אם נניח האדם הגיע לבעיה כלשהי ואומר לעצמו: אני נמצא בבעיה עכשיו, ואני לא חושב שאפשר למצוא פתרון, אני נמצא בדרך ללא מוצא. אז לפי המאמר הוא צריך לבדוק את מה שחוסם אותו עכשיו. אולי הרגלים שלא נותנים לו לצאת מהמצב, אולי הוא לא מפרש את הדברים נכון ואין בכלל שאלות והשאלות גורמות לחסימה בגלל שהן מפריעות לתהליך האמיתי לקרות.

לפעמים האדם מאשים את המצב שנכנס אליו ואומר: חבל, אם יכולתי לא להגיע לכאן מצבי היה טוב יותר. זה מיותר, לא עוזר לי בכלום. טעות, יש כאן חסימה נוספת. החסימה היא חסימה פסיכולוגית, והאדם יכול לשנות ודווקא מדובר פה על החסימה של להיתקע בחשיבה ללא מוצא, החשיבה ללא מוצא היא, לחשוב על סיטואציה אחרת שלא בנמצא עכשיו ולעשות "קפיצה" לדמיון, וכמו לנסות לחבר דבר אחד לדבר שלא קשור אליו עכשיו. ולכן התוצאה היא חוסר אונים, בלבול ותקיעות. האדם נשאר מאחור, לא פותר את הבעיה, רק חושב על מצב כזה של מציאות אחרת, ולא עושה עם המצב הקיים שום דבר.

ודווקא חוסר המוצא שלו הוא המוצא שלו להיכרות עם הדברים טוב יותר, כלומר אין מוצא זאת דרך המוצא. במילים אחרות דווקא כאשר הוא נחסם ומנסה להבין את המצב שלו טוב יותר הוא כך מכיר יותר אופציות במציאות ובפעם הבאה הוא לא ייפול.

אפשר להשתמש באנלוגיה שאנשים די נהנים בסיטואציה מסויימת מלהיכנס לדרך ללא מוצא, למשל במתמטיקה: אדם פותר תרגיל מסובך בעיניו, ומנסה למצוא פתרון, ואז לעתים הוא מתבלבל אבל מה שמעניין הוא, שהוא נעשה שמח שדווקא הוא "נפל" על התרגיל הזה, כי דווקא התרגיל הזה יסביר לו טוב יותר את הדברים וכך הוא יבין יותר טוב את הדברים ויחדד לעצמו את השכל. תפיסה כזו לדעתי, בריאה יותר, נוחה יותר וגם נכונה יותר.