לפני בערך 6 שנים ראיתי שידור חי בטלוויזיה של אדם אחד מהצפון הרחוק. הוא תיאר את הצפון הרחוק היטב, ובתוכי עלתה תחושה ודאית שהוא אכן שם, בצפון, ושגם אני יכול לראות את הנופים הצפוניים המופלאים.
כדי להגיע לצפון, הוא אמר, רצוי להשתמש במצפן. הלכתי לחנות מטיילים, ושם מצאתי סוגים שונים של מצפנים: משוכללים כאלה עם מלא כפתורים, וגם פשוטים בתכלית. מצפן שעושה גם רטט, ואחר שמחובר ללוויין. היה שם אפילו מצפן אחד בלי מחוג! הבנתי שתחום המצפנים הוא מרתק. המוכר בחנות היה מאד מרשים, וניכר שהוא מכיר את כל המצפנים, ויודע מה כל אחד עושה ואיך משתמשים בכולם. כמעט התפתיתי להפוך מומחה למצפנים, אבל אז נזכרתי שמה שאני הכי רוצה זה בכלל להגיע לצפון.
אז בחרתי לי מצפן אחד, והתחלתי ללכת לכיוון שאליו הוא הצביע. בדרך הוא פתאום התחיל לזייף, אז נכנסתי לחנות אחרת, לקחתי מצפן אחר, והמשכתי בדרכי. הלכתי והלכתי, עיני נעוצות כל הזמן במצפן, ואז פתאום נתקלה רגלי בסלע, נפצעתי והתחיל לדמם. הבנתי שטוב להיעזר במצפן, אך רצוי להישיר את המבט קדימה.
אחרי קילומטרים רבים של הליכה, המצפן עדיין היה תקין והצביע היישר אל הכיוון הנכון, אבל לי כבר נמאס ממנו. הייתי מתוסכל, כי מרוב התעסקות במצפן לא הבחנתי בנופים היפים שבצדי הדרך, לא אמרתי שלום לטיילים שחלפו על פני, וכלל לא ראיתי את הציפור שליוותה אותי ממרום מעופה. זרקתי את המצפן, והמשכתי ללכת. כבר ידעתי לבד את הכיוון.
חודשים עברו, ושאלות חדשות החלו לעלות בי: מה לעזאזל יש בצפון הזה, שאני כל כך רוצה אותו? ולמה אני הולך כל הזמן? מכיוון שלא ידעתי את התשובה, התיישבתי לי על ספסל, ולא עשיתי כלום.
ואז פתאום ראיתי אותו, את האיש מהצפון הרחוק, עומד ליידי ומחייך.
"היי, אתה", אמרתי לו, מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות בצפון הרחוק?
הוא שתק קצת, וחייך עוד קצת, ואז אמר:
"הצפון הרחוק הוא סדרת ריאליטי, ואתה השתתפת בה בהצלחה. ברכות מכל צוות ההפקה!"
ניערתי את הראש. התמונה שעל המסך היטשטשה. מגע כורסת הטלוויזיה היה נעים, וביתי היה חמים. "חתיכת תוכנית ריאליטי" הרהרתי בהתפעלות, וקמתי להכין לי כוס תה. בדרך למטבח, על השידה, ראיתי 2 מצפנים משומשים, מכוסים בעפר ושלג.
כוס התה הייתה, לראשונה, מתוקה.
050-3331-331