כדי להסביר את המושג, RECALL אחזור קצת בזמן לתקופה בה התגוררתי במיניאפוליס, מינסוטה, ארה"ב. זה היה בקיץ 1993, באחת החנויות לממכר גלידות התגלתה תופעה מדהימה. בעל מכונית אולדסמוביל חדשה גילה להפתעתו, שכאשר הוא מבקר בחנות לממכר גלידות בשכונתו ורוכש את גלידת הוניל, האולדסמוביל לא מניע ואילו לכל סוג אחר של גלידה, אין בעיית הנעה מיידית.

בעל האולדסמוביל פנה לחברה וביקש שהנושא ייבדק וימצא פיתרון. חברת האולדסמוביל הצמידה לבחור מהנדס מטעמה שיחקור את הבעיה. (בארץ כנראה היו שולחים אותו לאישפוז). המהנדס חקר את הסביבה של החנות ברמת הקרינה. המכונית חוברה למחשבי החברה, שהקימה מוסך מאולתר ליד החנות. לאחר שהמהנדס חקר ובדק את הרכב ואת דרכי הפעולה של הנהג, גילה לתדהמתו שהבעיה ברכב נוצרת כשבעל הרכב מגיע לגלידריה ומבקש רק את גלידת הווניל וכיוון שגלידת הווניל הייתה הכי נגישה למוכר וסופקה מיידית, נוצר מצב שבמידה והיו מניעים שוב את מנוע האולדסמוביל בפרק הזמן הקצר הזה לאחר הכיבוי, הרכב לא הניע. לגבי שאר סוגי הגלידות, משך הזמן שלקח למוכר לספק את הגלידה היה ארוך יותר, כך שבעיית ההנעה הכמעט מיידית לאחר הכיבוי, לא הייתה מופיעה. חברת אולדסמוביל הוציאה RECALL בעקבות התקלה הזו וקראה ללקוחותיה בעלי כל הדגמים באותו שנתון לפנות למוסכי החברה כדי לבצע את התיקון.

לחלק מבני האדם יש תקלה גנטית דומה כזאת וזה מביא אותי לסיפור הבא: מדענים מכל העולם במשך שנים חקרו את התופעה שקורת למספר לא מבוטל של אנשים שמתעוררים מהר משנת הלילה שלהם, קמים ומתים.

בכינוס רפואי שנערך בנושא התקבצו מדענים מכל העולם, כדי לחלוק את תוצאות מחקריהם עם הקולגות שלהם וכדי למצוא פיתרון רפואי לבעיה. התברר שישנם 12 שניות קריטיות לגבי אנשים עם בעיה גנטית מסוימת והיא הזמן שעובר ממצב של התעוררות עד למצב של קימה זקופה כלומר: הזמן שלוקח לגוף להתאפס ולתפקד במצב של עוררות. במידה והקימה היא מיידית הגוף קורס והאדם מת. בכנס הנ"ל עלה לדוכן הנואמים מדען יהודי דתי שאמר: " אנחנו היהודים פתרנו את הבעיה בעזרת בירכות השחר שלנו. כל יהודי הקם בבוקר כאשר הוא פוקח את עיניו, עוד בטרם קימתו ממיטתו, לפני שהוא נוטל את ידיו ורוחץ את פניו, מיד כשהוא מתעורר הוא אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", שהם למעשה 12 שניות הדרושות לגוף ולנשמה להתאפס להתחיל לנוע ולתפקד". עוד הוסיף המדען: "הנשמה של כל אחד מאיתנו הינה ישות ממשית נצחית, חסרת צורה, המסוגלת להתקיים ללא מחוייבות ותלות בקיום הגוף החומרי. כאשר היא שוכנת בגוף היא מהווה את מנוע הבעירה הפנימי ומרכז השליטה המחשבתית. בזמן עזיבתה את הגוף באופן זמני בזמן השינה, לאורך כל לילה או לצמיתות במקרה מוות, חס וחלילה, הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם חסר זרם תודעה. המילה הראשונה הפורצת היא מודה, תודה, תודה לאדון עולם על שהחזיר בי נשמתי. כך מתעורר אדם המאמין בבוקר ומתחיל את יומו".

לסיכום, נאמר שאם נאמץ את אמירת בירכות השחר האלו ובכלל נהיה אסירי תודה על הדברים שיש לנו, תמיד יהיו לנו דברים נוספים להכיר תודה בגינם. אם נאחד את כל הנושאים שהצגתי במאמר זה, ניתן יהיה לומר שהגוף שלנו הוא כמו כלי רכב שעל אף מצבו המכני התקין, עדין זקוק הוא לאותו אדם המשול לנשמה, שיכנס לרכב, יקיש את הקוד בקודן, יכוון את המראות, יחגור את החגורה ויניע את הרכב, דבר הלוקח זמן.