חיים לאחר המוות הוא מונח כללי המתייחס להמשכיות או קיום, בדרך - כלל באופן רוחני, מעבר לעולם הקיים והמוכר, או לאחר המוות. בדרך כלל מדובר על השארות הנפש, אך בתרבויות קדומות מדובר לעתים גם קיום גופני לאחר המוות.

העיסוק בנושא הוא בעיקר בתחום הדת, הרוחניות והמיסטיקה. חיים לאחר המוות לא נצפו במחקרים מדעיים, אולם קיימות עדויות רבות של חוויות סף מוות (שנחקרו על ידי על ידי ריימונד מודי, פים ואן לומל, פני סרטורי ואחרים) שיש הרואים בהן הוכחה לקיום התופעה, ואחרים מפרשים אותן כאשליות הנובעות מסיבות שונות.

התפיסה בתרבויות קדומות

האמונה בחיים שלאחר המוות קדמונית ומשותפת לרוב התרבויות הקדומות. היא באה לענות על שאלות ששאל עצמו האדם בקשר להפסקת הקיום הגשמי, ומה קורה לגוף ולנפש אחרי מותו של אדם. בין הרעיונות הבאים לענות על שאלות אלו: רעיון גלגול נשמות, תחיית המתים ורעיון העולם הבא.

הראשונים ככל הנראה שדגלו באמונת חיים לאחר המוות היו המצרים הקדמונים שנמצאו אצלם ממצאים ארכאולוגים הקדומים ביותר, המורים על כך שהאמינו בתפיסה זו. החניטה היוותה יישום מעשי של האמונה הזו. המת המצרי החשוב נקבר עם חפציו אך גם עם ספינת שמש שהייתה אמורה להובילו לעבר החיים הנצחיים על פני השמש.

חיים לאחר המוות והדת

תגמול נצחי

מספר דתות ובהן היהדות, האסלאם, והנצרות, ואף הדת המצרית העתיקה, מחזיקות באמונה כי רוח האדם נצחית ואחרי המוות כל אדם מתוגמל לפי מעשיו. לפי האמונה רוח האדם, או "הנפש", ממשיכה אחרי המוות.

על פי תורות איזוטריות רבות, בינייהן הקבלה, הנפש מתפרקת אך הרוח נשארת בתוקף ניצחיותה קימות דתות המניחות, באופן ראייה דיכוטומי, המשך ה"מסע" למקום שכולו טוב - גן העדן, או למקום שכולו עונש מתמשך - הגיהנום. תפיסה זו מעודדת את המאמינים בה לדבוק במעשים הראויים ולהתרחק מן המגונים וזאת על מנת להגיע, בהגיע זמנם, אל גן העדן ולא אל הגיהנום, תפיסה זו תורמת גם בהתמודדות מאמיניה עם מות הקרובים להם בכך שהם מאמינים שהם נמצאים בעולם שכולו טוב. אצל אפלטון מובעת דעה זו, למשל, בדיאלוג גורגיאס

כל אדם שסיים חייו בצדק ובחסידות עובר אחרי מותו אל אי השלווים ושוכן באושר שלם... ומי (שסיים חייו) בעוול וברשע הולך לכלא השילום והדין הנקרא טארטרוס

- תרגום יוסף ליבס

גלגול נשמות

אמונה אחרת, המוחזקת על ידי דתות כגון בודהיזם, הינדואיזם, הדרוזים וכן ביהדות - בעיקר בקבלה, היא גלגול נשמות. בבודהיזם, למשל, מהווים החיים שלאחר המוות חלק אינטגרלי של מצבי הקיום של האדם. האמונה הבודהיסטית מניחה כי לא הכל מוגבל לחיינו הנוכחיים: האדם (או נפש האדם) ידע מצבי קיום אחרים לפני שנולד, ויכיר עוד אחרים אחרי סיום חייו הנוכחיים. אמונה זאת מניחה קיומו של רצף, זרם של תודעה, הנמשך לנצח.

לפי האמונה הנשמה יכולה לעבור לבן אדם אחר, לחיה, או אפילו ליצור רוחני כלשהו. חשוב לציין שלפי ההינדואיזם והבודהיזם גם החיים הנוכחים שלנו הם תוצאה של חיים קודמים.

ביהדות

עולם הבא

תקופת התנ"ך

רעיון החיים שלאחר המוות מופיע בתנ"ך בעצם פגישתו של שאול המלך עם שמואל הנביא שכבר מת בתיווכה של המעלה באוב. שאול שומע ולא רואה את שמואל ועל כן שואל את בעלת האוב הטוענת שראתה כיצד נראה. בעלת האוב נותנת לשאול תיאור המתאים לפי הכרתו בחייו ואז שאול מצליח לקבל תקשור שאינו חדש לו לפי תורתו: "למה הרגזתני להעלות אותי?", שאול הצטדק כי מצבו המדיני והביטחוני קשה מאוד. בתום השיחה מבטיח שמואל לשאול כי הוא ימות למחרת והוא יהיה במחיצתו של שמואל במילים האלו: "ומחר אתה ובניך עמי". בהתאם לסיפור המקראי שאול יוצא למלחמה למרות דברי שמואל. ניתן להבין שגם שאול הבין או הטיל ספק שלא המת דיבר, ובמיוחד שהסיפור קובע במפורש ששאול לא ראה את שמואל אלא שמע בלבד.

עם זאת אין כל תאור של החיים שלאחר המוות או הבטחה לחיי עולם הבא במקרא. מחבר ספר קהלת קובע:

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין - עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם - שִׂנְאָתָם גַּם - קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין - לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר - נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

- קהלת פרק ט' פסוקים ה - ו

וכן קובע:

וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה

- י"ב פסוק ז'

יש המפרשים כי הרוח איננה בטלה, אלא שבה לנותנה ויש הרואים בפסוק זה ביטוי לתפיסה כי המוות הוא העלמות מוחלטת, הרוח אינה נשמרת לאחר המוות אלא נמוגה במקום ממנו הגיע כשם שהגוף מתפורר לעפר למתים אין עוד זכויות, הניתנות לאנשים החיים בעולם הזה עבור מעשיהם. ההתקדמות הרוחנית של האדם איננה קיימת בעולם הבא אלא דווקא בעולם הזה, בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". כמו שנאמר:

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ - יָהּ; וְלֹא, כָּל יֹרְדֵי דוּמָה

- תהילים קט"ו פסוק י"ז

דוגמה נוספת:

אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה

- קהלת ט' פסוק י'

ודעה דומה מביע הנביא ישעיהו

כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי - בוֹר, אֶל - אֲמִתֶּךָ

- ישעיהו ל"ח י"ח

יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתיתיהו מתאר את אמונת העולם הבא אצל האיסיים כאמונה שאיננה כורכת איתה את תחיית המתים (תחיית הגופות)

מושרשת אצלם הדעה שרק הגוף כלה... אבל הנפשות חיות לעולם וקיימות לעד... מיד כשהן משתחררות מכבלי הבשר, הן שמחות ועולות מעלה מעלה כאילו נעשו בנות חורין משעבוד ארוך. דעתם דומה לזו של בני יון כי מעון יש מעבר לאוקיינוס שהוא מזומן לנפשות נעלות

- מלחמת היהודים

הפרושים, לפי אותו מקור, מאמינים בנוסף לכך בחזרת הנשמות אל תוך הגופות, וביחס לצדוקים, כהני המקדש, הוא מעיד

ובעניין קיום הנפש אחר המוות, עונש ושכר בעולם התחתון, אין להם עניין בכל אלה הדברים

- שם

תפיסת חז"ל

חז"ל התייחסו לחיים בזמן הווה כאל תחנה זמנית בלבד, בדרך לעולם הבא; תחנה זמנית שיש למצותה באופן הראוי, על ידי קיום המצוות והליכה בדרכי האל.

מעידה על כך, למשל, הפיסקה בפרקי אבות:

רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.

- פרקי אבות, פרק ד', 16-17

תקופת הראשונים

ישנה מחלוקת בין הראשונים לגבי אופן התנהלות הדברים בעולם הבא:

לשיטת הרמב"ם וסיעתו: העולם הבא הוא עולם רוחני לחלוטין, ללא הגוף.

חיים אלו - לפי שאין עימהם מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה; והיא שהתאוו כל הנביאים.

- משנה תורה, הלכות תשובה פרק ח'

לשיטת רס"ג וסיעתו: בעולם הבא יהיו הגוף והנשמה, אך לאחר זיכוך רב של הגוף.

מעבר להישארות הנפש, אחת ממרכיבי האמונה בדת היהודית היא האמונה בקימת המתים לתחייה, בעתיד, לאחר בוא המשיח.