מכתב שהגיע אל תיבת הדואר שלי:

"שלום, אשמח לקבל את עצתך:

אני אם לשלוש בנות ועובדת עד השעה 17. 00 כל יום. בבית יש מטפלת שמטפלת בתינוקת ומקבלת את הגדולות בשובן מביה"ס. כשאני באה הביתה, על פי רוב נוצר לחץ שנובע ממאבק בין הבנות על תשומת לב. הקטנה לא מוכנה לרדת מהידיים שלי, הגדולות מתחילות לריב ביניהן במקביל אני מגלה כמעט תמיד שיש מבחן שהגדולה שכחה להתכונן אליו או שיעורי בית שלא הוכנו, במקביל עלי לבדוק מה קורה עם האמצעית שבכיתה א' ולקדם אותה בקריאה. כלומר, אני צריכה להקדיש זמן לנושא הלימודים שאינו מזהיר במיוחד. במקביל עלי להכין ארוחת ערב ולרחוץ את כולן. בתוך כך כמעט תמיד הבת האמצעית נתקפת בהתקפי זעם בשל סיבות של מה בכך ואז צריך להקדיש לה זמן כדי לספק את רצונה (או שלא)... אני נכנסת ללחץ וכועסת על הגדולות שיוצרות קשיים שגוזלים זמן רב. בסוף כולם אינם מרוצים. אני, על שמעט הזמן שיש לי להקדיש לבנות אינו מנוצל באופן נכון ויעיל. כל מה שאני מצליחה להשיג זו אווירה עכורה ומלאת כעסים במקום חום אהבה תמיכה וסביבה בריאה. הבנות הגדולות - על כך שיש להן אמא שכל הזמן כועסת וצועקת. התינוקת - מדברת בעיניים העצובות שלה..

מה עושים? האם יש פתרון? "

תשובה:

שלום לך

מכתבך נגע לליבי. זוהי חוויה שכל אם, המתאמצת להחזיק את כל העולמות ביחד - יכולה בקלות להזדהות איתה.

הקשיים שאת מתארת הם מובנים מאליהם: ומה הפלא! אחרי יום עבודה של יותר מעשר שעות, את מגיעה הביתה ואז רק מתחילה העבודה האמיתית! מי יכול לעמוד בזה לאורך זמן?

אבל יש דבר אחד שלא הבנתי מכל מכתבך והוא: האם יש לך בן זוג או שאת לבדך? ואם כן - מהו תפקידו של אבי הילדים כאב? האם הוא משקיע זמן איכות עם ילדיו כשהוא בבית? האם הוא נותן לך אוזן קשבת? אני מציעה לך לשבת לשיחה איתו ולהציע ביחד דרכים שבהן הוא יהיה מעורב יותר בגידול ילדיו.

שנית, האם יש עוד נשים (אם, אחות, דודה, חברה) שיכולות להקל עליך ולו במעט?

אני מקווה שתיקחי לתשומת ליבך את השאלות ששאלתי, ותמצאי דרכים לערב עוד אנשים בחייך, כדי לא להיות כה בודדה. אבל אתייחס גם לסדר היום שלך ואיך את מנהלת אותו. יש דרכים להקל עליך מעט את העומס הפיזי והרגשי. והנה כמה מהן:

א. יש לך מטפלת. לדעתי, תפקידה של מטפלת זו (שאת כנראה מעבירה אליה את רוב משכורתך) הוא להשאיר את הילדים נקיים, אכולים, עם שיעורי בית מוכנים, ובעיקר - רגועים. אולי עליך לשבת איתה לשיחה ולברר מה עליה לעשות כדי שאת תוכלי להיות עם ילדייך בפחות מתח ועצבים. אולי היא יכולה לרחוץ חלק מהם (תעשו ביניכן תורנויות), אולי היא יכולה להאכיל את התינוקת מוקדם יותר, כדי שאת רק תשכיבי אותה לישון. עליך לסכם איתה איך תוריד ממך חלק מהעבודה הפיזית כדי שתוכלי לעשות מה שבאמת חשוב: לבלות זמן כיפי עם ילדותייך. אם ההסכם שיש לך איתה כעת אינו מספק - עליך לעשות החלטה (קשה) לשנות אותו, או להחליף מטפלת.

ב. בנוסף, כדאי לך לבסס סדר יום קבוע לשעות שבהן את בבית: מי מקבל ראשון, איך ואיפה אוכלים ועושים שיעורי בית, איך מתרחצים, וכד'. ככל שתצליחי לבנות סדר קבוע ומוכתב מראש באופן סמכותי, כך יהיו לך פחות הפתעות והפרעות. הרשי לילדות לעזור לך עם התינוקת. בת התשע יכולה לעשות עבור המשפחה דברים קטנים (להכין שולחן, להכין את האמבטיה לתינוקת, לסדר את החדר, וכד'). תני לה המון חיזוקים, חיבוקים, נשיקות ותגמולים עבור עזרתה. גם בת השש יכולה להוריד ממך מעט מהלחץ בעזרה עם דברים קטנים, להביא לך, להחזיר למקום, לסדר, וכד'.

נראה לי שאם הבנות הגדולות יותר יעזרו וירגישו שהן בעלות ערך ויש להן מקום חשוב בניהול הבית (בעזרת המון מחמאות וחיזוקים, כמובן!), יפחתו התחרות וההתעסקות מי מקבלת אותך יותר.

ג. בנוסף לכך, את זקוקה כמובן גם לזמן שקט עבור עצמך! אולי תוכלי להסדיר עם המטפלת שתישאר עוד 15 דקות לאחר שאת מגיעה הביתה (בתוספת תשלום, כמובן). את נכנסת, הולכת מיד אל חדרך, ונחה (!) במשך 15 דקות. את יכולה לשים מוסיקה מרגיעה, לעשות מדיטציה, או מקלחת \ אמבטיה מרגיעה של כמה דקות. זמן המעבר יעשה אותך רגועה ואנרגטית יותר בערב. אחרי 15 דקות תצאי החוצה אל הילדות - אמא אחרת. ממליצה לך לנסות!

ד. האם את יכולה לגייס עזרה מחברות, צעירות לא נשואות במשפחתך או כל אדם אחר שמוכן לבוא ולעזור לך פעם אחת בשבוע? יום אחד בשבוע תהיה איתך עוד מישהי שיודעת לדבר עם הילדות, לשמוע סיפורים שלהן, לעזור לך עם הרחיצה, וכד'. את יכולה להפוך את הערב הזה למסיבת בנות, להכין פיצה, לראות סרט מצויר בוידיאו, לשחק ולהשתולל ביחד בכיף.

ה. נסי לשנות את האווירה בבית כך שכל יום יהיה יום מיוחד. הרעיון הוא שכל יום הוא סיבה למסיבה, שנותנים מתנות קטנות זו לזו, תשומת לב, הדדיות, והילדות חייבות לתת לך ולא רק לקבל. אפשר להמציא אלף ימים מיוחדים. תשאלי את בנותייך, בוודאי יש להן רעיונות. גישה כזו תשנה לחלוטין את המצב רוח ותגרום לכך שירצו יותר לשתף פעולה. אבל בתנאי אחד: את לא מכינה כלום! זוהי האחריות שלהן בלבד: את מצלצלת מן הדרך (נגיד חצי שעה לפני שאת מגיעה הביתה) ושואלת: "איזה יום היום? " הבנות צריכות להמציא "יום מיוחד", ולהגיד לך מה הן מכינות. את באה כאורחת. תוך כדי החגיגה, אתן אוכלות ארוחת ערב (הן מקשטות את השולחן, מגישות ומפנות אחר כך!), ועושות הכל, אבל "אחרת"!

ו. את הבעיות שיש בביה"ס עליך להעביר בחזרה אל המורה. היא זו האחראית שביתך תלמד, ולא את. אם את רואה שהבת סובלת - מורה פרטית (תלמידת תיכון או סטודנטית) יכולה לתגבר אותה ולתת לה בטחון עצמי.

זה נכון שהבנות זקוקות לאוזן הקשבת שלך, אבל כשאת רגוזה, עייפה ועצבנית, הן לא מקבלות - על פי דברייך - את האימא שהן צריכות. הרעיונות שנתתי לך למעלה באים לשפר את מצב הרוח שלך ולעזור לך להיות שחוקה פחות. לדעתי, צריכה להיות לך מדיניות שרק מי שמתנהגת יפה מקבלת תשומת לב מאמא. מי שמתפרצת, צועקת, משתוללת או לא הכינה שיעורים, וכד' - לא מקבלת. את יכולה לעשות תור בכל ערב: מי שעשתה את השיעורים, עזרה לך והתנהגה יפה, תהיה בראש התור, ומי שלא - בסופו. אם תהיי אסרטיבית ותעשי זאת כמשחק (כמו שהגננות עושות בגן, דרך אגב), תוכלי להתחיל ליצור מסורת משפחתית נחמדה וקלילה שיש בה הומור, משחק וכיף!

אני מקווה שחלק מן הרעיונות הנ"ל יעזרו לך, אשמח לקבל את תגובתך ולשמוע מה את חושבת לעשות, וגם איך הצלחת לשנות את האווירה בבית

מאחלת לך כל טוב