הפרעה בתשוקה המינית או הפרעה בייצר המיני (מכונה לעתים גם קרירות מינית) היא הפרעה בתפקוד המיני המתבטאת בהיעדר תשוקה מינית או בתשוקה מינית נמוכה, המתרחשת לאורך זמן ואינה קשורה בהפרעה נפשית או גופנית אחרת. הפגיעה בתשוקה המינית מתבטאת גם בהיעדר פנטזיות מיניות.

ספר האבחנות DSM-V, שפורסם במאי 2013, כבר אינו כולל בתוכו את ההפרעה בתשוקה המינית. בתחילה, ההפרעה נכללה במדריך ההפרעות הפסיכיאטרי DSM רק החל מ - 1980. לפני כן, במהדורות המוקדמות יותר של המדריך הפסיכיאטרי, נכללו בתחום המיני רק שתי הפרעות - קרירות מינית עבור נשים, ואימפוטנציה עבור גברים. ב - 1970 פורסם ספרם של מאסטרס וג'ונסון, בו תוארו סוגים נוספים של הפרעות בתחום המיני, ובעקבותיו התפתח תחום הטיפול המיני. היעדר תשוקה מינית תוארה לראשונה תחת שם זה רק ב - 1977, בנפרד על ידי הלן זינגר קפלן והרולד ליף, וב - 1978 כתבו שניהם יחדיו לאגודה האמריקנית לפסיכיאטריה הצעה לכלול את ההפרעה במהדורה השלישית של DSM, DSM-III. ההפרעה נכללה לראשונה במהדורה זו, שיצאה ב - 1980, אז נקראה בשם "הפרעת עכבה בתשוקה המינית" (Inhibited Sexual Desire Disorder). השם השתנה לשם הנוכחי במהדורה הבאה של המדריך, DSM-III-R (1987).

ההפרעה נחלקת למספר סוגים. היא יכולה להיות כללית (היעדר כללי של תשוקה מינית) או מצבית (קיום תשוקה מינית כללית אך היעדר תשוקה במצבים מסוימים או כלפי בני זוג מסוימים). היא יכולה להיות נרכשת (מתחילה לאחר תקופה מסוימת בה לא הייתה הפרעה כלשהי בתשוקה המינית) או לאורך זמן רב (האדם מאז ומתמיד חש היעדר תשוקה מינית או תשוקה נמוכה).

ההפרעה מאובחנת על ידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים מומחים בתחום, תוך לקיחה בחשבון של גיל האדם, מצבו הרפואי, ההקשר הסביבתי ומאורעות החיים שלו, וכן מידת המצוקה והפגיעה בתפקוד שהאדם חש בשל קושי זה.

הטיפול בהפרעה עשוי להיות באמצעות טיפול מיני, שכולל לרוב את שני בני הזוג. במהלך הטיפול נערך בירור האם מקור ההפרעה הוא ביולוגי - אז ניתן טיפול רפואי בהתאם; פסיכולוגי - אז ניתן טיפול פסיכולוגי מותאם; או קשור ביחסים בין בני הזוג - אז ניתן טיפול זוגי - מיני.

בדומה למספר הפרעות אחרות, עצם האבחנה של היעדר תשוקה מינית כהפרעה המקוטלגת ב - DSM, ספגה ביקורת על ידי חוגים המתנגדים למדיקליזציה של המיניות ולניסיונה של הפסיכיאטריה להגדיר מהי התנהגות מינית נורמטיבית ומה אינה כזו. אחרים טוענים כי התופעה היא מאפיין של א מיניות, ולפיכך אינה בעייתית, ופועלים להגברת הלגיטימיות שלה בחברה.