קצת מונחים -
מציאות זה מהשורש מ צ א כלומר משהו שמצאתי, רגע לפני שראיתי אותה כלל לא ידעתי עליה ודקה אחרי שידעתי עליה כבר מצאתי אחרת.. התהליך הוא מציאה ובמציאה אין סיבה כי אדם מוצא משהו ללא סיבה ואם יש סיבה גם אותה מצא והיא בבחינת מציאות בעצמה.. בעולם אוטופי בו אתה מוצא הכל אין סיבה למה שאתה מוצא ולכן אין מקום למחשבות שמנסות לתפוס "חלקי מציאות" כדי לשחזר אותך שוב בבחינת השגה של משהו...
בפרספקטיבה של מציאה או מציאות אין מקום למחשבות אך עדיין יש קיטלוג של מה שאתה רואה. אך הקיטלוג הזה נעשה באותה מהירות שבה המציאות מתחלפת או משתנה
הקיטלוג של המציאות נעשה בעזרת א מ ו נ ה מלש / ון אמינות כלומר אמין עליך מה שאתה רואה המציאות אמינה עליך כעובדה, ובטרמינולוגיה הזו המילה אמונה קרובה למציאות יותר מהמילה ידיעה או מחשבה כלומר אמונה היא ידיע בעלת עוצמה גבוה היות מזיכרון או ממחשבה כי היא נשענת על המציאות עצמה...
ואיך אפשר להישען על משהו שהוא בבחינת מצאתי? השאלה הזו פסולה שכן גם היא בבחינת מצאתי והתושבה שתתקבל גם היא בבחינת מצאתי, ובכל זאת "הינני" כלומר יש בי יכולת לחיות במצב של "מצאתי" ועוד ללא יכולת "תפיסה" כי הכל לא נתפס" ואז ישנה זרימה לעבר מה שהוא חיי שנמצא בתנועה והמילה ארעיות הופכת למילה עוצמתית כמו המילה מציאות והחולשה הופכת לייתרון והשיפלות הופכת לגאווה והפליאה מהמציאות מקבלת מימדים אחרים בבחינת סקרנות מתמדת לבילתי נודע ולא פחד מהבילתי נודע ומשם זרימה של החרדה למצב של אהבה...
לסיכום המילה מציאות מתייחסת למשהו שמוצאים אותו על כל המשתמע
והמילה אמונה זה "המחשבות" שמופיעות בשכל של המציאות
פעם שהייתי מלאך
כל הזמן הייתי נוכח
ראיתי הכל
גם לעוף הייתי יכול
כל דימיון היה כמו גל
ומחשבה לקרוא היה קל
רק לחבק לאהוב
לנשום ולצחוק ולכאוב
לטעום להריח
את הראש על כתף להניח
זאת לא הייתי יכול
כי מלאך יכול לעוף
אבל אין לו גוף
ועכשיו בתוך הגוף הסבל שבגוף
כמתנה למלאך שרק יכול לעוף
ושאיתך אני רב
זה בגלל שאני מאוהבבב
כי כשהייתי מלאך
אותי לא שמעת
כי לא היה לי גוף
רק יכולתי לעוף
ובכל ריב
פתאום אתה מגיב
וזה כמו נס למלאך
שהוא פתאום שוכח וגם נוכח...
ואם אתה רוצה על הסבל לוותר
תזכור שסבל לגוף
הוא מתנה למלאך.
הסבל או האהבה זה עיניין של פרספקטיבה למעשה שאתה נמצא בסבל אתה נמצא במצב בו אתה מנסה להגדיר את הלא נודע ולא מצליח בכך ואז אתה נכנס לסוג של פסיכוזה בה אתה מנסה לאחוז בכל כוחך במשהו שהוא לא נתפס כלל קוראים לדבר הזה מהות. והמהות היא ללא הגדרה וכן הטבע שלה לא נתפס (אי אפשר לתפוס את החוויה) בפועל זה אומר להיות מסוגל להישאר עם שאלה ללא תשובה... כלומר לסמוך על המציאות, ואז הסבל עצמו הופך התמרה ומקבל צבע של אהבה בה אינך מנסה להגדיר את הלא נודע...
האמת שזה פשוט, רק צריך לשמוע את זה ממישהו באנגלית אומרים:
אדם=human being =הוויה אנושית (הוויה=מהות) (אנושית=צורה)
כאשר אדם שואל את השאלה מי אני? הוא למעשה שואל על המהות!!!
אבל המהות היא חסרת צורה, ולכן לא מתקבלת תשובה מוגדרת אלא תשובה חווייתית
כי תשובה מוגדרת =צורה, אך המהות חסרת צורה
ולכן האדם מ ר ג י ש חיסרון כאשר הוא שואל על "האני"
אבל האדם מרגיש את החיסרון (איך האפשר להרגיש משהו שהוא חסר?)
ולכן הוא מרגיש את המהות, כי בהרגשת החיסרון יש את חווית המהות!!!
ולכן החיסרון הוא המהות של היש של הצורה של כל המצוי =מציאות ואינו נפרד מימנה אלא מהווה אותה וממלא אותה...
ולכן שאתה שואל "מי אני?" התשובה תתקבל בדמות "חיסרון של תשובה" האפשרות להישאר בלי תשובה ומבלי לשאול את שאלת המכשול - "איך משיגים את זה?"
הרגל חדש זה מחזיר אותנו למי שהיינו לפני שידענו על עצמינו שם הייתה רק ראיה של תינוק תמים והחסרון היה המהות שמילאה את ה. {]...
כלומר המקום חסר המילים מקום שבו הרגש או ההרגש של החיסרון הוא בעצם המלאות.
והכל כתוב בדיברי הימים של אקהרט טולה בסיפרו ארץ חדשה
ובשורה התחתונה שאתה חווה חרדה זה כי אתה חווה את המהות ומנסה לשווא להגדיר אותה ולתפוס אותה אבל זה בלתי אפשרי ובמקום ליהנות מהחיסרון זה הופך לסבל חוסר סיכוי להגדיר את המהות... וכאן למעשה מסתיימת התשובה לאיך להשתחרר מהחרדה זה כמו לומר איך להשתחרר מהמהות, ואם נוציא את הי הידיעה מהמות נקבל מות ואז יתברר כי המות מהווה את החיים ולהשתחרר מימנו זה כמו רצון להגדיר את המהות ועל זה ייכתב בדיברי הימים של ההוויה האנושית...
יש קריאה כדי להבין יש קריאה כדי שישמעו אותך יש קריאה כדי להחכים יש קריאה כדי להיות מרוכז בנכתב ויש קריאה בלי כלום או עם כלום כלומר ללא מטרה ואז אתה נמצא בפתיחות מלאה - >אם לא הייתה הקריאה מהסוג הזה לא הייתה קריאה כלל!
כי שקראת לפני שהיית מה היה שם? ואם היה שם משהו לא היה נכנס דבר=חיבור בין מהות וצורה ללא מתוכים
050-3331-331