין ידידתה, אך התחושות אינן תמימות לגמרי. סופיה מאמינה שלמעשה לב טולסטוי נמשך מבלי להבין לגברים. מאוחר יותר תגלה ביומנו סוג של ווידוי על אהבת הגברים שלו. הוא איננו יכול לתאר לעצמו מקיים אתם יחסי מין, אבל מבחינה רגשית הוא מאוהב בגברים. היא מתעבת כמה מהידידויות הקרובות מדי שלו, בו אם מקנאה ובין אם מפרשנות של משיכה. טולסטוי לא מבין על מה היא מדברת. כמובן שאין לסמוך עליה. היא כל כך מקנאת לכל מי שמצליח להתקרב אל לב ולזכות ממנו אפילו בחיוך. מה שהיא רוצה יותר מכל הוא להשיג את יומניו של לב, שהוא מסתיר ממנה. בעיקר כדי שתהייה לה שליטה על דמותה שלה כמו שהיא חושבת שעשויה להצטייר, אם כך היא לא לא מודעת למעשיה ולמה שעשוי להתגלות עם פרסומם. אך גם כדי לגלות אם שינה את צוואתו הקודמת אותה היא מכירה. במכתב שלב כתב לה מסתבר שהוא מבין היטב את הפער שבניהם. את קנאתה בצ'רטקוב. לא התקדמת אתי ברעיונות שלי. זו הבעיה. הוא כותב.

כצפוי לב הגיע למצב בו לא החזיק מעמד וברח מהבית בלי ידיעתה. סופיה נכנסה להתקף היסטרי, ואולי פסיכוטי. מתרוצצת ערומה בגן ומנסה להטביע את עצמה.

לב טולסטוי מת בביתו של מנהל תחנת רכבת בעיר קטנה וכמעט לא מוכרת. מהרגע שנודע ברוסיה שטולסטוי גוסס כמעט והפסיקו החיים. אנשים חדלו לעבוד וחיכו לשמועה האחרונה. לא עזרה הצנזורה שהטיל הצאר על העיתונים. טולסטוי היה נערץ מדי.

מסתבר שאין חדש. בימי גסיסתו מצטופפים סביב הבית עיתונאים מכל העולם, צלמים וצלמי חדשות. כולם רוצים להיות הראשונים לדווח. טולסטוי מת.

כל אחד מהמספרים מדווח על ההווה כמו שהוא רואה אותו, אך לכולם יש גם עבר משותף עם טולסטוי וכך אנו מקבלים פנוראמה מחייו המתמשכים. כל אחד מייחס לעצמו איזו חשיבות בחייו של לב

ולכל אחד נקודת הסתכלות משלו אמת או לא מוגזם או לא. תמונת חייו של טולסטוי. השינויים שעבר והחי התקופה מקבלים כיסוי מעניין.

קבוצת אנשים החיה מסביב לגורו בן השמונים ושתיים, מקיימים לכאורה את חייהם לפי דרכו, אך למעשה נלחמים אחד בשני מי על קרבה גדולה יותר, מי על זכויות עתידיות על הכתבים, והזקן נהנה ממעמדו ושמו העולמי ואיננו שם לב למתרחש, גם כשהוא כבר איננו יכול לסבול את אשתו הוא מייחס לה יותר "נודניקיות" מאשר תככנות.

הספר כתוב בשפה קולחת מאוד. וכמו ברוב הספרים בהם סופר מספר על סופר העניין גדול. בעיקר כשהכתיבה אכן מושכת באמת.

ג'יי פאריני כותב באחרית דבר שלמרות שהספר בדיוני הוא מבוסס על יומני כל אלו שסבבו את טולסטוי בשנה האחרונה לחייו.

לאורך רוב ארכו של הספר הוא מעניין ביותר, אך לקראת הסוף דברים חוזרים על עצמם ומכיוון שזו איננה ביוגרפיה של ממש, עוד פרט ועוד פרט הופכים להיות קצת טרחניים. אך אין ספק שפאריני כתב ספר על איש מרתק על קבוצת אנשים מעננת ולכן ברובו הספר מרתק.